1.
לאחרונה קשה לי להסתכל על הפנים של גדעון סער. אני יודע שזה לא יפה לומר דבר כזה על בן-אדם. אפילו לא על פוליטיקאי. מה, אתה עד כדי כך שונא ומתעב את האיש, שאתה פשוט לא מסוגל להסתכל עליו?
חינם: כמה כסף אתם מפסידים כי אתם לא יודעים מה הזכויות שלכם?
אז חשוב לי להבהיר: אני לא שונא את גדעון סער. בטח לא מתעב. הלו, זה בסך הכול גדעון סער, כן? הוא לא יכול לעורר אצלי אמוציות חזקות כמו שנאה או תיעוב. אבל אני מאוכזב ממנו וכועס עליו. וגם נבוך. כן, זאת המילה שחיפשתי: מבוכה. כנראה שבגללה אני לא יכול להסתכל עליו, עוד הרבה לפני הקריצה המאושרת שלו ברגע המפלה של הימין.
הוא פשוט מביך אותי. לא נעים לראות ככה אדם שהיצר שלו מוביל אותו באף.
אני מכיר אישית כמה ממקורביו של גדעון סער. הם אנשים טובים וערכיים. היה שלב שאפילו חשבתי לפנות אליהם ולנסות לשכנע אותם. להיות לוביסט מטעם עצמי. אבל ירדתי מזה. למה? שוב אנחנו חוזרים כנראה אל אותה תחושת מבוכה. רציתי לחסוך מעצמי את התשובות שלהם.
אבל עזבו את מקורבי סער הערכיים. בואו נדבר על יתר הימין: אני לא מבין, איך זה עובר לו בשתיקה? איך ההתנהגות של סער נחשבת לגיטימית? איך בכלל דנים בשיקוליו בכובד ראש? למה הוא לא הפך לבדיחה?
2.
בואו נדמיין לרגע שמגיע לכאן מישהו שלא היה בכל מערכות הבחירות הקודמות. נגיד איזה עולה חדש שנחת הרגע בנתב”ג והיה מנותק מהחדשות בארץ. נקרא לו, לצורך העניין, ג’ונתן שמולארד, בסדר? אותו שמולארד היה מתעדכן בתוצאות הבחירות, לומד את המצע הפוליטי של כל מפלגה ואז אומר: טוב, התמונה מאוד ברורה.
גוש הימין ניצח: 30 מנדטים של הליכוד, פלוס 9 של ש”ס, פלוס 7 של ימינה, פלוס 7 של יהדות התורה, פלוס 6 של הציונות הדתית, פלוס 6 של תקווה חדשה. כמה יצא? 65. רגע, אני עושה שוב את התרגיל כדי להיות בטוח במאה אחוז. כן, 65, סופית.
נו, יופי של קואליציה. הומוגנית, מאוחדת בדעותיה סביב כל סוגיות הליבה – הטיפול בשלטון בג”ץ, היחס למסורת ישראל, להתיישבות ביהודה ושומרון, לאתגרי הביטחון, לאיום האיראני, לכלכלה. נכון, לא כולם ממש אותו דבר. גפני זה לא בנט, מירי רגב זה לא יועז הנדל. יש הבדלים ולכן יש מפלגות. אבל תראו איזו בובה של קואליציה: ממשלה יציבה, מתפקדת, ממנה, מבצעת.
לא חיבורים משונים של מפלגות ואנשים שחושבים לגמרי שונה וברור שבסוף, או בהתחלה, לא יסכימו על משהו עקרוני ואז הכול יקרוס. הכי לא. אשכרה ממשלת ריפוי. אז קדימה, בואו נקים את הממשלה ונתראה בעוד ארבע שנים.
אבל לא, אין מצב שתקום ממשלה יציבה כזאת. למה, שואל בפליאה אותו עולה חדש ומנותק, למה זה לא יקרה? שכח מזה, נגיד לו. חסר לך מידע קריטי שהופך את כל המפה הפוליטית בישראל על פיה. נכון, כמו שאמרת אפשר להקים ממשלה ברגע. יש לנו גוש אידיאולוגי הומוגני מושלם בראשות בנימין נתניהו. העם אמר את דברו. אבל אין לנו את המפלגה של גדעון סער.
