אפשר לקרוא להם ‘קדושים’, אך זה רק הופך את המחדל למקומם יותר

ידידיה מאיר
|
כ"ה אייר התשפ"א / 06.05.2021 22:05
מה המשותף לכל החבורה הזאת? הם מאותו מגזר? מאותה חצר? מאותו זרם? אותה מפלגה? אותה עיר? אותה מדינה? ממש לא • אבל יש ביניהם קשר הדוק שהוא מעל למקום ולזמן. הוא גם מעל האסון. הם חבורה של מבקשי ה’

1.

אי שם, בסוף שנות השבעים, כנראה אחרי אחד מהפיגועים בירושלים, כתב יהודה עמיחי את השיר ‘קוטר הפצצה’: “קוטר הפצצה היה שלושים סנטימטרים / וקוטר תחום פגיעתה כשבעה מטרים / ובו ארבעה הרוגים ואחד־עשר פצועים // ומסביב לאלה, במעגל גדול יותר של כאב וזמן / פזורים שני בתי חולים ובית קברות אחד. // אבל האישה הצעירה, שנקברה במקום שממנו באה / במרחק למעלה ממאה קילומטרים, מגדילה את המעגל מאוד מאוד / והאיש הבודד הבוכה על מותה / ביַרכּתי אחת ממדינות הים הרחוקות / מכליל במעגל את כל העולם. // ולא אדבר כלל על זעקת יתומים, המגיעה עד לכיסא האלוקים”.

חולמים על כסף שנופל מהשמים? אל תחמיצו: הלילה הכספת נפתחת

חינם: כמה כסף אתם מפסידים כי אתם לא יודעים מה הזכויות שלכם?

מה מברכים על שוקולד לבן עם שברי עוגיות? ומה על חטיף טעמי?

בליל ל”ג בעומר תשפ”א לא התפוצצה במירון שום פצצה. אבל איזה קוטר של פגיעה, איזה מעגל כאב ענק. וכמה זעקות יתומים. כולם דיברו על “האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה”. זה נכון. אבל הסיפור הזה כל כך הרבה יותר גדול מתחומי מדינת ישראל.

אני לא יודע אם זאת תהיה גוזמה לומר שאין יהודי בעולם כולו שלא כאב, ברמה כזאת או אחרת, את האסון.

2.

גם השנה הייתי במירון עם ילדיי. איך שהגעתי שאל אותי בוואטסאפ חבר מירושלים אם כדאי לו לצאת עכשיו לדרך או שעמוס במיוחד, בגלל שבשנה שעברה לא היה אירוע ובגלל שמחר שבת. אמרתי לו שמהתרשמות שלי התנועה אל מירון זורמת מצוין, השוטרים המסורים בצמתים שולטים במצב, ועל ההר עצמו אומנם צפוף, אבל לא באופן חריג.

אפילו הזכרתי את הפריסה היפה של המסכים הענקיים שמשדרים את ההדלקה בכל קצוות ההר, דבר שמוריד מהלחץ של הקהל בהדלקות עצמן. אבל תראה – סייגתי – העדכון שאני נותן לך, הוא נכון לרגע זה. עד שתגיע מירושלים לפה יעברו איזה חמש שעות, ומי יודע מה יהיה כאן אז.

לא, אני לא מנסה לומר כאן שליבי ניבא לי רעות. הוא לא ניבא. מה שכן, כשהסתכלתי עם ילדיי על ההדלקה המרגשת של הרבי מבאיאן, שפתחה כמדי שנה את אירועי ל”ג בעומר במירון, וכל כמה דקות הופסק הניגון העתיק ואיזה כרוז צרח ברמקולים “סכונס נפושעס, תרדו מהגדר!” או “תרדו מהגג!” או “תרדו מהמדרגות!” שאלתי את עצמי אם זאת באמת סכנת נפשות או שהוא סתם מגזים. ואם הוא לא מגזים, אז למה הוא צריך לצעוק שוב ושוב?

