1.
בשידורים החיים ביום שני בבוקר דיווחו על שתי הזירות המרכזיות של היום. מסך מפוצל. מצד אחד, משכן נשיאי ישראל. כבוד הנשיא פותח בהתייעצויות על מי להטיל את הרכבת הממשלה. ומצד שני, בית המשפט המחוזי בירושלים. שם נפתח, ממש באותו בוקר, שלב ההוכחות במשפטו של ה”נאשם מבלפור”.
תראו תראו, שידרו לנו כולם, איזו מציאות אבסורדית יש לנו כאן. לאן התדרדרנו.
אבל התקשורת שכחה, משום מה, לדווח גם מהזירה השלישית, מהתרחשות נוספת לא פחות דרמטית שהייתה באותו בוקר. זה קרה ממש תוך כדי פתיחת דיוני המשפט הבעייתי הזה, עם סעיפי האישום התקדימיים שהוגשו אחרי חקירה ארוכה שנפלו בה כל כך הרבה פגמים. וגם ממש תוך כדי הפגישות הפומפוזיות שבהן נשיא המדינה מנסה לראות איך בכל זאת, אולי, איכשהו, מי יודע, אין ייאוש בעולם כלל, הוא לא ייתן הפעם את המנדט למי שרוב העם בחר בו אלא ל”חיבורים לא שגרתיים, שיתופי פעולה חוצי מגזרים” כלשונו.
תוך כדי יום השידורים הזה, המרכזים הרפואיים הגדולים בארץ החלו להוציא בזה אחר זה הודעות חגיגיות על סגירה של עוד ועוד מחלקות קורונה: בשיבא נסגר המיון לקליטת מטופלי הקורונה ונסגרה מחלקת הקורונה לילדים. במעייני הישועה נסגרה מחלקת טיפול נמרץ קורונה (בהודעה לתקשורת נאמר כי “למעשה ניתן לומר כי בית החולים חזר לתפקוד שגרתי כמו שהיה לפני הקורונה”).
גם מהמרכז הרפואי גליל נמסר על סגירת מחלקת קורונה (המנכ”ל, ד”ר מסעד ברהום, אמר שלמעשה “רוב החולים שמגיעים אלינו הם מבוגרים מהמגזר הערבי שלא התחסנו”).
מהמרכז הרפואי לניאדו יצאה הודעה שהמטופל האחרון ששהה במחלקת טיפול נמרץ קורונה עבר למחלקת טיפול נמרץ כללי, ובית החולים איכילוב צייץ, ממש באותו בוקר, את הציוץ הנרגש והלא פורמלי הבא: “לראשונה מאז פרוץ המגפה – 0 קבלות חדשות של חולי קורונה לאשפוז. מדהים!”. לציוץ צורף צילום מסך של הנתונים: “0 מונשמים, 0 קבלות חדשות, 1 שחרורים, 0 נפטרים”.
2.
תראו, אני מקווה שלא תחשבו שיש לי אובססיה לעניין הזה. אבל קודם כול, ממנכ”ל פייזר למדנו שאובססיה יכולה גם לבוא בקטע טוב. וחוץ מזה, מצטער, אני לא יכול שלא לחזור שוב ושוב לנקודה המרכזית שקורעת בימים אלה את העם הזה לשני חלקים, והיא ממש לא ‘רק לא ביבי’ או ‘רק ביבי’. זאת רק אחת ההשלכות של הסיפור. הנקודה המרכזית של כל השיח הציבורי כאן היא איך אנחנו מסתכלים על המציאות: בעין טובה או בעין רעה.
יש אינספור פרויקטים של הנגשת היהדות ומצוותיה: דוכני הנחת תפילין, חלוקת נרות שבת, חלוקת ספרי תהילים, חברותות למתחילים, אתרי אינטרנט עם אינספור שיעורי תורה בכל הרמות והסגנונות. כל כך הרבה יוזמות (כמה מחמם את הלב לנסוע בימים אלה בכל כבישי ישראל ולראות את שלטי הענק של אופטיקה הלפרין “כבד את אביך ואת אמך. מתי בפעם האחרונה צלצלת להגיד לאמא או לאבא בוקר טוב?”).
אבל לאחרונה אני חושב לעצמי שמישהו צריך לעשות פה מיזם שהוא ממש צו השעה. להרים קמפיין שיחשוף את הטקסט הקצר והמקסים שאיתו צריך כל יהודי לפתוח את היום: “מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך”.
