אלי ויזל ז”ל היה ניצול שואה, סופר מפורסם וחתן פרס נובל לשלום.
בשנים הראשונות אחרי השואה הוא סירב לספר על חוויותיו במחנות ההשמדה; אך לאחר שכנועים הוא כתב ספר בשם ‘והעולם שתק’, שהתפרסם מהר ברחבי העולם.
אלי ז”ל נפטר בכ”ו בסיון תשע”ו.
לויזל היה קשר הדוק עם הרבי מליובאוויטש זצ”ל. הוא ביקר ב-770, בית מדרשו של הרבי, כמה וכמה פעמים ועמד עם הרבי בקשר מכתבים תכוף.
בהזדמנות אחת הוא אמר: “כשאני עומד בפני התלבטות בעניינים אישיים, אני שואל את עצמי מה אבי היה אומר. כשאני עומד בפני התלבטות בעניין ציבורי, אני שואל את עצמי מה הרבי מליובאוויטש היה אומר”.
אנו מביאים בפניכם אחד מהמכתבים שכתב אליו הרבי.
במכתב – שנכתב באידיש, שפת האם של ויזל ומופיע כאן בתרגום חופשי לעברית –-ניתן ללמוד רבות גם על גישתו של הרבי לשואה: לא רק אבל וכאב לצד תמיהה-בקשה מול בורא העולם, אלא גם התמקדות בעתיד ובנקמה האמיתית בהיטלר.
הרבי ביקש מאלי ויזל להקים משפחה, למרות כל הטראומה שחווה באושוויץ. הרבי חזר על בקשה זו פעמים נוספות, ובסופו של דבר אכן הקים ויזל בית בישראל.
•
מכתבו של הרבי
כ”ד ניסן תשכ”ה,
הגיע לידי “במקרה” מאמרו בגליון הפסח של ‘ג’ואיש אדווקט’ – “על אתאיסטים יהודיים”.
“במקרה”, כי מאמרו מופיע מעברו השני של מכתבי בנושא “דו-שיח”. אבל ודאי מיותר להבהיר שאצלנו, יהודים, לא קיים כלל נושא המקריות, כי הכל הוא בהשגחה פרטית.
כיון שיהודי מחפש תמיד רמזים, הנני מוצא במפגש האמור של מאמרינו אפשרות לנצל את ההזדמנות ולכתוב לו כמה שורות, לאחר ההפסק הארוך מדי בהתכתבות שלנו, או – מספר מילים בהתוועדות.
אגב, מסרו לי שנכח כמה פעמים ב’התוועדויות’, אבל משום מה לא רצה להתקרב יותר.
מטבע הדברים, מאמרו עורר את התענינותי וקראתי אותו בעניין.
כותב, שתחילה סבר כי “התפרצותו של הראביי הנודע לשמצה (או הטראגי-קומי) נגד הקב”ה היוותה ביטוי של מחאה (נגד חוסר-הצדק של העולם)”. אני מניח שזה משחק מלים בלבד, כי ודאי ידוע לו שאחד שהתחנך בסמינר של תנועה, שכל הפילוסופיה שלה היא נגד מאבק והתמודדות, והמגמה היא רק לעשות את החיים יותר קלים ונוחים – לא שייך לרמה כזו.
המאמין הגדול ביותר הוא זה שיכול לטעון
ברור שאני מסכים איתו שהטענה של “השופט כל הארץ לא יעשה משפט!” יכולה להיות אמיתית ובעלת תוקף ראוי – רק כאשר היא פורצת מלב כואב של בעל אמונה עמוקה.
משום כך אנו אכן מוצאים שהראשון שביטא טענה זו היה אברהם אבינו, המאמין הגדול ואבי ה’מאמינים בני מאמינים’.
