כשידידיה הגיע ל’מניין החצר’ ומצא אישה בוכייה קוברת גופת תינוק

1.

מנייני החצרות נסגרים. בדיוק שנה אחרי שנפתחו בכל רחוב ובכל פינה מתפזרים להם המניינים המאולתרים בזה אחר זה, והמתפללים חוזרים בשעה טובה ומוצלחת לבתי הכנסת.

זה משמח, זה מרגש, זה נפלא. וזה צובט בלב. כי היה במניינים האלה, בעצם הקמתם וגם בתפילה היומיומית בהם, משהו מיוחד שעוד נתגעגע אליו. אני יודע שהמקום הנכון לתפילות הוא בית הכנסת. הלכתית, סגולית, פרקטית. מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל. טוב שחוזרים לשם.

אבל רגע לפני שאתם מפנים מהחניון את כיסא הכתר־פלסטיק האחרון, תנו לי להתרפק קצת על התופעה המרגשת ביותר של שנת הקורונה.

2.

מה כל כך קסום במניינים המאולתרים האלה? הרי הם באו לעולם בגלל מצוקה, בגלל בעיה קשה שכמוה העולם היהודי לא חווה מעולם. אמנם היו בהיסטוריה ימים שבהם יהודים נרדפו באירופה ובתי הכנסת היו סגורים (ושרופים), אבל באותו הזמן באמריקה יכלו להתפלל חופשי. אלפי שנים קודם, ארץ ישראל הייתה שוממה מבלי בניה, וכך גם בתי הכנסת שלה, אבל בבבל המשיכו להתפלל. וכך בכל הדורות ובכל הגלויות מאז חורבן בית המקדש.

דבר כזה, סגירה מוחלטת של כל בתי הכנסת בכל מקום בגלובוס – לא קרה. וזה בדיוק מה שכל כך מרגש במנייני החצרות. ההבנה שמה שלא יהיה, הדופק היהודי ממשיך לפעום. שלוש פעמים ביום נצא מהבית (אלא אם כן יש סגר והוראות המדינה לא מתירות לעשות זאת), נתאסף ביחד עשרה יהודים, נאמר קדיש וקדושה, נקרא בתורה ונברך את ה’ המבורך.

ולא שזה היה קל. הייתה שמש והיה גשם ואפילו שלג, והיה טפטוף מעצבן מהצינור של המזגן בקומה 5, והיה צום, והיו מכוניות שעושות רוורס בחניון והיו חתולים שעשו רוורס. ובכל זאת, המניינים תמיד התקיימו. הדבר הזה עשה רושם גדול בשמיים, אני בטוח. חזו בניי חביביי דמשתכחין בצערא דיליה, ואספין בקבוצת הווטסאפ עשירי למניין.

3.

כמה מעשי חסד, קטנים וגדולים, היו במנייני החצרות: אנשים שכבר התפללו ערבית אבל זרקו מעיל על הטרנינג וירדו למטה אל הלילה הקפוא כדי להשלים מניין. או אפילו רק יצאו להזיז את האוטו מהחניון מתחת לבניין כדי שהמתפללים יוכלו לתפוס מחסה מהגשם. שלא לדבר על משפחות שוויתרו על אזור הנוחות והנוסח שלהן והצטרפו למניין מתחת למרפסת בתיהם של חולים או מבודדים. לא בסתם תפילת שחרית אלא בחג, ואפילו בראש השנה וביום כיפור. והחסד הגדול ביותר, לטעמי, הוא אנשים שאירחו בביתם למשך שנה שלמה את ספר התורה של המניין, על כל ההלכות הנלוות אליו, ונשאו אותו בידיהם לתפילות ובחזרה. זה חתיכת עול מחייב ואפילו מלחיץ.

4.

וכמובן החסד היומיומי של שכנים שהמולת התפילה ליוותה את חייהם במשך שנה שלמה. נכון, יש רבים שנהנו מכך שפתאום קם להם מניין צמוד לבית, אבל לא תמיד זה היה נעים ושקט.

כתבתי את הדבר המדהים הזה בתקופת החגים, אבל ראוי לשוב ולציין את זה, כי מאז עברה חצי שנה. כלומר, עוד חצי שנה של תפילות באלפי נקודות ברחבי הארץ, באזורים דתיים, אבל גם בכאלה שממש לא. ובכן, אם העם הזה כל כך מסוכסך וקרוע כמו שמספרים לנו, היינו צריכים לשמוע בתקשורת בכל יום על מלחמות אחים סביב מנייני החצרות.

תעשו חשבון: מאות אלפי יהודים מתאספים יום יום, שלוש פעמים ביום, שבעה ימים בשבוע, במה שמכנים בדיווחים האנטי דתיים בתקשורת “המרחב הציבורי”, והכול עובר בשקט, באחווה, בהסכמה. אני לא טוען שלא הייתה אף נקודה בארץ שבה התפילה לא גרמה לחיכוך או לאי נעימות. כנראה שהייתה, אבל השכנים ידעו לפתור את זה ביניהם בהסכמה.

עובדה, אם היה סיפור הכי קטן של צעקות או אלימות – הסרטון כבר היה מגיע למהדורות החדשות וכנראה שגם פותח אותן. מה, לא? יש בזה ממש את הכול: “מאבקי דתיים-חילוניים בעקבות הדתה חמורה והדרת נשים במרחב הציבורי”.

5.