אין לי ספק שמי שיתחילו לומר, עם טיפה כוונה, את משפט התודה הקצר הזה, את 12 המילים האלה – כל התודעה שלהם תשתנה. ואז, במין מעגל קסמים כזה, זה ישפיע על איך הם יגידו בוקר טוב לבני זוגם, לילדיהם, לשכנים, לשומר בחניון, לבוס או לעובדים שלהם, ומכאן על היום כולו ועל העולם כולו.
כי זאת השאלה: האם אנחנו קמים בבוקר בתודעת “מודה אני” ומכאן ממשיכים את היום שלנו, או שאנחנו פותחים את הבוקר ב”מקלל אני” או אפילו רק ב”ממורמר אני”?
3.
ועד שהקמפיין הזה יעלה, ואנשים יעברו לתודעת “מודה אני”, כנראה נצטרך להמשיך עם המציאות הבלתי נתפסת שבה אנחנו חיים. מצד אחד עוד ועוד מחלקות קורונה נסגרות, ועוד ועוד אולמות, מסעדות, מרכזי קניות, תיאטראות ובתי קפה נפתחים, ומצד שני, חלק מרכזי בעם ממשיך להיות מריר.
טוב, אפשר ללמד עליו זכות. הוא צורך את התקשורת. הוא שומע את גיא פלג מקריא את תמלילי נאומה של התובעת במשפט נתניהו, על שיחות הטלפון שלו עם מנכ”ל וואלה, באינטונציה של שחזור מעשה רצח. הוא נוסע לטיול משפחתי בצפון, אחרי שערך את ליל הסדר בשמחה עם כל המשפחה המורחבת, טוב לו, הוא זוכה למשהו שעבור מיליארדי בני אדם בעולם הוא חלום רחוק, אבל בדרך לצימר הוא רואה על כל גשר את השלט עם הקביעה “נכשלת” וכנראה שזה מחלחל בו. לשקר יש רגליים. עובדה, אחרי כל השנה הזאת נתניהו לא קיבל 50 או 60 מנדטים.
וכנראה, עד כמה שזה בלתי נתפס, יש אנשים שגם דברי הנשיא הכי לא ממלכתי בתולדות מדינת ישראל עושים עליהם רושם. זה מדהים. אתם זוכרים איזה רעש היה פה כשהחייל המצטיין חננאל דיין סירב ללחוץ בטקס בבית הנשיא את ידו של רמטכ”ל הגירוש דן חלוץ? זוכרים את העונש? את ההדחה מחטיבת השריון?
אז איזו סערה הייתה אמורה להיות פה, לא בגלל חייל פשוט, אלא בגלל נשיא המדינה בכבודו ובעצמו שמסרב ללחוץ את ידו של ראש הממשלה, ובניגוד לכל נוהג מקובל, נותן לו את המנדט להרכבת הממשלה באמצעות שליח, ואף נעדר בהפגנתיות מהטקס החגיגי בטרקלין שאגאל בכנסת?
בשביל מה הנשיא נבחר ומקבל משכורת אם לא כדי לכבד בנוכחותו המתלהבת מעמדים וטקסים כאלה? האם הוא נמצא במשכן נשיאי ישראל רק בשביל השידורים החיים שהוא הפיק, לראשונה בתולדות המדינה, כדי שכולנו נראה בלייב את הדיונים המיותרים האלה, עם ריבלין בתפקיד מגדלור מוסרי, שנציגי העם עולים אליו בזה אחר זה לרגל, מתיישבים אל שולחנו, ומצפים לשמוע את שיקוליו הערכיים?
זה כל כך מגוחך. הרי ברמת העיקרון, מזכירי הסיעות יכלו לשלוח לו בהודעת ווטסאפ את המלצותיהם. במקום זה ריבלין החליט להאדיר ולהעצים את מעמד ה”התייעצות” כמו שלא עשה אף נשיא לפניו, ואז החרים בילדותיות את הדבר עצמו, את הענקת המנדט, וגם את הטקס המסורתי של הצילום עם ראש הממשלה ועם נשיאת בית המשפט העליון בפתיחת מושב הכנסת.
הוא נכנס ברוב טקס להשבעת הכנסת עם שיירה, פרשים על סוסים, משמר כבוד ותרועת חצוצרות – ואז ביזה את המעמד. וכל זה למה? בגלל חשבונות עבר קטנוניים עם נתניהו.
רגע לפני סוף הקדנציה ריבלין שובר את שיאי ההתנהלות הלא ממלכתית של עצמו. ותחשבו: יש לו עוד כמעט שלושה חודשים עד הסוף. זה מלחיץ. אתם יודעים כמה פדיחות אפשר לעשות בשלושה חודשים?
