מה עדיף: למות או לחיות על קידוש ה’?
מה שעשו השבוע לנתניהו בתוך הקואליציה בכלל, ובתוך הליכוד בפרט, נקרא בפשטות ירי בתוך הנגמ”ש. המשלחת הישראלית ישבה בקהיר, וח”כים ושרים שאין להם מושג מה באמת נידון שם הוציאו הודעות על כך שמדובר ב”ביזוי החיילים שנפלו”. ראש השב”כ שיושב מול המצרים והפלסטינים ונאבק על כל סעיף, צריך לקבל הודעות “פוש” לסלולרי שהוא מבזה את דם הנופלים? לפיד הציג לו תכנית משלו לפירוז עזה, ליברמן קרא לאו”ם להיכנס לשם ובנט הקפיד לאגף תמיד מימין את כולם. כל זה טוב ויפה, רק זה באמת קריטי עכשיו? או שתגידו את כל זה בשקט בקבינט, או שתודו שאתם רק מכוונים אל הסקרים. האופוזיציה התגלתה גם השבוע כאחראית יותר מחלק מהקואליציה.
ביום שלפני, המפיקים עוד היו לחוצים. אלפי כרטיסים עדיין לא נמכרו. ופתאום, ביום האחרון, החלה ההסתערות. ששת אלפים איש מילאו לבסוף את בריכת הסולטן ביום ראשון השבוע, והצטופפו גם בעמידה ובישיבה על המדרגות. קצת חילונים, קצת חרדים, המון דתיים-לאומיים ועל הבמה – יהודי אחד מברוקלין. אברהם פריד. הזמר החסידי המוביל בעולם סיפר לקהל הישראלי שגם הוא עצמו לא ידע עד הרגע האחרון האם המופע יתקיים. “אמרו לי שלא קונים כרטיסים, וגם אני אמרתי לעצמי: אולי זה לא הזמן לשיר? אבל בעצם, זה ה-זמן לשיר. מה אם לא השירה יחזק אותנו עכשיו?”.
פריד צדק. נראה היה שכל המתח של הקהל בחודשיים האחרונים התפרק במופע הזה. מילואימניקים שחזרו מצו 8, תושבי הדרום וגם סתם אזרחים מודאגים, כולם עברו מהגל הפתוח אל ניתוח לב פתוח שהוא ביצע בהם שם. בהתחלה בשירי רגש ונשמה לזכר החיילים שנפלו, ואחר כך בשירי תקווה ושמחה מקפיצים. בקהל ישבו המשפחות של גלעד שער ונפתלי פרנקל, הנערים החטופים. אף אחד לא ציין זאת על הבמה. רק מי שישב סביבן ראה את רחלי פרנקל ואת בת גלים שער שרות מילה במילה את פסוקי הנחמה ביחד עם פריד.
האומן האורח היה יהורם גאון. כל השירים שלו מלפני שלושים וארבעים שנה נשמעו פתאום נורא אקטואליים. “אני מבטיח לך, ילדה שלי קטנה, שזו תהיה המלחמה האחרונה”, שר גאון, ועבר ל”הנני כאן”, “שלום לך ארץ נהדרת” ו”מעל פסגת הר הצופים”. השיא היה דואט של השניים. פריד בקולו הגלותי וגאון בקולו הישראלי-ירושלמי שרו “לא תנצחו אותי”. מאחוריהם, על המסך, הוקרנו תמונות מימים שבהם לא שאלו מהי תמונת הניצחון, כי זה היה ברור – תמונה של חטופי אנטבה יורדים מהמטוס, או של הצנחנים בכותל בששת הימים.
הסתכלתי על הקהל שר בלי ציניות את המילים, והבנתי שאולי גם הפרודיה הפופולארית החדשה על שירי הלהקות הצבאיות, בכלל אינה פרודיה. מיטב האומנים הרי צילמו בימים אלה בשחור-לבן משהו שהוא קאלט, טייק אוף, כאילו, אבל מאחורי הקריצה – אולי זה בדיוק מה שהם רצו לשיר. פשוט לא נעים לחזור סתם אל הישן ולטוב, בלי להוסיף תחכום.
