הפרשנית החרדית: ‘כל מי ששלח יח”צ שיעמוד כעת מול ועדת חקירה’

רונן פולק: מה התחושות של הציבור החרדי בשלב הזה?

הגיע הזמן להתעורר: לחלום שלכם יש בית – והוא עומד להתגשם. איך?

חינם: כמה כסף אתם מפסידים כי אתם לא יודעים מה הזכויות שלכם?

תחלואת הקורונה בירידה, אבל עדיין במקום סגור צריכים מסכה. זוכרים?

שרי רוט: קשה מאד, אבל את זה כולם אומרים לך, וזה לא פשוט. כל אחד איפה שזה מצא אותו, ואתה מתחיל לשמוע עוד שכנים, עוד אנשים, עוד אנשים בקהילה. זה היה שם בדיוק, זה יצא משם בדיוק, זה ראה את הגופות, קשה מאד. מצמרר.

פולק: אני חייב להודות שאתמול פגשתי אדם שחזר ממירון, הסתכלתי על הפנים שלו, הוא לא היה צריך להגיד כלום. זה היה באמת נורא.

רוט: כן, הבן שלי היה שם. הוא פשוט נכנס למושב וראה אלונקות מפונות, מול עיניו. הוא שקל להפשיל שרוולים ולעזור, אבל אז הוא ראה את הפנים של אשתו והבין שאי אפשר להשאיר אותה פה לבד… למחרת יצא לו לראות מאבטח במקום שהוא הגיע אליו, ההוא ניסה לומר איזו בדיחה. אז הוא אמר לו: תקשיב, הלילה הזה ראיתי מול עיני את מה שקרה במירון, אני לא מסוגל לשמוע שום בדיחה. זה כמו שאתה אומר, הפנים הופכות להיות אחרות.

יש פה שכן שסיפר לי בשבת שהיה שם וראה את הדברים, וכן, העיניים עצובות, שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה.

פולק: זה בדיוק מה שאני מנסה להבין. שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה, כלומר, בעוד שנה, מהיום?

שרי רוט: אתה שואל שאלה טובה, אותה אני שואלת את עצמי כל הזמן. האם באמת אנשים יוותרו על הנסיעה בשנה הבאה? תשמע, אני עצמי יצאתי מהמקום שעה לפני, לגודל הנס. אבל כשהייתי שם, הבן שלי הביא לי פשטידה מאחד מהדוכנים. תשמע, היא הייתה מכוסה יפה-יפה בקופסה עם פקק, הכל לפי הנחיות הקורונה. כלומר, כשהמדינה באמת רוצה היא יכולה!

לראות את הדוחס הזה, כשאני עצמי כמעט נחנקתי, וזה היה סתם במורד הכביש, שהוא גם מחליק, ואתה דורך על מאכלים שנדבקו לריצפה… המקום הזה מסוכן! עכשיו, לא אני ולא אתה יודעים איך צריך לאשר אירוע, כן או לא, אבל משהו פה היה כושל, זה ברור.

פולק: אגב, בתוך התחושות האלו יש גם מי שמחפשים את האחראים? את האשמים?

שרי רוט: לפני 3 שנים פרסמנו כתבה באתר ‘חרדים 10’ ובה אנשים שאומרים בקולם, בשמותיהם, היינו שם, זה מסוכן, אנשים שמתחננים, תסדרו את המעבר הזה. שלוש שנים חלפו, מדינת ישראל שהתמודדה עם מגיפת הקורונה, לא יכולה לסדר מעבר צר כזה?

אני לא יודעת את מי להאשים. אני רק יודעת, כעיתונאית חרדית, שכל שנה בסיום האירוע, כשהכל הולך כשורה, מציפים אותנו בהודעות יח”צ. זה האחראי, וזה הצליח… אתה יודע, ביום חמישי הוצפתי בכל כך הרבה הודעות של ‘זה הצליח, בזכותו הצלחנו’. השבתי לכל מי ששלח, אני עוד לא יודעת אם האירוע הצליח או לא, חכו, אני אהיה שם ואראה האם זה סיפור הצלחה או כישלון.