ואז התחילו לעבור לי פתאום בראש מחשבות על השנה הקשה שעברנו, ועל חסידויות מסוימות שלא הקפידו כל כך, כי מה לעשות, יש אומנם סכונס נפושעס, אבל הטיש חייב להימשך. כמובן שמיהרתי לסלק את המחשבות הביקורתיות האלה מהראש שלי. מה, עשיתי את כל הדרך למירון כדי להיות ביחד עם הציבור הענק הזה, מקווה ישראל ה’, ובסוף כשאני מגיע לרגע האמת כולי מלא במחשבות רעות על אלה שמתפללים פה עכשיו בשיא הדבקות?

וחוץ מזה, נזכרתי איך בכל התמונות של ההדלקה הסגורה בשנה שעברה ראו איך הרבי מבאיאן לא מוריד לרגע את המסכה. נו, אז כנראה לא מדובר בחסידות־לא־סופרת. אבל מצד שלישי, אם החבר’ה שם על הגג אכן מסכנים חיים, איך אפשר לעבור על זה לסדר היום, עם כל הכבוד לגודל וקדושת המעמד? ואז בדיוק התחילו לנגן את ארבע בבות, וכל הוויכוח הזה בתוך הראש שלי השתתק.

כי מי יכול לחשוב משהו רע על יהודי אחר כשמתנגן הניגון הזה?

3.

את החדשות הקשות שמעתי מתחת לגשר המיתרים. קולות השירה והניגונים בהדלקה של תולדות אהרן נפסקו אחרי שהגיע הדיווח הראשון על “תקרה שנפלה”, אבל מערכת ההגברה עדיין עבדה, וברדיו המשיכו לשדר אותה. וכך שמעו בשידור חי במשך דקות ארוכות מאוד את הכרוז מנסה לכוון בצעקות את כוחות ההצלה לפי אזורים במתחם ולפנות את הקהל ממעברי החירום.

הסתכלתי במראָה בבעתה כדי לראות אם הילדים במושב האחורי שומעים יחד איתי את הזוועה שמתרחשת ממש עכשיו במקום שבו היו לפני שלוש ומשהו שעות. ברוך ה’, הם ישנו שנת ישרים. רציתי להצטרף אליהם. האמת? עד לרגע זה, כמעט שבוע אחרי, אני לא מסוגל לראות שום כתבה או שחזור מהאירוע. שלא לדבר על כל מיני הקלטות של מוקדי מד”א או ‘הצלה’ שמשודרים בתקשורת. תודה רבה, שמעתי את זה בלייב. אין צורך להחזיר אותי לרגעים האלה שוב. אני עדיין שם.

אבל יש דבר אחד שאליו מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב השבוע. הקולאז’ הנורא עם 45 התמונות הקטנות של הקדושים שנספו במירון.

אני אומר “קדושים” למרות שאני זוכר שהם לא נרצחו על קידוש השם בפיגוע, אלא נספו באסון שקרה בגלל מחדל חמור. אבל היחס שלי אליהם הוא כאל קדושים.

ואני אסביר: ביום שישי לפנות בוקר, כשנודע מספר ההרוגים, היו שדיברו על המכה הקשה שחטפה תולדות אהרן: 45 הרוגים מחסידות אחת. אבל כל מי שמכיר קצת את מה שקורה שם בל”ג בעומר, יודע שבהדלקה הזאת נוטלים חלק גם אלפי משתתפים, מכל הגוונים, שאינם חסידי תולדות אהרן. הם לא באו לשם בגלל הקשר שלהם עם החסידות או עם האדמו”ר. הם באו לשם בגלל הקשר שלהם עם הקב”ה. בגלל שהם יודעים ששם הם ימצאו את הדבקות. את ה”מצב” הכי חזק. את הרגעים הנעלים של תפילה בכוונה, של ניגוני הדבקות ביום המיוחד הזה. אפשר לומר בהכללה, שמי שנוסע למירון ומתאמץ באחת בלילה להיכנס למתחם ההדלקה של תולדות אהרן, הוא כנראה בן עלייה.

