עדיפה התשה על הסכם עם החמאס

המסלול הנוכחי של הסכם עם החמאס בתיווך מצרי, היא אפשרות לא טובה. לנו לא יכול לצאת מזה כלום. מקסימום התחייבות חמאסית לשקט. ביג דיל. כבר קיבלנו כזאת ב”עמוד ענן”, היא שווה מה שהיא שווה רק לזמן מוגבל, עד שמתחילים החיכוכים ואז היא לא שווה כלום.

החמאס, לעומת זאת, יכול לצאת מהסכם כזה כמנצח גדול. למרות כל מאמצי המצרים לא לתת לו כלום, תראו מה הוא הולך, מבחינתו, לקבל בהסכם:

1. אנשי החמאס יקבלו משכורות, כולל 17 אלף אנשי הזרוע הצבאית המשמעות היא שהאנשים שירו עלינו רקטות וחפרו מנהרות, יקבלו בתום העימות הזה כסף, בהסכמה שבשתיקה שלנו. נכון, אנחנו לא נותנים את הכסף וזה גם לא יהיה בהסכם, אבל אנחנו מסכימים שיעבור דרך אבו מאזן ואת הקישור הזה כל עזתי ברחוב יבין מצוין. לא קיבלו כסף, אז הם ירו ואז הם קיבלו כסף.

2. ישראל תפתח יותר את המעברים ותאפשר מעבר קבוע של אנשים מעזה החוצה דרך מחסום ארז. הישג גדול של החמאס, שישוייך רק לפעילות הצבאית. זו טעות ענקית. אני אישית חושב שצריך לפתוח את ארז בכל יום בשנה, חוץ מבימים שאחרי “צוק איתן”. המסר שלנו לחמאס צריך להיות – לא תקבלו דבר על הלחימה. כלום.

3. ישראל תגדיל את טווח הדייג של דייגי עזה. שוב, באופן כללי אני בעד זה, כי מדיניות המצור לא נראתה לי חכמה, אבל לא עכשיו. עכשיו אסור. צריך לתת את זה בימי שיגרה ורק לאבו מאזן.

4. ישראל תאפשר ייצוא סחורות מעזה, דבר שאנחנו כמעט ולא מאפשרים במשך שנים. עוד הישג משמעותי לחמאס, בהקשר הזה.

5. מעבר רפיח ייפתח. נכון, זה עניין מצרי, אבל שוב, זה אמור לקרות רק בעקבות הלחימה. החמאס יצטרך לבלוע פה עצם לא קטנה בדמות נוכחות של אנשי הרשות הפלשתינאית (החמאס הסכים לזה עוד לפני העימות במסגרת הסכם הפיוס), אבל עדיין בעיתוי הזה, פתיחה תתפרש כהצלחה חמאסית.

בקיצור, מהסדרה לא יוצא לנו כלום. לא פירוז ולא משטר פיקוח, שממילא אנחנו יכולים לאכוף, בלי לשאול את חמאס. אנחנו שוב מלמדים את כל השכונה שרק בכוח אפשר להשיג מאנו משהו, אפילו אם מדובר בדברים שבעצם לא הייתה צריכה להיות לנו בעיה לתת בלי שום לחץ. מהבחינה הזאת, ישראל צריכה להודיע שהיא נוטשת את השיחות בקהיר ולא תחדש אותן.

האפשרות השנייה היא ללכת למבצע צבאי נרחב יותר. בלי להתיש אתכם במיחזור מאמרים קודמים, בוא נגיד שאין לישראל אופציות טובות בהקשר הזה. ראש הממשלה, כנראה, לא נורא מאמין ביכולת הביצוע של צבא היבשה, או מעדיף לא להאמין כי לא רוצה לצאת לפעולה נרחבת. כך או כך, בשלב הזה קשה מאוד להתניע את המכונה הצבאית מחדש, בוזבז המון זמן יקר וכמעט כל הלגיטימציה הבינלאומית. לעומת זאת, באופציה של התשה, יש המון יתרונות לישראל. חמאס כבר אמור להיות על המאגרים האחרונים של התחמושת שלו. האיום של הרוב המכריע של הרקטות הוא איום ריק. ההגנה שלנו כמעט הרמטית. חוץ מיישובי עוטף עזה, רוב הציבור לא באמת מאוים מהרקטות. הכי חשוב, לחמאס אין אופציה אמיתית להתחמש מחדש. ישראל, לעומת זאת, יכולה להמשיך להפציץ מהאוויר כמעט בלי סיכון. נכון, אין מטרות מאוד איכותיות, אבל ללא ספק, יש להפצצות הללו הרבה יותר פוטנציאל להזיק מאשר הרקטות של החמאס. ייתכן מאוד שאחרי חודש של התשה, החמאס יאבד כמעט את כל האפשרות שלו לשגר רקטות לעבר ישראל והפסקת אש חד צדדית של ישראל, נוסח “עופרת יצוקה” תיראה לו כמו אופציה מלבבת.

מתוך האתר של רביב דרוקר:

עדיפה התשה על הסכם עם החמאס