נתניהו תוקף את בנט בפומבי – ובונה על איילת שקד ואביר קארה

יותר משנתניהו פועל להרכיב ממשלה, הוא עמל על פירוק הממשלה של הצד השני. יומיים אחרי שקיבל את המנדט הבהיר לו בצלאל סמוטריץ’ שלא יסכים בשום אופן לשבת בקואליציה הנשענת על תמיכת רע”מ.

היה זה למעשה הרגע שנתניהו הבין שנקלע למבוי סתום, שנראה שלא יהיה ניתן לצאת ממנו.

אחרי עוד כמה ניסיונות – לשכנע את סמוטריץ’ מחד גיסא, לקרוא לסער לחזור לליכוד מאידך גיסא, ולדוג כמה עריקים ממפלגות שונות על הדרך – עבר המאמץ העיקרי של נתניהו להבטיח שאחריו זה רק המבול: זה או הוא או בחירות, אין עוד אפשרות.

ביום שני, כשהפסיד את הוועדה המסדרת בכנסת, ראה מול עיניו את התגשמות התרחיש הגרוע ביותר מבחינתו.

כפי שקמו כל הכוחות המעוניינים להדיחו כדי לנשל אותו מכוחו הפרלמנטרי, כך הם עשויים לחבור כדי לנשל אותו מראשות הממשלה בעוד שבועיים. ואת זאת הם עשו עוד בלי בנט, שדווקא הצטרף אליו ברגע האחרון. אם תצטרף ימינה ל־61 הח”כים שחברו יחד ביום שני, יגדל מחנה השינוי או השנאה בכנסת הנוכחית ל־68 ח”כים. כוח בלתי מבוטל שאסור להתעלם ממנו.

יעד המתקפה שנבחר היה נפתלי בנט. קשה להתנער מהרושם שבבחירת היעד לא התערבו גם תנועות נפש והעדפות אישיות בשיקול הפוליטי הקר, אבל מבחינת נתניהו, בנט הוא יעד אסטרטגי.

זאת משום שאם יש מפלגה שעשויה להכשיר את “שרץ” ממשלת הימין־שמאל־ערבים האלטרנטיבית, זו ימינה.

הקריאה הפומבית של נתניהו, והטחת ההאשמות, היא כלפי בנט, אולם הפעולות השקטות והעברת המסרים מתחת לפני השטח מתקיימות עם איילת שקד ואביר קארה.

בליכוד אומרים כי נתניהו זקוק ל”אורלי לוי” הבאה. לשניים שיגידו שבממשלה כזו, המשתרעת מלפיד, ניצן הורוביץ, אבתיסאם מראענה ועד הרשימה המשותפת, הם לא יישבו בשום אופן.

כל הפעולות, ההצהרות הפומביות והיוזמות – כמו הבחירה הישירה – מכוונות למטרה זו. גם ברע”מ אין צורך עוד, כפי שאמר השבוע, לא הוא יהיה מי שיכשיר אותם עבור הצד השני. בהנחה שעדיין לא מאוחר מדי לכך.