מה השיב הגר”ש אלתר “בלב נסער” לחסיד ששאל על האסון במירון?

“הפניית אצבע מאשימה כלפי אחרים טובה להרגעת המצפון, אבל המבוקש באמת לחפש את חסרוני אני”. מילים נוקבות אלו מופיעות במכתבו של ראש הישיבה מגור הגר”ש אלתר, שנכתב במענה לחסיד ששאל במה עליו להתחזק לעת הזו.

מה הסיכוי שלכם לזכות בדופלקס? ולמה החלום שלכם קרוב מתמיד?

חינם: כמה כסף אתם מפסידים כי אתם לא יודעים מה הזכויות שלכם?

תחלואת הקורונה בירידה, אבל עדיין במקום סגור צריכים מסכה. זוכרים?

במענה האישי מצביע ראש הישיבה על המתבקש בשעה זו – שהוא לערוך כל אחד חשבון ובדק בית בנפשו הפרטית.

המכתב מכה גלים והוא נפוץ בריכוזי החסידות ומחוצה לה.

את דבריו פותח ראש הישיבה הכותב “בלב נסער”, כעדותו, כי שעה זו היא שעה של חשבון נפש שנדרשת דווקא כעת, מאחר שעתה היא “שעת חימום היפה לפתיחת הלב ולהתעוררות”.

“בשעה קשה זו, כשלמספר בני ישראל לעומר בשמחה וסילודין, התווסף מספר אחר רח”ל; כשלשמחתו של רשב”י, שהקפיד לבל יאמרו נַחֵם ביום חגו כמובא מהאריז”ל (עי’ מג”א סי’ תצג סק”ג), נוספו מבקשי נחמה ל”ע; כששאלת המנגנים המשמחים: ‘אנשי עיר פלונית – מה לכם פה ומי לכם פה’, התחלפה בשאלת הפסוק (ישעיה כב, טז): ‘מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר’ ה”י – הרי, כלשון שיר היחוד (ליום חמישי): ‘נבוכות כל עשתונות ונבהלות כל החשבונות’, ואין ישוב הדעת הראוי להקדים לחשבון הנפש הכלל והפרט”.

“אך עם כל זה”, קובע ראש הישיבה, “שעת חימום יפה לפתיחת הלב ולהתעוררות, כשאחר זמן, שטף החיים מטשטש ומעמעם העניין”.

ראש הישיבה שולל על הסף את הקריאות המבקשות למתוח ביקורת על אלו שאולי אשמים במחדל –  וקובע: “הַפְנָית אצבע מאשימה כלפי אחרים, טובה להרגעת המצפון, אבל המבוקש באמת לחַפֵשֹ את חסרוני אני (והרי רק שוטה ידמה בלבו שהוא שלם ותמים), ולצקת את ההתעוררות לתבנית של קבלה מעשית, אם בחובת הלבבות ואם בתיקון המעשים, בין אדם לחבירו ובין אדם לקונו יתברך. ולֵב יודע מרת נפשו, אלא שיצרו מטעהו ומשכיחהו, אבל בשעת כושר – יש לנצלה”.

הגר”ש מצביע על המתבקש בעת הזו, והיא להתחזק במצוות של בין אדם לחברו, כאשר הוא מרמז על כך שמהעובדה שיהודים נפלו איש זה על זה, יש להסיק שיש לייקר כל אחד את רעהו ולהיזהר שלא לפגוע בכל איש מישראל.

הוא מוסיף וכותב: “והנה, אף שלכל מאורע, ובוודאי בהיקף אסון כזה, יש סיבות משמיא, מכל מקום אין יוצא גם מידי פשוטו, ואף שאין אנו שייכים כלל לדרגת תקנת חכמים בסנדל המסומר (שבת ס.), אבל יש בה גם לימוד על זהירות כפשוטה. ומאחר שנתגלגלה חובה, תרתי משמע רח”ל, ובא ג”ל כגלגל להחליף השיטה, ראוי לקבל על עצמנו להזהר בכיוצא בזה אף אם נראה שהשעה דוחקת וירט הדרך לנגדנו”.

מכתבו של ראש הישיבה בא בהמשך לדבריו אותם נשא בשבת, וכך גם מיד למחרת הארוע הקשה, ביום ל”ג בעומר – אז הדגיש: “על כל אחד להכות ‘על חטא’ בלבו פנימה ולא על לב חבירו”.

לצפיה בהגדלה – לחצו על התמונה

בקהילתו מספרים, כי מאז נודע לו על האסון הקשה נראה ראש הישיבה כשהוא נסער, מזועזע וכאוב עד עמקי נפשו, וכי גם בשבת התקשה להסתיר את כאבו.

בקהילתו מספרים כי ביום שישי לאחר התפילה נאמרו פרקי תהילים לרפואת הפצועים, ולאחר מכן דיבר ואמר: “משפטי ה’ צדקו יחדיו” – חובת חשבון הנפש מוטלת על כולם. על כל יחיד לעצמו, בדייקא. את ה’על חטא’ מכים על הלב שלי ולא לחפש אחרים, ויש לכל יחיד מה לתקן. אי אפשר לדעת ‘ואין איתנו יודע עד מה’. אבל מוטל על כל אחד לחפש בעצמו”.

גם בעת רעווא דרעוין בשבת, כאשר בבית המדרש נכחו המוני איש מכל העדות, עמד ראש הישיבה על הנדרש מעמנו בשעה קשה זו: “כשקורה מקרה נורא בכלל ישראל אז מידת הרשעים שנשארים ב’שלווה’ ואין הדבר נוגע להם כלל להתעורר ממנו. אז אנחנו איננו כאלה, מרגישים שקרה משהו, רוצים להתעורר. אבל גם אין בידינו ‘מייסורי הצדיקים’: צדיקים מבינים מה קורה, ויודעים מה הכאב הנכון שצריך לכאוב לנו, מה היא ה’מידה כנגד מידה’ שבשבילה אירע האסון, ומה רוצים בשמים. אנחנו לא יודעים, רק מנסים להתעורר אבל לא יודעים על מה.

“ובכל זאת, אמר, גם אם אין אנו יודעים להצביע בשל מה באה עלינו הרעה הזו, אך יש לדעת ש”לדפוק ‘על חטא’ על חטאי השני, סתם לזהות חיסרון אצל האחר, בזה אין עניין, כל אחד צריך לחפש את נגעי עצמו, ולתקן במה שאפשר”.

בהמשך אמר: “אם נעדרו חללים עלינו למלאת את החלל במקומם. ואיך ממלאים את החלל? להביא את אור השם ושכינתו בכל מקום, לחיות עם הקב”ה ולזכור ממנו, לפחות ביראת שמים פשוטה”.