עצרת הנעילה של יום הזיכרון לשואה במוזיאון בית לוחמי הגטאות תהיה השנה בסימן ‘נצר אחרון’ – שורדי השואה שעלו לישראל אחרי שכל משפחתם נספתה, ונפלו במלחמת השחרור.
העצרת תתקיים היום (חמישי) בשעה 16:45.
העצרת מתקיימת מדי שנה מאז 1949, יום הקמת הקיבוץ והמוזיאון. השנה תועבר העצרת במתכונת מיוחדת. שישה שורדי שואה ישיאו בה משואות, והיא תשודר בתאגיד כאן 11.
במוזיאון מוצגים 11 מכתבים אחרונים ששלחו אנשים בתקופת השואה זמן קצר לפני מותם. יש ביניהם שידעו את גורלם ויש שהיו מלאי תקווה לעתיד.
לפני כל מסמך, מופיעים בקצרה פרטים כלליים של הכותב ושל הנמען – ככל שניתן לדעת.
יגאל כהן, מנכ”ל מוזיאון בית לוחמי הגטאות: “המפגש עם הפתק האחרון, החפץ האחרון או הזיכרון האחרון, מטלטל ומרגש בכל פעם מחדש. בבת אחת שם של דמות שנספתה הופך לזיכרון מוחשי ואנושי. ככל שעוברות השנים מפגשים כאלו מסייעים לכולנו, צעירים ומבוגרים, לחוש את עוצמת הכאב והאובדן, להתחבר לנספים ולחייהם שאבדו ולחזק את האמונה בערך האדם והחיים, בצד הציווי: לזכור ולא לשכוח”.
1.
פתק שהשאירה רעיה לבית קוניוכובס לאחותה ריבה בעת שהגרמנים הפרידו בין בני המשפחה. ריבה היא היחידה מכל בני משפחתה ששרדה את המלחמה.
מקור, יידיש (כתב יד), עמוד אחד.
ריבה לובצקי לבית קוניוכובסקי תורמת המכתב.
כך נכתב בפתק:
“ריבל’ה –
הסוף
ניפגש פעם, ואם לא, אל תשכחי שהיו לנו אבא ואח, ויש לנו אותו גורל רעיה”
הערה: הפתק היה תלוי במוזיאון בית לוחמי הגטאות בתערוכה על מחנה קלוגה. לא ידוע מתי נשלח הפתק.
2.
מכתב ששלחה ציפורה בירמן מגטו ביאליסטוק לארץ ישראל בניסיון לאתר שם את אחותה שושנה פינק בכדי לספר לה את הקורה ולהיפרד ממנה. המכתב בעברית ונכתב בגטו ביאליסטוק, ב-4/3/1943.
געטא. ביאליסטוק 4/3/1943
“אבקש למצא את אחותי. מקום מגורה בירושלים. את הכתבת אינני זוכרת.
שם משפחתה היום שושנה פינק.
למסר לה דרישת שלום. מהמשפחה אין לי שום ידיעות. הייתי בבית עוד בימי הסובייטים.
הפעם האחרונה. כיום בטח אינם בחיים.
גם אני לא אהיה, עוד שבוע, אולי עוד חודש.
רציתי מאד להיפגש אתה, לכל הפחות לרגעים. חבל. שלום לה.
צפורה.”
ציפורה בירמן נולדה בשנת 1936 בעיר ברוז’ישץ. הייתה חברה בתנועת הנוער “דרור”. כשפרצה המלחמה, הייתה בהכשרה חלוצית בווילנה. בהמשך פעלה להעברת חלוצים משטח הכיבוש הסובייטי ל”ריכוז” חברי התנועה בווילנה. חברת המחתרת היהודית בווילנה וב-1942 הגיעה לביאליסטוק. היתה ממארגני הקבוצות שיצאו ליער מגטו גרודנו.
ציפורה בירמן נפלה במרד גטו ביאליסטוק באוגוסט 1943. אחותה, שושנה פינק, נפטרה בישראל לאחר השואה.
3.
מכתב ובו צוואה. נכתב ב-13/2/1944 על ידי טייבלה – יונינה שולמן מגטו קובנה ונשלח אל אחותה חסיה רפפורט מרק בתל אביב.
במכתב היא מספרת שבתה בת השנתיים, זיסלה, מסתתרת אצל ליטאי בכפר בירוטה בקובנה. טייבלה מספרת שהיא עצמה עובדת כרגע במחנה עבודה בקרבת מקום ומבקשת מאחותה לדאוג לילדה במקרה שהיא לא תישאר בחיים. היא כותבת על גורל בני המשפחה, ביניהם יוסף-הלל שולמן, שנלקח בימים הראשונים של המלחמה ומאז לא שמעה ממנו.