אני מסתכל שוב ושוב על הפנים המתוקות של החבורה הכל כך המגוונת הזאת: הפנים של דניאל אמבון תלמיד הישיבה מארגנטינה, של משה ברגמן האברך מאנגליה, של החתן מנחם קנובלוביץ’ מבורו־פארק, של יהודה לייב רובין האברך מבית שמש, של יוסף מסטורוב מרמלה, של יוסף קאהן מקליבלנד, של המחנך הרב שמעון מטלון מביתר עילית, של יהונתן חברוני מבית המדרש בגבעת שמואל, של חן דורון מחולון, של הזמר החסידי שרגי גשטטנר ממונטריאול, של ידידיה פוגל מישיבת רמת גן, של יוסף עמרם טאובר ממונסי, של האחים אלחדד משכונת בית ישראל, של אריאל אחדות מהישיבה בתל אביב, של דני מוריס תלמיד ישיבת שעלבים, שהגיע מטינק שבניו ג’רסי.

מה המשותף לכל החבורה הזאת? הם מאותו מגזר? מאותה חצר? מאותו זרם? אותה מפלגה? אותה עיר? אותה מדינה? ממש לא. אבל יש ביניהם קשר הדוק שהוא מעל למקום ולזמן. הוא גם מעל האסון. הם חבורה של מבקשי ה’ שהתכנסו ובאו מכל קצוות תבל, בלי להכיר אחד את השני, להדלקה הזאת, במקום הזה, ברגע הזה. כי הם ידעו שכאן הם ימצאו את מה שהם מבקשים כל הזמן. במירון דולקת אש, הדלק אותה בליבי.

ואז, אחרי ספירת העומר בהתרגשות ובהתרוממות, הוד שבהוד, ואחרי התפילה מעומק הלב שיזכו לתקן את נפשותם ורוחם ונשמתם מכל סיג ופגם, ולהיטהר ולהתקדש בקדושה העליונה, ואחרי קבלת עול מלכות שמיים, ואחרי שירה מעומק הלב של “אני מאמין”, ואחרי ההדלקה על ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, עלתה נשמתם השמיימה. זה בסדר לקרוא להם קדושים, נכון?

4.

רגע, שלא תהיינה אי הבנות, חלילה. אני לא עושה כאן אידיאליזציה של האסון הנורא הזה. זה שהם היו קדושים וטהורים רק מחריף את הכאב, את התסכול, את הזעם.

נכון, הקב”ה מנהל את העולם, א-ל אמונה ואין עוול. גם כשאנחנו לא מבינים למה מנחם ואיציק זקבך, שני אחים מקסימים מבני ברק, עמדו אחד ליד השני ביציאה מההדלקה, אחד נספה והשני חזר הביתה בשלום. או למה שלמה זלמן ליבוביץ’ מצפת קנה כרטיס לאוטובוס למירון, חזר בו וביטל, ושוב קנה, ושוב התחרט, ואז קנה ונסע ונהרג. ואלו רק שני סיפורים ששמעתי במו אוזניי השבוע.

יש בלי סוף כאלה, אני בטוח. אנשים שיציינו לעד את ל”ג בעומר כתאריך ההצלה הניסית שלהם. ברור שכל האירוע הזה, על קברו של רבי שמעון בר יוחאי ביום ההילולה שלו, הוא משהו שמיימי. ברור גם שכיהודים אנחנו מחונכים לא לראות בשום התרחשות שקורית בעולם מקרה. כל אסון, בטח בקוטר כזה, צריך לעורר אותנו לתשובה. אבל כל זה יכול להתבצע אך ורק אחרי שאנחנו מוודאים שאנחנו לא מזלזלים. לא בחוקי תכנון ובנייה, לא בחוקי תנועה, וגם לא במסכה.

נו, אז בעד איזה מתווה אתה? ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט? ועדת בדיקה? מבקר המדינה? לא יודע. האמת, אני אפילו לא מבין את ההבדלים בין סוגי הוועדות. אבל אני יודע מה אני רוצה שיקרה בשורה התחתונה. כן, אני מסמן מטרה מראש. אני רוצה שבסופו של תהליך יעלו די־ניינים של מדינת ישראל על הר מירון, יהרסו את כל המבנים והתוספות והאלתורים, וייבנה ציון חדש לקבר של רבי שמעון בר יוחאי.