חכמינו ז”ל גם מספרים לנו, כי הראשון שהעלה את השאלה של ‘צדיק ורע לו, רשע וטוב לו’, היה לא אחר מאשר משה רבינו, מי שלימד את בני ישראל ואת כל העולם, את הרעיון של “אנכי ה’ אלקיך” ו”לא יהי’ לך אלקים אחרים”, כאשר “אלקים אחרים” כולל גם את השכל וההבנה האנושית, כשהופכים אותם לאליל ופוסק אחרון.
לכן הפליא אותי שלא המשיך את המהלך הרעיוני ולא הסיק את המסקנה המתבקשת. הרי המענה לטענתו של משה רבינו – כאשר, לפי סיפור חכמינו ז”ל, הראו לו שסרקו את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל וכו’ ומשה רבינו זעק “זו תורה וזו שכרה?!” – היה כידוע: “שתוק, כך עלה במחשבה!”.
הבה נזכור שטענתו של משה רבינו הרי לא התבטאה במלים בלבד, כי אם בעיקר במחשבה, ולכן המענה [של הקב”ה:] “שתוק” לא היה רק ציווי שלא לדבר על כך, אלא גם להמנע מלהרהר בכך.
וההסבר היחיד היה – “כך עלה במחשבה (העליונה)”, דבר שבעצם אינו מהווה הסבר כלל. למרות זאת הדבר לא החליש את האמונה של משה רבינו ושל כל שאר השואלים והדורשים האמיתיים.
אדרבה, רק חיזק את אמונתם, כפי שאנו מוצאים זאת במפורש אצל איוב; כך גם אצל אברהם אבינו, שלא זו בלבד שנשאר איתן באמונתו, אלא גם יכל לעמוד בכל הנסיונות; וכך גם שאר ה”מתקוממים”, נשארו באמונתם העמוקה עד יומם האחרון.
אני מאמין שיסכים איתי, שלא היתה זו תופעה מקרית שכל השואלים האמיתיים נשארו באמונתם. כלל לא היה יכול להיות אחרת. שכן, אם רק מתכוונים לקושיא באמת, והיא ביטוי ותוצאה של רגש של צדק ויושר אמיתי, הרי מובן, שרגש עמוק כזה יכול לבוא רק משכנוע עצמי מוחלט שהצדק האמיתי הוא צדק הנובע ממקור על–אנושי, דהיינו, שהוא נעלה הן מהשכל האנושי והן מהרגש האנושי. לכן הקושיא נוגעת לא רק לרגש ולשכל, אלא גם לפנימיות ועצם מציאותו.
אך לאחר ההתבטאות הסוערת הראשונית, הוא מגיע בהכרח למסקנה שכל הגישה של הצבת קושיא ורצון להבין בשכל את מה שלמעלה מהשכל, אין לה מקום. לכן הוא מוכרח – לאחר ההתפרצות המזעזעת וחדורת הכאב – לבוא סוף סוף למסקנא “עם כל זה אני מאמין!”. ואדרבה בעצמה גדולה יותר.
לא היה כל חדש בשואה
האמור לעיל מתייחס למאמרו.
אך יש נקודה נוספת בדבר, נקודה שנוגעת לכל הבעיה, ומפליאה ההתעלמות ממנה. כוונתי כדלקמן:
ככלות הכל, הרי כל העניין של “הניגוד” הנזכר עם אמונה, אינו דבר חדש שצף ועלה בדורנו. עמנו כבר עבר שחיטות ושמדות ר”ל בדורות הקודמים.
יתכן שמסעי הצלב, למשל, מבחינת ההיקף היחסי ובהתאמה, לא היו קלים יותר מאלו של היטלר, ולכך נוסף ההבדל שאז לא היתה אפילו קרן תקוה שהמצב ישתנה; השחיטות התנהלו בשם אותו האיש והשילוש, שבמשמעות היהודית זוהי עבודה-זרה אמיתית, שיהודים לא יכלו לקבל בשום אופן; לאחר שהטורקים נוצחו בידי הצלבנים לא היתה כל תקווה משום “בעלות ברית”.