טייבלה, כותבת המכתב נספתה בשואה.
הליטאי שבידיו הופקדה זיסלה דאג לה ולא ביקש בתמורה דבר. הוא היה קצין בכיר בצבא הליטאי ושיתף פעולה עם הגרמנים נגד הסובייטים. עם התקרבות הצבא האדום נאלץ להימלט מביתו ומארצו, ואת הילדה היהודייה הפקיד בידי המשרתת שלו. היא נשארה אצלה עד 1947. בשלהי אותה שנה קיבלו חסיה ובעלה אריה רפפורט מכתב מאנשי הקהילה בקובנה ובו הצוואה שכתבה טייבלה וכמה תצלומים.
הם כתבו שהם עושים כל מאמץ כדי לגאול את הילדה ולהשיבה לחיק היהדות. כעבור זמן מה הגיע מכתב נוסף ובו בישרו ששמואל פייפרט הצליח להוציא את הילדה מידי האישה הליטאית. הם כתבו על כוונתו של פייפרט לאמץ אותה ואף שלחו מכתב מפייפרט ובו תצלום שלו עם זיסלה. [מימין].
זמן קצר לאחר מכן פייפרט נרצח בידי ליטאים. זיסלה הועברה לידי בני הזוג מאץ שנאלצו לברוח עם הילדה למקום רחוק. אריה וחסיה רפפורט ניסו ליצור קשר עם בני הזוג מאץ, אך העלו חרס בידם. חסיה נפטרה בלי שהצליחה להכיר את בת אחותה.
זינה גדלה, למדה רפואה ונישאה לשמואל אלסקר. בשנות ה-90, עם גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר, עלתה זינה, שנקראת היום זינה אלסקר ארצה עם בני משפחתה, ביניהם אמה המאמצת (אביה נפטר). רק כאן נודע לה שיש לה משפחה בארץ. הוריה המאמצים הסתירו ממנה את המידע הזה. בארץ פגשה זיסלה את אריה ואת בנו יגאל רפפורט. תצלומים של פייפרט, אחד מהם עם זיסלה, הועברו לארכיון הצילומים.
זינה, זיסלה אלסקר, בליטא, לאחר נישואיה.
4.
בין צרור מכתבים וגלויות שנשלחו אל ליפא מרקוס מחיפה בשנים 1938 – 1941, על ידי אמו, קרובי משפחה וחברים, נמצא מכתב אחד, המכתב האחרון שכתבה אליו אחותו רחל ראוך, שנשארה בעיירה לסקו בפולין.
המכתב אחרון (על גבי פתק) שכתבה רחל בלסקו לאחיה ליפא שגר בחיפה, יומיים לפני שנרצחה עם משפחתה. המכתב מהתאריך – 5/8/1942, היא הספיקה להגניבו לאישה פולנייה, ולאחר 18 שנים, ב-1960, לאחר גלגולים רבים הגיע המכתב ליעדו לאחיה בחיפה. וכך כתוב במכתב:
לסקו, 5/8/1942
“אחי היקר!
ברגעי חיינו האחרונים אני כותבת לך כמה מילים. אנחנו יושבים וממתינים למוות שלנו ושל הורינו. יוציאו אותנו להורג ב-7 באוגוסט. אנחנו ניאלץ לראות איך ניגר דמנו הצעיר. יש לי לבסוף רק בקשה אחת ממך, נקום את דמנו הצעיר, השפוך, החף מפשע. [עד אז] דמנו לא ישקוט.
אנחנו נפרדים ממך לעד. המשפחה שלך”.
5.
גלויה ששלחה פלורה סטרומזה ממחנה בירקנאו אל דודה ז’ק סטרומזה בדופניצה בולגריה. הגלויה נכתבה ב-30/1/1944. חותמת הדואר היא מ- 25/2/1944.
כתוב בגרמנית
התרגום:
צד קדמי:
השולחת – פלורה סטרומזה – מחנה בירקנאו
הנמען: ז’ק סטרומזה, דופניצה, בולגריה
צד אחורי:
בירקנאו, 30/1/1944
דוד יקר,
שוב התמזל מזלי לכתוב לכם עוד כמה שורות. תודה לאל אני בריאה.
קולט היקרה יכולה לכתוב לי לעתים קרובות יותר. את החבילה קיבלתי.