זה קשור אולי גם לבתים חדשים שמוסיפים אצלנו לאחרונה לשירים קאנוניים. אברהם פריד, למשל, החל לבצע לאחרונה בהופעות את השיר “רק תפילה אשא” של ירדנה ארזי. המחבר, יהורם טהרלב, בירך על החיבור המוזיקלי הישראלי-חסידי הזה, וכתב לו במתנה עוד בית. המשוררת תלמה אליגון-רוז הוסיפה בימים אלה בית לשיר שלה “ארץ צבי” על מבצע אנטבה. הבית החדש מספר על הלוחם רועי קליין שנהרג במלחמת לבנון השנייה. ורק השבוע הוסיף הפזמונאי עמוס אטינגר בית חדש להמנון “גולני” שכתב, ושלומי שבת הקליט מחדש את המנון החטיבה.
ייתכן שמה שחשבנו שחתום וגמור, עוד נמשך.
המכינה הקדם צבאית שביישוב עלי בכותרות. במשך 26 שנות קיומו של המוסד החינוכי הזה, נפלו בצבא 22 מבוגריו. בין הידועים שבהם: סא”ל עמנואל מורנו, רס”ן רועי קליין ורס”ן אלירז פרץ. התלמיד לשעבר סרן צביקה קפלן נהרג בקרבות בעזה ב”צוק איתן”. אחריו נפל התלמיד סגן הדר גולדין ז”ל. כשהחמאס ניסה לחטוף את גולדין, רץ אחריו לתוך המנהרה סגן איתן, בוגר המכינה. עופר וינטר מח”ט גבעתי שגם הוא למד במוסד, התפרסם בגלל מכתב ה”שמע ישראל” ששלח ללוחמיו, ואחר כך בגלל פרשת שרית חדד/משה פרץ/רוני דלומי.
בכל מבזק חדשות, קהילת עלי שמעה בימים אלה על עצמה. התקשורת נעה בין הצדעה נרגשת והוקרת תודה עמוקה למקום, לבין ביקורת על כך שבוגריו משפיעים יותר מדיי על צה”ל. ובתום תקופה כה סוערת, בוחר הרב אלי סדן שהקים את המוסד המיוחד הזה לפרסם אגרת, שבעצם לא עוסקת ישירות באף אחד מהנושאים האלה. בעלי לא אוהבים להתראיין ולהיחשף. את העמל החינוכי הם עושים לרוב הרחק מהביצה התקשורתית, גם זו הדתית. גם על כך מבקרים אותם לעתים. אבל מול העיסוק התקשורתי האינטנסיבי בשאלות מגזריות ומגדריות, ומול ההאדרה של המחיר העצום שמשלמים בוגריו, חשוב היה לרב סדן להבהיר שזה בכלל לא העיקר מבחינתו. וכך כתב: “הבלטת הנכונות למות עבור עם ישראל – היא מעבר לכל פרופורציה. בבית המדרש שלנו הנושא העיקרי הוא איך לחיות על קידוש השם ולא איך למות. זו לא סמנטיקה, זו מהות. מהות עמוקה וברורה. רק לפני מספר ימים קראנו בפרשת השבוע את הפסוק ‘ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום’. דבקות בתורה אינה התנתקות מהחיים, אינה שאיפה למשהו מחוץ לעולם, אלא זוהי צורת החיים היותר אמיתית, שהיא מלאת שמחה, חיוניות ובריאות נפשית ופיזית. על פי תורת ישראל על האדם לשאוף שכל חייו יהיו ממולאים בטוב, מוסר, מצוות, מעשי חסד ואהבת ישראל. זו מטרת העל של החינוך בבית מדרשנו.
