אמי זיכרונה לברכה, השם יקום דמה, נלקחה ממני בחטף, ברגע אחד נורא. בת 53 הייתה בפטירתה.
כמובן שהיא לא ערכה צוואה.
מי חושב על דבר כזה באמצע חיים? אבל, בעצם, היא כן השאירה לי צוואה.
לא כתובה. תורה שבעל פה. צוואה שחדרה אלי עמוק-עמוק מתוך התבוננות של ילד במעשי אמו.
לאמא היה אב זקן, ר’ יעקב תפילינסקי זכרונו לברכה – דור שביעי בירושלים. בשנותיו האחרונות כבר לא יכול היה ללעוס, וילדיו – ואמא ביניהם – היו מכינים לו דייסה. בכל יום תורו של ילד אחר.
באחת השנים, היה בירושלים שלג כבד. הכבישים נחסמו. העיר משותקת. רק ברגל היה ניתן לנוע, וגם זה בקושי רב. אותו היום היה תורה של אמא להביא את הארוחה, ואחיה ואחיותיה התקשרו והציעו שהם, שגרים בקרבת מקום, יביאו היום במקומה.
אבל אמא סירבה בתוקף! יש לי הזדמנות לקיים כיבוד אב גם כשזה קשה – ואני אוותר על כך?
גם עכשיו, אני רואה מול עיניי את אמא מתעטפת בכמה שכבות, נעזרת בשתי מטריות, ועושה את הדרך הארוכה מרחוב שמואל הנביא לשכונה הוותיקה בתי ברוידא על גבול נחלאות, שם התגורר סבא.
זו צוואה.
ככה מקיימים כיבוד הורים!
•
צוואה שניה: תפילה.
אמא הרבתה להתפלל. תמיד. בבית, בבית כנסת השכונתי, בכותל, ובקברי צדיקים.
פעם הגיעה לטבריה ושפכה את ליבה על קברו של הרמח”ל. היא ביקשה שיזכו בניה ללמוד ולהתחנך מתוך ספרו המופלא, מסילת ישרים.
כששבה הביתה בשעות הערב. פונה אליה במפתיע בנה – אחי הגדול ואומר לה: אמא, הרב’ה בחיידר אמר שלמחר צריך להביא מסילת ישרים. אנחנו מתחילים ללמוד בספר הזה.
את האור שקרן מפניה באותו רגע על שתפילתה התקבלה מיידית – “עוד הם מדברים ואני אשמע” – את האור הזה, לא אוכל לשכוח.
סוגיית התפילה קשורה ישירות גם להסתלקותה הטראגית.
אמא הייתה בקו 2 כי חזרה מתפילה בכותל המערבי. היא פקדה את הכותל יום-יום!
אבל באותו יום מר, כ”ב בחודש אב, זו הייתה עבורה הפעם השנייה בכותל. למה פעם שניה? בגללי.
בפעם השנייה היא הלכה להתפלל בכותל לכבוד התחלת לימודיי בישיבה גדולה בירושלים, אירוע שחייב לדעתה נסיעה מיוחדת לכותל כדי לומר פרקי תהילים להצלחתי.
בדרכה הביתה מהכותל, עלתה על אוטובוס בקו 2. כשהגיע האוטובוס לכיכר זוועהיל בלב השכונה החרדית, התפוצץ מחבל מתאבד באוטובוס והביא לרציחתם של 23 אנשים ולפציעתם של 123 בני אדם.
הייתי ברחוב סמוך ושמעתי פיצוץ נורא. חשבתי שקרתה תאונה חזקה.
בחדשות דיווחו על פיצוץ אוטובוס בקו אחר. נרגעתי. צלצלתי לאמא שלי מספר פעמים, אך היא לא ענתה. פניתי למספר בתי חולים ובכל מקום נאמר שהיא לא שם.
כשפניתי למוקד העירייה אמרו לי שאם היא לא נמצאת באף אחד מבית החולים, צריך להתכונן למשהו רע, אבל לא פרטו. מאוחר יותר בני המשפחה נסעו לאבו כביר ושם זיהו אותה באמצעות צבע הבגד שלבשה ועגיל קטן שנותר על אוזנה.
אבדתי את אמא שלי בהיותה בת 53 שנה. היא השאירה במותה בעל, חמישה ילדים ואחד עשר נכדים.
•
אמא כבר לא זכתה לראות אותי לומד בישיבה. אבל התפילות החמות שלה, עשו את שלהן.
בזכותן, למדתי, הקמתי בית ומשפחה.
בעלותה בסערה השמימה, הצטרפה אמא לכל אותם קדושים וטהורים, שנהרגו על קידוש השם לאורך כל הגלות הארוכה והקשה.
אמא הצטרפה גם לאלפים והרבבות שנהרגו כאן בארץ ישראל בדור האחרון, כשעם ישראל מתנער מעפר ושב לארצו ולמולדתו.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים ולהחיותה עם כל מתי עמך ישראל ברחמים – אמן.
—
יואל הוא אב לחמישה ילדים. היותו בן למשפחה נפגעת פעולות האיבה, אינה מניחה לו והוא חבר פעיל בפורום המשפחות השכולות “בוחרים בחיים”. יואל בוחר כל יום מחדש להתמקד בשמחת החיים ולומד מקצוע שכולו נתינה, חמלה ואהבת האדם.