בעוד שבתקופת היטלר ימח שמו – השחיטות התקיימו “סתם” מפראות וטבע חייתי של האדם, והיה אפשר לקוות, שאולי בכל זאת העולם יזדעזע, והעיקר, שבעלות הברית ינצחו סוף כל סוף, ויעשו להיטלר ימח שמו – סוף.
במלים אחרות: היהודי המאמין עד 1940, שנולד במאה ה-20 וידע אודות ההיסטוריה היהודית וחוויות עמנו, עם כל הגזירות ושמדות ר”ל של נושאי הצלב וקודם לכן, עד נבוכדנצר מלך בבל וכו’, היה יכול רק לשאול, מדוע הוא ומשפחתו מעורבים בתכניתו של היטלר; אך בעצם הענין התמידי של ‘עומדים עלינו לכלותינו’ ובהצלחה מסוימת, לא היה לגביו שום חידוש: ממילא לא יכל היטלר לפגוע באמונתו ברבונו של עולם.
רק מי שהאמונה שלו היתה חלשה גם קודם והוא חיפש “ביסוס” להכחשתו את רבונו של עולם, מצא ביסוס שכזה, כביכול, בפרשת היטלר.
לא רק שהעולם שתק, הוא גם היה מרוצה
פרשת היטלר אכן הביאה חידוש, אבל באפיק אחר – בתחום ההתפתחות האנושית, התרבות והקידמה.
רבים האמינו – במיוחד בין אלו המכונים נאורים – כי במאה ה-20, לאחר שהשיגו קידמה כזו, עם מערכות פילוסופיות “גבוהות” שונות, עם השכלה גבוהה בהיקף רחב, עם מערכת בתי-ספר כזו וכל כך הרבה אוניברסיטאות, עם תרבות מפותחת כזאת וגינוני נימוס נאים שכאלה, לא יכול להתרחש מה שהתרחש ב”ימים החשוכים של ימי הביניים”.
דעה זו קבלה ביטוי בספרות, בעתונות, וגם בשיחות בעל פה של אישים והוגים מובילים. בכך רצו לסתור את הגישה ה”נושנה” של התנ”ך, ש”חסד לאומים חטאת”, ואת דעתו של רשב”י ש”הלכה ידוע שעשו שונא ליעקב”.
לפתע באה ההתמוטטות הגדולה, וכל התרבות והקידמה של המאה ה-20 התפוררה. התברר, שאין כל סתירה בכך שאדם שמצד אחד הוא פילוסוף, או משורר, עם גינוני נימוס נאים, ונערץ בחברה הגבוהה בסלון בברלין, ואותו אדם מגיע לטרבלינקה וכדומה ומבצע את כל אותם הדברים שבוצעו שם. ולא מדובר כאן על מקרים יוצאים מן הכלל, מפלצות בצורת אדם, אלא אודות 100 מיליון אנשים, עם שלם.
ובתוך כך – בלשון כותרת ממאמריו – “העולם שתק”. ולזה עוד ניתן להוסיף כותרת משנה, שחלק נכבד ביותר מהעולם היה מרוצה מכך שה”דבר” מתבצע (גם (או למרות) שהוא מבוצע על ידי אחרים).
אם פרשת היטלר אמורה לזעזע אמונה כלשהי, היא צריכה, לא רק לזעזע, אלא גם להוכיח בבירור, שאין להסתמך על הרגש של צדק ויושר אנושי, גם כאשר האדם רכש השכלה גבוהה והסמכה אוניברסיטאית, והוא גם בנו של אקדמאי מוסמך.
לצערנו ולבושתנו, חוששים לצאת בגלוי עם מסקנה מוחשית זו, שלא לדבר על התוצאות ההגיוניות שהמסקנה צריכה להוביל אליהן בנוגע לחיי היום יום.