דרישות שלום ונשיקות
לצד חותמת דואר מברלין ולצד חותמת הצנזורה הצבאית של הוורמאכט (“נבדק”) מופיעה על הגלויה חותמת גרמנית נוספת בה כתוב: “תשובה אפשר לשלוח אך ורק על גבי גלויה בשפה הגרמנית, ויש לשלחה אל התאחדות היהודים של הרייך בברלין, גרמניה.
בתקופה בה נשלחה הגלויה המוסד הזה כבר לא היה קיים [הוא פורק על ידי שירותי הביטחון הגרמנים ביוני 1943. יתכן שאזכורו הרשמי של גוף זה על גבי הגלויה שמונה חודשים לאחר חיסולו נועד למטרות מניפולטיביות: איתור יהודים באמצעות מכתבים שיתקבלו מהם].
6.
גלויה כתובה בפולנית ששלח אדם קנרסקי מקרקוב, אל קרול הצ’קו מהעיר לבוב ב-6/7/1943.
הכותב מספר שלמחרת לוקחים אותם משם אל יעד בלתי ידוע. זו כנראה גלוייתו האחרונה והיא כתובה בפולנית.
תרגום הגלויה:
אל: קרול הצ’קו, למברג
מאת: אדם קנרסקי, קרקוב
6/7/1943
“יקיריי! אנו עתה יום לפני העברה, על כן אני מודיע לכם שבינתיים הכול בסדר אצלנו, ואני חושב שהפעם כבר ניסע ביחד, לא כמו קודם כאשר הפריע לנו … סיקולה.
תשובתכם שימחה אותנו, אך איננו יכולים למסור לכם כתובת כי איננו יודעים. מיד לאחר הגיענו נודיע לכם ונמסור את כתובת.
בינתיים אנו מאחלים” ..
7.
גלויה מבודפשט ששלחה אתל לוואי ב-22/6/1944 לאחיה, ד”ר גזה סלקאי שעבד בפלוגות עבודה בהונגריה. אחיה שהה במחנה עם בנה טיבור לוואי. לאחר המלחמה עלה טיבור לארץ.
הבן, טיבור, כבן 19 גויס ב-1941 עם דודו גזה לפלוגות עבודה בפלשודבש שבהונגריה. ד”ר גזה עבד כרופא, ואילו טיבור עבד בשיקום תחנות רכבת שהופצצו.
כותבת המכתב, אתל, נעצרה לקראת סוף במלחמה על ידי הנאצים והגיעה בצעדות המוות למחנה ברגן-בלזן. נספתה שם מטיפוס. בנה טיבור ברח ושרד. עלה לארץ ב-1949. ועברת שמו לאברי לביא.
תרגום הגלויה כלשונה:
לכבוד ד”ר סלקאי גזה, פלשודבש
מאת אלמנתו של מיכל לוואי, בודפשט
22/6/1944
“גזה יקר שלי!
החל מיום שני יש לי מקום עבודה חדש ומקום לגור בו ברחוב בנצור 39, קומה ראשונה, בדירה של ד”ר שלגו. הגברת שאני צריכה לטפל בה היא בת 83, ידה שבורה ורגלה משותקת. היא מרוצה מאוד ממני אבל לי קשה להרים אותה. אני אורזת חבילה בעיתון של היום, שיש בו רשימה של הבתים המסומנים.
טיבי [בנה, טיבור] לא כתב.
שאלוהים ייתן לכולנו בריאות וכוח לעבוד. אלף נשיקות –
אתוש [אתל]”
8.
הגלויה האחרונה שכתבו אילונקה לייבוביץ ובעלה, אברהם אדולף לייבוביץ’ לבנם מאייר. כל המשפחה התגוררה בעיירה דז בטרנסילבניה.
הגלויה נכתבה לפני שהועלו על רכבת שהובילה אותם למחנה אושוויץ בשנת 1944. בנם, מאייר, שרד את המלחמה ושמר על המכתב.
בגלויה כתוב בקצרה בהונגרית:
“אורזים. לאן לא ידוע.
שוב נשיקות
אמא שלך”
לפני המלחמה הייתה טרנסילבניה הצפונית (והעיירה דז’ בכללה) בריבונות רומנית. באוגוסט 1940 סופחה להונגריה. אחרי המלחמה חזר חבל ארץ זה לריבונות רומנית.
9.
שמעון סירטש (סימון), גויס בשנת 1944 לפלוגות העבודה בהונגריה. ב-28/11/1944 הוא הועלה עם אחותו יולה לרכבת ליעד בלתי ידוע. שמעון ויולה מיהרו לכתוב לבני משפחתם והשליכו את המכתבים מחוץ לרכבת. אזרחים הונגרים טובים אספו את המכתבים ושלחו אותם בדואר. המכתבים התקבלו אצל הנמענים.