והוא ישאל: מה, יש לסער בעיה עם קווי היסוד של הממשלה? הבנתי שהוא ימני. כן, כן, הבנת נכון, הוא לגמרי ימני, אולי אפילו יותר מנתניהו. הוא מגיע במקור מתנועת התחיה. והוא גם מסתדר נהדר עם תפיסת העולם של יתר המפלגות בקואליציה הזאת. למשל, כשהיה שר הפנים הוא לחם למען זכותם של בעלי מכולות בתל אביב לשמור את השבת. שלא לדבר על זה שהוא עצמו הפך לשומר שבת. וכשהוא היה שר החינוך הוא הכניס למערכת החינוך הרבה מורשת ישראל ומורשת ארץ ישראל. הוא הוביל את המאבק במסתננים. הוא נלחם בעוז באקטיביזם השיפוטי.
נו, אז מה הבעיה? למה הוא לא מצטרף? זאת ממשלה שבה יוכל לקדם באופן הטוב ביותר את כל הדברים שהוא מאמין בהם.
תשמע, נאמר לו, יש לסער בעיה אישית עם נתניהו. הוא מאוד כועס עליו ופגוע ממנו. והאמת שבצדק. נתניהו כבר כמה שנים לא נותן לו תפקידים חשובים, למרות – ואולי בגלל – שהוא נבחר שוב ושוב למקום גבוה בפריימריז של הליכוד. הוא כנראה חושש ממנו. הנה, למשל בהקמת הממשלה הקודמת, אחרי שסער נבחר למקום החמישי בליכוד, נתניהו לא מינה אותו לשר אלא ניסה להרחיק אותו לתפקיד שגריר באו”ם ובסוף לא נתן לו שום דבר.
אני מבין, יאמר העולה החדש, באמת לא בסדר. נו, אז שישבו ויישרו ביניהם את ההדורים ותהיה לנו ממשלה נפלאה. לא, אתה לא מבין. זה סכסוך עמוק. מלחמת עולם. וחוץ מזה, ניסיון העבר מוכיח שאי אפשר לסמוך על מילה של נתניהו. הוא יכול להבטיח גדולות ונצורות בשלב החיזור, אבל רגע אחרי הקמת הממשלה הוא יחזור לעשות לסער חיים קשים ולא באמת יספור אותו.
3.
בסדר, לא יוותר העולה היורד לחיינו, אז שסער ינהל הפעם משא ומתן קשוח עם ראש הממשלה. שלא יהיה פראייר. שינעל אותו. הוא גם יכול לנצל את הקונסטלציה הפוליטית שבה נתניהו חייב אותו עכשיו, ולתבוע ממנו דרישות מפליגות, אפילו שתכל’ס הוא נכשל בבחירות והביא בקושי שישה מנדטים. שיצטרף לממשלה עם הדרישות הגבוהות שלו, והנה, הוא ניצח את נתניהו במאבק האישי ביניהם: מי שלא רצה אותו כשר בליכוד יקבל אותו כסגן ראש ממשלה.
הוא יכנס מסיבת עיתונאים ויסביר למצלמות שלמרות כל המשקעים הקשים בינו לבין נתניהו, הוא שם את טובת המדינה לנגד עיניו, מונע בחירות חמישיות, מתגבר על היריבות האישית, ומקווה שגם נתניהו יתנהג אחרת כי אחרי הכול, רב המשותף על המפריד ביניהם, ויש פה מדינה לנהל. אין, זה מעולה בשבילו. הוא גם יקבל תפקיד בכיר, גם יקדם את מה שחשוב לו בממשלה, גם ינקום את נקמת דמו השפוך, וגם ייצא אצילי.
עזוב, זה לא יקרה, נגיד לו. נכון לעכשיו סער לא מסכים בכלל לנהל משא ומתן עם נתניהו. אז עם מי כן, הוא ישאל, הרי אין לו שום ברירה אחרת? מה, הוא יהיה חלק מממשלת שמאל? הוא יפיל את כל הימין? זאת הרי בוודאי לא אופציה מבחינתו!