וברשותכם, חוויה אישית סביב הסיפור הזה של מלחמת האחים שלא פרצה: בשבת אחת הגעתי למניין שלנו בגינה העירונית ברחוב אלפסי בירושלים. אני פוסע עטוף בטלית עם ילדיי, בהליכה של שבת, לעבר הספסל הירוק שבו קבעתי את מושבי בשנה האחרונה, ואז עוצר בתדהמה: בתוך הפסטורליה הזאת של שבת בבוקר, עומד שוטר ומנסה למנוע מאישה בוכייה, לקבור גופה של… תינוק, עטופה בסדין, באדמת הגינה של המניין. רצח בשבת בבוקר.

ואז התקרבתי עוד קצת בחשש וגיליתי את התמונה המלאה: מסביב לשוטר, לאישה ולגופה הקטנה עמד צוות שלם – במאי, צלם, אנשי סאונד והפקה. מתברר שמכל המקומות בעולם, סטודנטים מבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים מצאו את הגינה הקדושה שלנו כלוקיישן מתאים לצילומי סרט הגמר שלהם. והכול בשבת בבוקר, כן?

נו, מה עושים? שניים אוחזים בגינה. סליחה, במרחב הציבורי. אלה שמתפללים בו קבוע כבר כמה חודשים בשעה הזאת, ואלה שהגיעו אליו בחמש בבוקר והקימו בו במשך שעות סט שלם של צילומים.

6.

רגע, לפני שנמשיך בסיפור חשוב לי מאוד להבהיר משהו: אני לא מהאו”ם. גם לא מצו-פיוס. יש תורה קדושה והיא מצווה את כל היהודים, כולל סטודנטים צעירים לקולנוע, לשמור שבת. וחוץ מחילול השבת, כואב לראות יהודים שמחליפים את חוויית “נשמת כל חי” של שבת בבוקר בסרט אחר. זאת לא פגיעה ברגשותיי, זאת פגיעה ברגשותיהם.

אבל תכלס עכשיו מה עושים? מתפללי המניין החרדי יתחילו לצעוק “שאבעס” על הצלמים והשחקנים? זה יועיל למישהו? זה יקרב אותם למתנת השבת?

הסתדרנו. לא משנה כרגע מה היה בדיוק המתווה המדויק, אבל הוא נעשה בהסכמה, בכבוד, באנושיות. ואם אי פעם תצפו בסרט בסצנת קבורה של גופה בגן ציבורי, כשמרחוק שומעים שירה של “א-ל אדון” במנגינה הנפלאה של מודז’יץ, אז תדעו שזה לא צולם ביום חול.

7.

אבל האמת שעם כל הכבוד לאווירה הנעימה (אולי קצת יותר מדי נעימה: לקראת מוסף, כשהשמש קפחה על ראשינו, הם הציעו לנו להשתמש בציליות של ההפקה. סירבנו בנימוס, כמובן), בשורה התחתונה, זה לא סיפור עם סוף טוב. וכאן אני יוצא מהמניין שלנו לכל המניינים בארץ: בתחילת הקורונה הייתי בטוח שאם התפילות שלנו כולן יפרצו מבתי הכנסת הסגורים אל הרחוב הפתוח, כולל התפילות החגיגיות והיפות – קבלת שבת, הלל, תפילות הימים הנוראים, תפילות החגים, הושענות, הקפות, קריאת מגילת אסתר או אפילו מגילת איכה – זה בטוח יעשה מהפכה במדינה. אלפי יהודים שעד היום לא נחשפו ליפי התפילות, כי הן היו ספונות בבית הכנסת, יצטרפו אלינו. אולי אני תמים, אבל חשבתי שאחרי הקורונה נצטרך להגדיל את בתי הכנסת כדי שיהיה מקום לספסלים שיתרבו.

למיטב ידיעתי זה לא קרה (אם יש לכם עדויות אחרות, אדרבה, שלחו ואשמח לדעת ואולי לפרסם). וזאת בהחלט אכזבה. הייתה כאן הזדמנות נדירה, שבעזרת ה’ לא תחזור על עצמה, והיא לא גרמה לצערנו להדתה המונית.

8.

אפשר לכתוב עוד כל כך הרבה על התפילות בקורונה, אבל לסיום אני רוצה להתמקד בנקודה חשובה אחת שהיא אולי המאפיין המרכזי של מנייני החצרות: לא היה בהם אגו. לא היו מעמדות ולא חזקות. כל אחד בא נטו להתפלל, והרגיש שזה המקום שלו.

הרי לפעמים אתה נקלע לבית כנסת זר ומרגיש לא נעים. אולי אני יושב במקום שאסור לי לשבת בו? אולי אני לא נוהג בדיוק כפי שמקובל כאן מדורי דורות? ובכלל, למה אף אחד לא ניגש להגיד לי שלום?

מנייני החצרות היו של כולם. של כל השכנים, מכל המגזרים, מכל המעמדות. שנה שלמה התפללנו מתוך אחדות אמיתית. קיימנו, אולי כמו שלא קיימנו אף פעם, את קבלת האר”י קודם התפילה: “הריני מקבל על עצמי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך”. וכנראה שתפילה כזאת גם מתקבלת יותר.

עובדה, הקורונה ברוך השם חולפת ואנחנו חוזרים לבתי הכנסת. האם נדע להכניס אליהם את כל הדברים הטובים שלמדנו השנה במנייני החצרות הקסומים?

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’