נכון, כשיש לאדם אידיאלים גדולים הוא רואה את עצמו כחוליה בשרשרת מופלאה של כל הדורות, וזה מוביל אותו לרצון לתרום, ולעתים גם לנחישות בקרב, ולכך יש לפעמים מחיר כואב. אבל זה לא הנושא העיקרי שלנו, ולא של כל עם ישראל. על הפרוכת של ארון הקודש שלנו, כשהוקמה המכינה, בחרנו לרקום את הפסוק ‘לא בחיל ולא בכוח, כי אם ברוחי, אמר ה”. זה אומר את הכול. באהבה גדולה, אלי סדן”.
בפרשת השבוע, פרשת “עקב”, משה רבנו ממשיך בנאום הפרידה שלו מעם ישראל. זו הזדמנות לשמוע ממנו בגוף ראשון, מנקודת מבטו, על המאורעות ההיסטוריים. אחד מרגעי השיא שהוא מתאר הוא הירידה שלו מהר סיני עם לוחות הברית. הוא רואה את העם מול עגל הזהב ומיד מנפץ את הלוחות. רק ימים רבים אחר כך הוא מקבל שוב את לוחות הברית בשנית.
חז”ל מנתחים את התיאור הזה של הלוחות הראשונים והשניים ומגיעים למסקנה: בפעם הראשונה הכול נעשה ברעש וצלצולים ופרסום. “וכל העם רואים את הקולות”. הפעם השנייה לא הייתה פומבית ומוחצנת אלא אינטימית ושקטה. “אין לך יפה מן הצניעות”, כותבים חז”ל על הלוחות השניים, ולכן הם השתמרו.
הסטטוס היהודי:
“למה עליתי בגיל 18 מאמריקה לישראל? הממ… רציתי להיות חלק מההיסטוריה” (בן, עולה חדש מארצות הברית, השבוע בנתב”ג)
• הטור מתפרסם בידיעות אחרונות
-
אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה שֶׁאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בִשְׂעָרָהּ שֶׁל אִשָּׁה הָאֲסוּרָה לוֹ וַאֲפִלּוּ לִשְׁמוֹעַ קוֹלָהּ לְכַוָּנָה שֶׁיֵּהָנֶה בָהּ אָסוּר, וַאֲפִלּוּ לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צֶבַע שֶׁל אִשָּׁה, כְּלוֹמַר בִּבְגָדִים נָאִים שֶׁדַּרְכָּן לַעֲשֹוֹתָן מִבְּגָדִים צְבוּעִים אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בָּהֶן כָּל זְמַן שֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה הַלּוֹבֶשֶׁת אוֹתָן, לְפִי שֶׁמִּתּוֹךְ רְאִיַּת הַמַּלְבּוּשׁ יָבוֹא לְהַרְהֵר בָּהּ. וְהִרְחִיקוּ גַּם-כֵּן שֶׁלֹּא לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם אֵשֶׁת אִישׁ כְּלָל וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי בַעְלָהּ (קידושין ע ב. ובתוס’ שם ד”ה אין שואלין)
כְּלָל הַדָּבָר הוּא שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה הָאָדָם שׁוּם דָּבָר בָּעוֹלָם הַמְּבִיאוֹ לִידֵי הִרְהוּר בַּנָּשִׁים, לֹא בְמַעֲשֶׂה וְלֹא בְדִבּוּר וְלֹא שׁוּם רֶמֶז לְקָרֵב דַּעַת הָאִשָּׁה עִם דַּעְתּוֹ יִזָּהֵר כָּל-אֶחָד וְאֶחָד לִשְׁמֹר עַצְמוֹ לְפִי מַה שֶׁיִּמְצָא אֶת גּוּפוֹ, כִּי הַשֵּׁם יִרְאֶה לַלֵּבָב (שמואל א טז ז): וּמִכָּל מָקוֹם, לְפִי הַדּוֹמֶה מִכָּל מַה שֶּׁהִזְהִירוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אֵין אָדָם רַשַּׁאי לָזוּז מִמּוּסָרָם הַטּוֹב, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוֹצֵא עַצְמוֹ חֲשֹוּךְ הַתַּאֲוָה קְצָת, לֹא יֹאמַר כֵּיוָן שֶׁאֲנִי מוֹצֵא עַצְמִי כֵן מַה אִכְפַּת לִי אִם אֶסְתַּכֵּל בַּנָּשִׁים, כִּי יוֹדֵעַ אֲנִי בְעַצְמִי שֶׁלֹּא יִתְעוֹרֵר יִצְרִי בְּכָךְ, שֶׁהַרְבֵּה אָמְרוּ כֵן וְנִכְשָׁלוּ. וְעַל זֶה רָמְזוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוכה נב, א) בְּאָמְרָם כִּי הַיֵּצֶר בַּתְּחִלָּה חַלָּשׁ מְאֹד, וְהוֹלֵךְ וּמִתְחַזֵּק עַל הָאָדָם הַרְבֵּה.