פולק: אני מניח שלא קיבלת למחרת הודעות מהם…

שרי רוט: זהו, למחרת פניתי לחלק מהם ושאלתי: אתם עדיין רוצים שאכתוב שמי ששלחתם מטעמו את ההודעות, הוא זה שהיה ‘מלך האירוע’? לא, הם ענו לי. מה שלא נכתב אתמול כבר לא אקטואלי היום… נו, בוודאי שלא. כי מי שחושב שהוא ‘מלך האירוע’ יתכבד נא לעמוד בפני ועדת חקירה ולומר שהוא ‘מלך האירוע’. זה אירוע שבו כשיש הצלחה כולם מלכים, וכשיש כישלון כולם מנתקים פלאפונים ואתה מדבר לקירות. מצמרר הדבר הזה.

פולק: אנחנו נראה גם סוג של חשבון נפש בקרב ההנהגה החרדית?

רוט: קודם כל צריך לומר שהציבור לא אשם. הציבור לא יודע. הציבור יודע שהמדינה אמורה לשמור עליו. כשהציבור החרדי מגיע למקום, הוא יודע שיש משטרה, יש מדינה – הוא לא יודע האם מאחורי הגב שלו עשו קומבינה או שדאגו באמת שהכל יהיה כשורה. הנהגה חרדית? לא יודעת אם זו רק הנהגה חרדית. אני ראיתי שבזמן הקורונה משרד הבריאות ידע יפה מאד לסגור את המתחם בשנה שעברה. אז היו פונקציונרים שהכניסו אנשים מטעמם, אבל בגדול הציבור לא הגיע.

פולק: אבל אז באו מנהיגי הציבור החרדי ואמרו ‘מה פתאום’, ‘איך זה ייראה’…

רוט: מבחינת הקורונה זה נכון. המדינה פתוחה ואין עניין בדווקא להתעלק על מירון ועל החרדים. אבל יש פה בעיות עוד לפני הקורונה, עוד לפני שנולדה הקורונה במדינה. יש פה בעיה של מאות אלפי איש שמנסים להצטופף סביב מקום אחד בשעות ‘פיק’, כמו למשל בשמונה בערב. היית שם פעם בשעה 8 בערב בליל ל”ג בעומר, בעת ההדלקה בבאיאן? ראית מה קורה שם? הר כזה קטן, עם כבישים לא ממש רחבים, חלקם מחליקים, חלקם עם אוכל מרוח, אתה מחליק בקלות…

פולק: אז זהו, שכל מי שהיה שם יודע, אנחנו לא צריכים לחכות לא לדו”ח מבקר המדינה ולא למומחה, ולא למפקד המחוז, כי כולנו, כל מי שהיה שם, יודע, מכיר את העדויות. אי אפשר לעצום עיניים. אתה מסתכל ויודע שזו תמונת המצב, כך נראה המקום הזה, שמכניס אליו מאות ואלפי בני אדם בפרק זמן די קצר של יומיים, והפעם זה היה אמור להיות במשך יממה אחת בלבד, וברור שאי אפשר לדחוס לשם כל כך הרבה אנשים. ואני שואל, או תוהה, למה לא קמו מנהיגי הציבור החרדי בשנים האחרונות ונשכבו על הגדרות כדי להגביל את מספר המשתתפים?

רוט: אני לפחות שמעתי מנהיג חרדי גדול, מנהיג הציבור הליטאי, הרב גרשון אדלשטיין, שיצא בשבוע שעבר בסרטון וידאו בקולו שלו, פרסמנו את זה באתר, ובו הוא אומר: אל תסעו למירון. תשבו ותלמדו בזמן הזה. אבל תשמע, יש אנשים שלא יודעים את מה שאתה יודע. רוב הציבור החרדי שהיה שם אין להם לא רדיו, הם לא רואים טלוויזיה, הם לא יודעים בדיוק מה קורה שם, הם לא קוראים כתבות באינטרנט. הם יודעים את מה שאתה משמיע להם ברמקול שעובר ברחובות. זה כמו בתחילת הקורונה שלא הייתה הסברה לציבור החרדי, כי לא מצאו את הדרכים להגיע אליהם.

בסוף, היענקל שהגיע לשם עם הילד שלו, אין לו מושג על מחדלים. כמו שהוא עובר כביש והוא סומך על זה שהרמזור מכוון כמו שצריך, והתמרורים בסדר, ולא עולה בדעתו לחשוב אולי מישהו הציב תמרורים לא תקינים – כך גם פה. הוא נוסע למירון, כי נוסעים כולם, כי יש הסעה, יש אוטובוס של חברות רשמיות, למה שיעלה בדעתו שיש שם איזושהי בעיה?