גלויה שכתב שמעון – סימון לאשתו אנה קוטש לבתו ולבנו בבודפשט בתאריך 28/11/1944, ובה הוא מודיע שהוא נמצא בדרך ליעד בלתי ידוע.
הגלויה כתובה בהונגרית
חותמת דואר: סאר מתאריך 29.11.1944 – יום אחרי שכתב
ממוען לרעייתו – לכ’ אשת סירטש שימון
ב(ודה)פשט, [רובע] 8. רחוב מגדולנה 28
Szár הוא כפר, מערבית מבודפשט, בקרבת כביש בודפשט-וינה
בגלויה כתוב:
בני יקירי ומנצ’יקה שלי,
לפי שעה אני בדרך, אני חש בטוב, דבר שאני מאחל גם לכם.
שימרו על עצמכם היטב וישמרכם אלוהים.
אני מנשק את כולם.
היו שלום, מיליון נשיקות,
אבא’לה
חבריו לפלוגה של שמעון סיפרו שבתאריך 31/3/1945, דקות לפני השחרור מידי הגרמנים, נורה שמעון ונהרג בבלף, מערב הונגריה, בסמוך לגבול אוסטריה, ביחד עם 180 מחבריו.
את הגלויה השניה כתבה יולה אדלר לבית סירטש אחותו של שמעון, לבני משפחתה בדומבובה, הונגריה. ללא תאריך.
יולה נספתה.
ללא בול. חותמת דואר: דומבובר 30.12.44
אשת סירטש שימון
בודפשט [רובע] 8. רחוב מגדולנה 28
חביבַי!
שלומנו טוב, היום מוציאים אותנו לדרכנו הלא ידועה.
היו שלום.
(???) [ חתימה לא מפוענחת]
דומבובר – עיירה בדרום-מערב הונגריה
10.
מכתב שכתב שנדור קליין ממחנה אושוויץ אל בתו רוזה במחנה בירקנאו באוגוסט 1944
במכתב כתוב:
“ילדתי היקרה.
אני בסדר. חבר שלי אמר לי שדיבר איתך. חבל שאני לאיודע שום דבר על אמא. אני חשבתי שהיא הייתה איתך. בכל זאת, התענייני אם מישהו גר איתה. תשמרי על עצמך. היי חזקה ושיהיה לך…
תמיד תשאלי על אמא. אולי תצליחי יותר ממני ויהיה לך יותר מזל
אני תמיד חושב עליכן
אבא שלך”
משפחת קליין התגוררה בהונגריה – להורים הרמינה ושמדור היו שני ילדים: רוזה ויושקו. בתצלום יחיד שנשאר, רואים את בני המשפחה מצולמים בהונגריה בשנות ה-30 המוקדמות. שני ההורים נרצחו באושוויץ-בירקנאו. המכתב והתצלום נמסרו לבית לוחמי הגטאות על ידי הבת שקבלה את המכתב – רחל רוז’י קליין
11.
עם סיום המלחמה, נמצא בעיר לודז’ ספר שכתב דוד פרישמן. כשפתחו את הספר, גילו בעמוד הפנימי של כריכתו טקסט שמתאר באופן ישיר מפוכח ומזעזע את מה שקורה בגטו בעת הכתיבה. הכותבת, אישה יהודייה בשם הלנה שטרן (כנראה, שמה קשה לפיענוח).
כך כתבה באידיש:
“היום האחרון של היותנו בגטו ליצמנשטט, שבו סבלנו צער, רעב, מחסור וענות. מוכרחים היינו לנטוש הכול. ב-12 בלילה נָסנו לגטו הקטן בלי לקבל חלוקה של מצרכי מזון.
אין מספיק נייר בגטו כדי לתאר את הכול.
מאז שלשום מונים אנו 20 אלף נפש פחות.”
[חתימה קשה לפענוח; אולי: הלנה שטרן]
12/8/1944, כ”ג מנחם אב, תש”ד
גטו ליצמנשטט [לודז’]”
אין אנו יודעים מה עלה בגורלה של הכותבת. אמצע אוגוסט 1944 היו הימים בהם זו גורשו אחרוני יהודי גטו לודז’ למחנה המוות בירקנאו
הספר בו נכתב התיאור הקשה נקרא במדבר – מעשיות, סיפורים ואגדות. חיבר אותו דוד פרישמן. בספר מקובצים סיפורים, משלים ואגדות מקראיים בעיבודו של המחבר”