אז זהו, שכן. אומנם מבחינה רעיונית סער נמצא ימינה מנתניהו, אבל מה לעשות, בגלל השנאה והאיבה האישיות ביניהם הוא החליט כנראה ללכת על ממשלה עם יש עתיד של יאיר לפיד, עם כחול לבן של בני גנץ, עם מפלגת העבודה של מרב מיכאלי, עם ישראל ביתנו של ליברמן ועם מרצ של ניצן הורוביץ וכנראה שגם עם ימינה של נפתלי בנט. אה, וגם עם הרשימה משותפת של איימן עודה.
עכשיו העולה החדש שמנסה ללמוד את המערכת הפוליטית כבר יתבלבל לגמרי. ולא רק הוא. אני חושב שכולנו התבלבלנו.
העובדה שגדעון סער יכול לבוא בקהל – כל קהל, לא רק מהימין – ושהוא נחשב לפוליטיקאי מכובד, והגון, ואפילו מוערך, היא עוד הוכחה מצערת לכמה התקשורת האנטי־ביבית משפיעה על התודעה של כולנו. נכון, ההיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל ידעה לא מעט עריקים, אופורטוניסטים, מזגזגים תמורת בצע מיצובישי. אני לא רוצה למנות אותם עכשיו בשמותיהם, כי חלקם כבר בעולם האמת וחלקם בכלא, אבל דבר כזה נדמה לי שלא היה: אידיאולוג פוליטי, איש רציני עם דרך, עם אלקטורט (מסוים), אדם שנמצא שנים במערכת, עם הישגים, עם עשייה – שמסכים למכור את כל הערכים שלו ואת כל מדינת ישראל אך ורק בגלל כבוד ופגיעה אישית. ואת הכול הוא עוד עוטף בקמפיין של “ימין ממלכתי” ו”הדר בית”רי”.
ואני זוכר היטב. סער הבטיח לפני הבחירות לבוחריו שהוא לא ילך עם נתניהו. אבל באותה מידה הוא גם הבטיח להם שלא ילך עם השמאל והערבים. טוב, הוא היה אז בסרט שהוא מקים ממשלה משלו. מי חלם באותם ימים שיהיו לו רק שישה מנדטים.
היום, לאור תוצאות הבחירות, לאור המפה הפוליטית, ברור איזו הבטחה מבין השתיים, הוא יכול – וחייב – להפר.
4.
רגע, אולי אני מגזים? הכול זה רק כבוד ואיבה אישית? אין שם קמצוץ אידיאולוגיה? לא. אני לא מגזים, לצערי. ולראייה, אם כל פוליטיקאי אחר, הרבה פחות מוצלח מנתניהו, יעמוד בראשות הליכוד, סער מיד יצטרף לגוש הימין, נכון? נו, אז מה זה אם לא למכור את האמונה שלך, את הדרך שלך ואת המדינה כולה רק כי מישהו פגע בכבודך?
בעיניי, ניצן הורוביץ, מרב מיכאלי, יאיר גולן – כולם ראויים בהרבה מסער. הם אנשים עם דרך (שגויה) והם נאמנים לה. הם באמת לא יכולים לשבת ביחד עם נתניהו, החרדים וסמוטריץ’.
אבל סער? איך אמר הרב שטיינמן בסרטון המפורסם? “גאווה, גאווה, גאווה”. ובעצם חמור מזה: נקמה, נקמה, נקמה. אין יותר ימין ושמאל. גדעון סער לפני הכול. לא ההתיישבות בארץ ישראל, לא תיקון מערכת המשפט, לא המאבק באיום האיראני, לא השמירה על הזהות היהודית, לא המאבק במסתננים. שום כלום.
אז תסבירו לי: איך זה עובר לו בשקט? אני לא מדבר עכשיו על הפגנות מול הבית שלו. אני לא מדבר על לקלל את אשתו, חלילה. אני מדבר על משהו אחר לגמרי: על זה שגדעון סער יבין שאם הוא לא מתגבר על היצר שלו הוא יהפוך לפוליטיקאי לא לגיטימי. הוא ייזכר לדיראון עולם בדברי ימי ההיסטוריה. לא של כנסת ישראל, של עם ישראל.
שמור לו מקום של כבוד לצד דמויות כמו בר קמצא שהפגיעה והעלבונות שהוא ספג העבירו אותו על דעתו. אני בטוח שגם בר קמצא הפגוע, קרץ קריצה מאושרת כזאת רגע לפני שפסל, בתרגיל פוליטי מבריק, את העגל שנתן לו הקיסר להעביר לקורבן.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’