תשמע, גם אני כעיתונאית, אם הייתי יודעת שזה מקום של סכנה – הייתי הולכת לשאול רב אם מותר להיכנס לשם.  אם אני מחר ארצה לנסוע למצרים ברור לך שאשאל קודם רב. מסוכן, לא מסוכן, פיקוח נפש או שלא. לפני שנסעתי למירון לא עלה בדעתי לשאול כי מבחינתי ראשי המדינה אמרו שאפשר לנסוע לשם, מבחינת הקורונה ברוך ה’ הכול בסדר, אני עצמי לא נכנסתי למקומות סגורים, אז אין לי חשש, אני באוויר הפתוח, הכול בסדר, אני מחוסנת. לא עלה בדעתי לחשוב שמשהו יקרה.

אני יודעת שדוחסים, אני יודעת שצפוף, אבל אתה לא חושב שיקרה מוות. כל כניסה שלך לכביש 6 צריכה להיות מלווה בחרדה אולי אקלע לתאונה? במבט לאחור, אתה חושב אחרת.

פולק: את אומרת, האירוע עם אישור…

רוט: כן, ואנשים באים כי חשוב להם לבוא לשם, זה אירוע קדוש.

פולק: והקודקודים מה חשבו?

רוט: תראה, יש נבחרי ציבור שלא קשורים לזה. נניח משה גפני, יעקב אשר. אבל יש כאלו שכן נקשרו לאירוע, ואתה יכול לדפדף בשבועיים האחרונים ולראות מי דאג לשגר ידיעות יח”צ – וכך לדעת מי קשור לאירוע. לא אכנס לשמות בעת כזו, כשהגופות עדיין מוטלות. זה לא הזמן, גם קטונתי, אני לא ועדת חקירה. אני רק יכולה להגיד: מי האנשים שבכל שנה משגרים הודעות יח”צ ולפעמים אפילו מתקוטטים ביניהם? ולמה כתבתם שהוא, זה היה אני?!… ואני אומרת, כל האנשים האלו יתכבדו נא עכשיו לעלות על הבמה, מול ועדת חקירה – ויתנו את הדין.

בסוף, מבחינתי, יש משטרה שהיא ממונה על האירוע. ותשמע, גם עליהם יש לי מה לומר, אבל זה לא הזמן עדיין. לפעמים הם הקטינו ראש, לפעמים הגדילו ראש, שיקולים לא נכונים, עמדתי מול שוטרים, ראיתי אותם בעבודתם, אתה מסתכל על סרטונים, רואה ילד שמתחנן לשוטר ושואל את עצמך: איך יכול להיות שהגענו לכזה מצב?

ואני אפילו תוהה ושואלת את עצמי, אולי יש קשר למה שקרה בקורונה, להסתה שהייתה פה ערב הבחירות. הרי המדינה שלנו מדממת, אנחנו מדברים על קמפיינים של בחירות ממש ממש קשים, שאתה יודע מה? חלק מהפוליטיקאים שעשו את זה יושבים בימים אלו ומתחרטים על מה שהם עשו. אולי יצא להם, אולי לא התכוונו, ואתה אומר לעצמך: שוטר שעומד מולו יהודי חרדי, הוא מבחינתו זוכר שהחרדים האלו הם בלתי-אחראים, והם לא בסדר, וצריך לעשות איתם סדר, ואולי, אולי, זה השפיע.

ואולי אומר את זה באופן חיובי יותר. אולי הגיע הזמן לעשות פה גשר אמיתי בין חלקי העם הזה. מרגש אותי לראות ערבים שמזדהים עם הכאב של מירון, מרגש אותי לראות שעיריית תל אביב האירה את הבניין שלה לאות הזדהות. אולי באמת מישהו צריך להרים את הכפפה ולומר:, זהו, גמרנו. גם אם יהיה פה סבב חמישי ושישי  של בחירות – בבחירות הבאות אין יותר הסתה נגד אף ציבור במדינת ישראל. כי בסוף זה מחלחל לשוטר בשטח, ולאחרון הסדרנים. אז צריך לעצור את החרדי, ולחסום לו, ואני לא באה אליהם באשמה. אני באה באשמה למי שמסיתים.