זה אולי ‘לא העת המתאימה’, זה גם ‘לא פוליטיקלי-קורקט’, אבל אנחנו מוכרחים להניח זאת על השולחן:
אנו, אתר ‘חרדים 10’, התרענו על האסון שהתרחש במירון. עשינו זאת לפני 3 שנים בדיוק, במוצאי ל”ג בעומר. לא בערך, לא ליד. בטקסט המפורש ביותר, בכותרת ראשית, התרענו מפני ‘מסדרון המוות’ של הדלקת ‘תולדות אהרן’ בהילולת הרשב”י:
“מי ימנע את האסון במעמד ההדלקה בתולדות אהרן? רבבות מצטופפים בדוחק איום. דחיפות איומות, סכנת הימחצות. יש רק שביל יציאה צר אחד… אסור לערוך הדלקה במקום”.
אחד הדוברים בכתבה הזהיר אז: “הייתי שם בזמן אמת שזה קרה. רק ניסים! רק ניסים! יכל להיות שם כמה עשרות ‘הרוגים’ ואני לא מגזים”.
היום אנחנו יודעים, הוא לא הגזים. יותר ברור מזה, נדמה שאי אפשר לכתוב.
אז מה? אנחנו טופחים לעצמנו על השכם כמי שצפו זאת? אנחנו צועקים את ‘אמרנו לכם’ המכוער?
•
בספרם המפורסם מצביעים יחיאל לימור ורפי מן על תשעה תפקידים של העיתונאות. לצד בידור, פרשנות ודיווח, טבעו החוקרים גם את – התרעה, הדרכה וחינוך, הנהגה ומתן השראה. העיתונאי לא רק מעביר מידע. הוא לא רק כלי אינפורמטיבי, הוא ממלא תפקיד מנהיגותי המעניק השראה להמון. הוא מייצר סדר-יום ציבורי, מעודד תופעות של גילויי אומץ-לב, מדריך ואפילו מחנך את הקורא.
המונח ‘עיתונאות חוקרת’ שהתפתח בראשית שנות ה-50 (על ידי כתב העת מק-ויליאמס שחשף את הקשר בין סיגריות לסרטן ריאות) הוא תוצר ישיר של התפיסה הזו.
הידיעה על האסון המתקרב בהדלקת ‘תולדות אהרן’ הוצבה ככותרת ראשית. האזהרה ניתנה, וביושר צריך לומר, לא רק על ידינו. גם מבקר המדינה הצביע לפני שנים על שורת המחדלים המתרחשת בהר מירון. גם עיתונאים נוספים, מעטים אמנם, צייצו, אך מאום לא התרחש. דבר לא השתנה.
שרי האוצר יובל שטייניץ ויאיר לפיד ניסו בעת כהונתם לחולל שינוי בהתנהלות המוטרפת בכל הקשר לאתר מירון, אך גם הם לא יכלו לגורמים שהתנגדו.
אז מי כן אשם?
בעינינו זו לא השאלה החשובה.
•
התהייה, שלא לומר הזעקה, הנכונה בימים כאלה היא: האם אנו מוכנים להכיר בכך כי יש כלל אשמים? האם אנו מוכנים להכיר בכך שגם לנו יש חלק בהתנהלות הרשלנית, חסרת ההיגיון והרציונליות לטרגדיה שהתרחשה?!
אתר מירון נשלט, כידוע, על ידי גורמים רבים – מנהלת ‘המקומות הקדושים’, ‘ועדת החמישה’, הקדשות, חצרות, קבוצות מסורתיות שונות, וכחצי תריסר אנשים שמתהדרים בתארים היומרניים “רמטכ”ל מירון”, ו”הבולדוזר של מירון”.
איש לא העז לגעת בהם. איש לא העז להלאים את המקום. ‘לגלח’ את ההר ולהפוך אותו לנגיש והגיוני.
למה? כי זה ‘גדול וקשה מידי’. זה גם ‘לא ילך’.
איש לא העז לסגור את הכניסה להילולא חרף ההבנה כי המקום מתנהל באופן מופקר, מסוכן ופושע. למה? כי זה ‘גדול וקשה מידי’. זה גם ‘לא ילך’.
האשמים, יש לקוות, יימצאו ויתנו את הדין. אבל האקט הזה, כאמור, פחות חשוב.
מה שחשוב כעת הוא האם מהיום אנו מוכנים לעשות הכל, אבל הכל, כדי שלא יהיו יותר פגיעות בנפש. שלפני כל אירוע חשוב יעשו הכל כדי שילדיהם, נשותיהם והוריהם של המשתתפים יזכו לראותם שבים לביתם בשלום.
ואם שוב יתעלמו ויחפפו, תזכרו שהתרענו.