וְאַתָּה בְּנִי הִזָּהֵר עַל זֶה מְאֹד וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרֶךָ, וַאֲפִלּוּ אִם אֶלֶף עֲרֵבִים יִתֵּן לְךְ. אֲנַחְנוּ אֵין לָנוּ לִפְרֹץ אֲפִלּוּ גָדֵר קָטָן בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ כְּלָל, אֶלָּא לִשְׁמֹר כָּל הַהֶרְחֵקִים שֶׁהוֹדִיעוּנוּ וּבַמֶּה שֶּׁלֹּא הִזְכִּירוּ יֵשׁ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לַעֲשֹוֹת כְּפִי מַה שֶּׁיִּמְצָא אֶת גּוּפוֹ מוּכָן כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאִם הוּא מוֹצֵא אֶת עַצְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ גָּדֵר אַף עַל הַמֻּתָּר יִגְדֹּר עַצְמוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ (קדושין פא, ב) אֶחָד מִן הַחֲכָמִים שֶׁאָמַר הִזָּהֲרוּ בִּי מִפְּנֵי בִּתִּי. וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָאָדָם לְהִתְיַחֵד עִם בִּתּוֹ, לְפִי שֶׁעִנְיָן זֶה קָשֶׁה מְאֹד וְיֵצֶר הָרַע חָזָק בּוֹ, עַל כֵּן צָרִיךְ כָּל אָדָם לְהַרְבּוֹת בִּשְׁמִירָה. וְאִם יַחְשֹׁב הָאִישׁ בְּפָגְעוֹ בְאִשָּׁה נָאָה כִּי גֵיהִנֹּם פָּתוּחַ בֵּין רִיסֵי עֵינֶיהָ, וּבְאֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד כָּל הַקָּרֵב אֵלֶיהָ וְיַחֲזִיר כָּל מַחְשְׁבוֹתָיו אֶל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֹא תִּהְיֶה לוֹ לְפוּקָה. בִּפְרָט בִימִינוֹ שֶׁלָּנוּ שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מִשְׁתּוֹלֵל וְהַפְּרִיצוֹת פּוֹרֶצֶת גְּבוּלוֹת לֹא נִתָּן לָּנוּ אֶלָּא רַק לִבְרֹחַ מּכלִ חֲשָׁשׁ שֶׁל נִסָּיוֹן כֵּיוָן שֶׁהַסַּכָּנָה אוֹרֶבֶת וְאֵין אֶחָד שֶׁיָּכֹל לוֹמַר לִּי זֶה לֹא יִקְרֵה כִּי בְּרִגְעֵי הַנִּסָּיוֹן כָּל אֶחָד יָכֹל לִפֹּל.
ומתהלך בתומו צדיק, וד’ לא יימנע טוב להולכים בתמים! והבוטח בד’ חסד יסובבנו. עזרינו בשם ד’ עושה שמים וארץ! ד’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו!