4.
ומעניין לעניין באותו עניין: מאות אלפי לומדי הדף היומי בעולם היהודי יסיימו ביום שני הקרוב את מסכת שקלים המיוחדת. כל סיום מסכת שכזה מרגש פעמיים: פעם אחת בגלל אלה שלמדו יום יום וזכו לסיים, ופעם שנייה, והרבה יותר מרגשת, בגלל אלה שיזכו להתחיל למחרת. הרי כל סיום כזה הוא גם תחנת הצטרפות. אז מזל טוב גדול למסיימים ומזל טוב עוד יותר גדול לכל מי שינצל את המומנטום וביום שלישי יצטרף למועדון הזהב היוקרתי.
אבל בואו נתעכב עוד רגע על מסכת שקלים. אני בטוח שרבים מלומדי הדף היומי הופתעו בשבת שעברה כשהגיעו לגמרא בדף י”ד וקראו את השורות הבאות: “כתיב ‘והיה כצאת משה אל האוהל, יקומו כל העם וניצבו איש פתח אוהלו והביטו אחרי משה עד בואו האהלה'”. בכל פעם שמשה רבנו יצא מהאוהל הפרטי שלו אל אוהל מועד נעמד כל עם ישראל, כל אחד בפתח אוהלו, והסתכל על משה רבנו. וואו. אפשר לדמיין את המעמד נורא ההוד הזה. משה רבנו יוצא אל המשכן כדי לדבר עם ה’, ועם ישראל מלווה אותו במבט מעריץ כל הדרך לשם. אולי הם אפילו שרו לו “ימים על ימי מלך תוסיף” או “משה אמת ותורתו אמת”. אה, מרגש! אשרי עין ראתה כל אלה.
אבל זהו, שלא בטוח שזה בדיוק מה שהיה שם. כולם הסתכלו על משה, זה כן, אבל השאלה באיזה מבט. “תריין אמוראין”, ממשיכה הגמרא. “חד אמר לגנאי וחד אמר לשבח”. כלומר, יש מחלוקת בין שני אמוראים. אחד אומר שהסיפור הזה הוא גנאי על עם ישראל והשני אומר שהוא שבח.
מה השבח? טוב, זה ברור. השבח הוא שעם ישראל זוכה להוקיר ולראות את הצדיקים, ומי לנו צדיק ממשה רבנו? אבל כאמור, יש גם צד שני, ותתרכזו רגע, כי זאת לא הארמית שאנחנו רגילים אליה, אלא כמו בכל מסכת שקלים זו ארמית קצת שונה, רזה, בז’רגון של התלמוד הירושלמי: “מאן דאמר לגנאי: חמון שקין, חמון כרעין, חמון קופד. אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי. כל מידלייה מן דיהודאי”.
בתרגום חופשי: מי שאמר לגנאי, אומר שכשמשה רבנו יצא לדבר עם ה’ היו בני ישראל נעמדים בפתח האוהל, מסתכלים עליו ואומרים: “חמון שקין!”. תראו את שוקיו העבות. “חמון כרעין!”. תראו את רגליו השמנות. “חמון קופד!”. תראו כמה בשרו שמן. וממה הוא כל כך שמן? “אכיל מן דיהודאי, ושתי מן דיהודאי. כל מידליה מן יהודאי”. כל מה שהוא אוכל ושותה מגיע מהכסף שלנו שלא כחוק. כל מה שיש לו, הכול זה כספים ציבוריים שמעל בהם. הון, שלטון, עולם תחתון.
5.
זה בלתי נתפס. תוך כדי המסע הניסי בדרך לארץ ישראל, בני ישראל מסתכלים יום יום על משה רבנו, זה שהוציא אותם ממצרים, זה שמוליך אותם עכשיו במדבר, ובעצם אומרים: תראו איזה נהנתן המשה רבנו הזה. לא אכפת לו באמת מעם ישראל. רק כסף בראש שלו. וברגליים השמנמנות שלו. הכסף שלנו.
אני לא משווה חלילה בין נתניהו למשה רבנו, גדול הנביאים. אני אפילו לא צריך להסביר למה. אבל כשמסתכלים על ההתנהלות של העם, שם במדבר, על המבט המריר, על העין הרעה מול המנהיג, מול המציאות המופלאה, על כפיות הטובה, זה לא קצת מזכיר לכם משהו מההווה?
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’