ההימנעות הבלתי מוסברת הזו נמצאת לצערנו גם אצל דוברים דתיים, וגם אצל כאלה שראו במו עיניהם מה אנשים מסוגלים לעולל אם משאירים אותם ברשות עצמם. וזאת, כאמור בתחילה המכתב, כי מחפשים להקל את החיים ולעשותם נוחים יותר, ושהשינה תהיה עריבה יותר. כי קל יותר ללכת יחד עם העולם, למרות שזהו אותו עולם ששתק, ובחלק גדול גם היה מרוצה בלבו.
חשוב לזכור ולא לשכוח – אבל לא רק…
וכעת הנני מרשה לעצמי הערה אישית, הקשורה בשיחתנו כאשר נפגשנו בחדר.
סדרת מאמריו “והעולם שתק” עוררה בי שוב את הרעיון, שברצוני להביע כאן, בהזדמנות זו:
לזכור ולא לשכוח, כפי שהתורה אומרת: זכור את אשר עשה לך עמלק – ברור שהוא, בהחלט, דבר חיובי; בלשון חכמינו ז”ל, זוהי מצות עשה. במיוחד כאשר רואים את המגמה המתפתחת, והמאמצים לשכוח ולהשכיח.
אבל לאחר כל זה, הזכירה – היא רק חלק אחד של התפקיד המוטל עלינו. החלק האחר, ואולי עוד יותר חשוב, הוא לעבוד ולהשפיע באופן פעיל נגד מה שמכונה “הפתרון הסופי” שהיטלר, בדיוק כמו המן, זממו.
התגובה צריכה להתבטא במעשים בכיוון של “כן ירבה וכן יפרוץ”. כדי להשיג מטרה זו, לא תסייע ההתמרמרות הנובעת מזכירה מתמדת ואי-שכחה, עד כמה שתהיה חשובה. הכרחי להגדיל ולטפח את העידוד לבנות את העם היהודי, כעם יהודי, מן הבחינה הפשוטה של “ויפרו וירבו ויעצמו במאד מאד” – ההיפך הגמור של “הפתרון הסופי” שתוכנן.
כמו בכל הדברים, כך גם בזה, חשוב – בנוסף לעידוד המילולי – להראות דוגמא חיה. במיוחד אחד שחווה בעצמו את כל הדברים הללו, צריך בודאי להראות, כי לא זו בלבד שהיטלר יימח שמו לא ניצח, אלא אדרבה, בהתרסה נגדו ונגד עוזריו, דווקא להקים משפחה גדולה עם בנים ובנות ונכדים.
הנני מרשה לעצמי לומר בכל התוקף, כי מבלי הבט עד כמה חשוב לספר לדור הנוכחי מה קרה לנו, ועד כמה שלא יהיה זה קשה להשתחרר מאותם זכרונות וחוויות, המשימה הראשונה, לפי הבנתי, היא לקיים בעצמנו את ה”בעל כרחך אתה חי”, עם דגש על אתה חי, כלומר, שהחיות תהיה מורגשת.
במלים אחרות: עליו לעשות כל מאמץ להתנתק ברגע זה מאותן החוויות ולהכנס לסדר חיים, חיי נישואין, להקים בית יהודי ומשפחה יהודית.
זה בודאי יתרום למפלתו של היטלר, שלא הצליח לגרום שיהיה חסיד ויז’ניץ אחד פחות; אדרבה, יגדל ילדים ונכדים, חסידי ויז’ניץ עד סוף כל הדורות. ואינני מתכוין כאן לסתם בדיחה, אף כי אינני מתעקש שיהיה חסיד ויז’ניץ או חסיד ליובאוויטש, או סתם יהודי שומר תורה ומצוה.
אך אם הדבר יכול להיות באופן זה, ודאי טוב. ומכיון שעבר בחייו דברים קשים, וכעת נמצא באמריקה, הרי אם ירצה באמת ישיג גם את זה. והשם יתברך יצליחו.
מכתב ארוך מדי? אך אם לאחר חג השבועות ינשא כדת משה וישראל במזל טוב – כדאית הכתיבה שלי וגם טרחת הקריאה שלו.
• מתוך chabad.org