אני לא יודע איך עושים את זה פרוצדורלית וחוקית (מתברר שבג”צ נדרש לפני כמה שנים לשערורייה של ניהול מירון והבנייה בו, ופסק שבסוגיה הזאת הוא לא נוגע. האקטיביזם השיפוטי נעלם בדיוק כשהיה צריך אותו), אבל בשביל זה יש מדינה וממשלה ומינהל מקרקעי ישראל. יכול להיות שיהיו קצת הפגנות בזמן העבודות בשטח, אבל נו, בשביל זה יש משטרת ישראל. וגם יס”מ. כן, לפעמים צריך גם את האקטיביזם היס”מי.

קבר רשב”י במירון הוא האתר השני בחשיבותו בישראל מבחינת מספר המבקרים. תארו לעצמכם שגם באתר הראשון בחשיבותו מדינת ישראל הייתה מתנהגת באוזלת יד כמו במירון. היינו עד היום עם רחבת כותל צרה כמו בזמן הצנחנים הבוכים. מה לעשות, יש שכונה של מוגרבים, עם כל מיני חזקות והקדשות של מאות שנים, זה מסובך כל הסיפור הזה. נשאיר ככה. וחוץ מזה, הם הרי יעתרו לבג”צ והוא יורה שאסור לפגוע בזכויות בעלי הקרקע. אח, כמה אנחנו צריכים לשמוח ביום ירושלים השבוע. על הנס הגדול של שחרור הכותל, ועל הנס הגדול של הרחבתו וניהולו המסודר.

5.

ימים ספורים אחרי האסון מסר האדמו”ר מקרלין־סטולין לחסידיו שיחת חיזוק. חיזוק רוחני, אבל גם חיזוק גשמי: “בימי חז”ל, הייתה תקרית יחסית קטנה כשיצאו מהכבש בתרומת הדשן, ובכל זאת שינו את הסדר בבית המקדש. וכשהיה אסון גדול יותר, בסנדל המסומר, אסרוהו בשבת ויו”ט. לא רק עשו תיקון בהתחזקות רוחנית, אלא גם עשו תיקונים פרקטיים. כבר מזמן הגיעה השעה שניקח קצת אחריות על החיים שלנו ונתנהג כמו שצריכים להתנהג. ראינו מספיק מה שעברנו בשנה האחרונה, כשאנשים התעלמו מהמציאות והשתטו, מה שגרם לדאבוננו שאנשים יסבלו, ואפילו אנשים עברו מהעולם כי חשבו שהם ‘אויבער חכמים’. הגיע הזמן שנהיה בני אדם, הגיע הזמן שניקח אחריות”.

ובהמשך דיבר האדמו”ר ספציפית על מחדל מירון: “במשך השנים הרבה רצו ופעלו להגדיל את השטח במירון ולתקן את התשתיות. אין בכלל צורך לדבר על כך שבלי עין הרע, הציבור שמגיע גדול, והתשתיות הן כאין וכאפס ביחס למה שצריך להיות שם. ולצערנו זה מגיע מהחוגים שלנו, הרבה הפרעות לעשות דברים שהיו צריכים לעשות. מסיבות אגואיסטיות ומסיבות צרות. הגיע הזמן להתנהג באנושיות, אנחנו כבר לא הציבור הקטן שהיה פעם. זה ציבור יפה בלי עין הרע, יש הרבה ערליכע יידן, יש ישיבות ויש כוללים, יש הרבה רבנים והרבה ערים, קהילות גדולות ויפות, הגיע הזמן להתנהג כמו אנשים מבוגרים, להוריד את הנעליים הילדותיות…

“הרי כל אחד יודע שאין סומכין על הנס. צריכים להיות נורמליים. צריך לבנות שם תשתיות אמיתיות וגדולות. ויש לנו מהציבור מספיק שיוכלו לדאוג לזה. אין שום סיבה שכבר לקראת השנה הבאה המקום לא ייראה אחרת לגמרי. זה אפשרי”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’