הנשיא ריבלין בטקס: ‘900 שורדי שואה נפטרו רק בישראל מקורונה’

נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין נשא הערב (רביעי), דברים בעצרת הממלכתית לפתיחת יום הזיכרון לשואה ב’יד ושם’.

השנה התקיים הטקס בסימן “עד היהודי האחרון – 80 שנה לראשית ההשמדה ההמונית”.

כבכל שנה הועלו שש משואות על ידי שישה ניצולי שואה לזכר ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה.

הנשיא אמר:

“אליזבטה גוטמן, ילידת הונגריה, הייתה נערה צעירה כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. כבר ב-1943, נשלחה אליזבטה יחד עם אחיותיה והוריה, לאושוויץ בירקנאו. הוריה, וּשְלוש אחיותיה הקטנות, נספו במחנה. אליזבטה, נאחזה בחיים, ושרדה. בתום המלחמה חזרה לכפר ילדותה, ונישאה לשנדור ז”ל, שאיבד גם הוא את משפחתו.

במשך עשרים שנה הם חלמו לעלות לארץ אך סורבו פעם אחר פעם. רק בשנת 1965, הם זכו להגשים את חלומם ולעלות לארץ ישראל. יחד, הם בנו כאן בית והקימו משפחה ילדים, נכדים , ואפילו נינים.

לדאבוננו, אליזבטה, סיימה את חייה בדד. נגיף הקורונה הארור גבה את חייה כאשר איש מילדיה, נכדיה, או ניניה, לא יכול היה להיות לצידה ברגעיה האחרונים, להחזיק את ידה, לתת חיבוק אחרון, להיפרד.

900 שורדי שואה נפטרו, רק במדינת ישראל, כתוצאה ישירה של מגפת הקורונה. הם שרדו את הגטאות ומחנות המוות. את ספינות המעפילים ומחנות המעצר. אך את קרב חייהם האחרון הם ניהלו מבוהלים ובודדים מאחורי מסכות וכפפות, צמאים למגע, הרחק מיקיריהם ומאוהביהם. הערב ליבנו איתם ועם משפחותיהם. אנו זוכרים את אומץ ליבם, ואת עוז רוחם. אנו זוכרים את מקורות ההשראה וההעצמה שהיו עבורנו, היו ועודם. יהי זכרם ברוך.

אזרחי ישראל, לפני שמונים שנה, ביוני 1941, החלו עוצבות המבצע של הנאצים ואיתן משתפי הפעולה ועוזריהם המקומיים ברצח המוני של יהודים, בשטחי ברית המועצות והשטחים המסופחים. המטרה הייתה לפגוע בכולם. ‘עד היהודי האחרון’. רצח אכזרי, שמטרתו השמדה טוטאלית, שיטתית, של העם היהודי. קהילות יהודיות בנות מאות שנים נמחו מעל פני האדמה. בתעלות, בבורות ובגאיות ההריגה, בפונאר בבאבי יאר ובמקומות האחרים. 33 אלף ו-771 יהודים בהם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים, נורו ונטבחו במשך יומיים בספטמבר 41, ערב יום הכיפורים, רק בגיא ההריגה של באבי יאר. אפילו שמם לא נרשם. ואמנם זכרם חרות על לוח לבנו.

יקירי, שורדי השואה, אזרחי ישראל, עול הזיכרון, אותו אנו נושאים בלבבותינו, הוא חובתנו הקדושה. אם נרצה בכך ואם לאו, זיכרון השואה מעצב את זהותנו כאומה. השואה מעמידה אותנו, קורבנותיה, בני העם היהודי, ואת מדינת ישראל, מול משימת זיכרון האינסופי. הנשיאה בנטל הזיכרון איננה קלה כלל ועיקר. עם הנושא בזיכרון ההיסטורי שלו חווית תהום כל כך עמוקה, כל כך קשה, כל כך בלתי אפשרית, איננו עם ככל העמים.

הזיכרון ההיסטורי מצווה עלינו להוסיף ללמוד וללמד על השואה. לחקור ללא מגבלה, וללא שום מורא, להכיר את הפרטים ההיסטוריים, לדון בנסיבות החברתיות שהובילו אליה, להשתומם נוכח האמיתות שהיא גילתה לנו על המצב האנושי, להפוך כל אבן. לנסות לגעת, להבין את מה שהדעת לא תופסת. לשמר את זיכרון השואה, כזיכרון קדוש. לא לעשות בזיכרון, או בשואה, שימוש אינסטרומנטלי, ככלי – בהתאם לצרכי המקום והזמן. ועם זאת, לא להניח לפצע המדמם הזה לשתק אותנו מלפעול, מלהביט אל העתיד.

אני עומד כאן, בהרי ירושלים העברית, בירת ישראל, ערב יום השואה תשפ”א.

לפני למעלה משנה, במלאת 75 לשחרור אושוויץ, הייתה לי את הזכות והכבוד לארח כאן במקום הזה ממש, עשרות מלכים, נשיאים, וראשי ממשלות, שבאו מכל קצוות תבל. הבטחנו ביחד לזכור את השואה, ולהילחם באנטישמיות, בגזענות, בשנאה, בדה לגיטימציה, כל אותם אויבים קטלניים, מבית ומחוץ, שעלולים להכריע אומות, לקעקע את החירות ואת כבוד האדם.

היה זה עבורי שיאו של מסע אישי מטלטל. בשנים האחרונות עמדתי, ניצבתי לצד מנהיגי אומות אחרות במחנות מוות, בבורות הריגה, באתרי זיכרון, ובמוזיאונים ברחבי אירופה. לא לבדי עמדתי, לצדי ניצבו ששה מיליון מאחינו ואחיותינו ‘שישה מיליון קטגורים’, ששה מיליון עדים. אבל לא רק הנספים עמדו איתי. איתי עמדתם גם אתם, השורדים – הניצולים.

אין מילים בפי לתאר את העוצמה ששאבתי מכם. אתם שורדי השואה, גיבורי התקומה, שמצאתם את תעצומות הנפש לקום מהאדמה הספוגה בדמעות ובדם, להביט קדימה, לבחור בחיים, לאהוב, לצחוק, לשמוח, להאמין, לבנות וליצור. להקים בית לאומי ופרטי. לגדל ילדים לאהבה ותקווה. מכם למדתי שלא נגזר עלינו לגדול ולהתפתח מתוך השלילה, הפחד, והאימה. בשמכם הקפדתי להביע באזני בני שיחי, כי אנחנו בני העם היהודי, לעולם, לעולם, נגן על עצמנו בעצמנו, ולא נפקיד אי פעם את גורלנו לחסדי אחרים.

בשמכם נשבעתי לא להיכנע לצל שהשואה מטילה עלינו, לא לתת לאין הנורא הזה את הכוח לשתק את חיינו. לזכור ולהזכיר שמדינת ישראל איננה פיצוי על השואה, ושהעם היהודי, לא נולד באושוויץ, ולא שם עוצבה דמותו, הרוחנית, הדתית, והמדינית. אני מודה לכם על הזכות שהענקתם לי לצעוד איתכם בנתיבי הזיכרון משואה לתקומה. אני מרכין את ראשי בפניכם. לנצח אשא בליבי את עדויותיכם.

בקרוב אני נפרד מתפקידי הרשמי כנשיא אבל אינני נפרד מהמחויבות שלי כאדם, כיהודי, כישראלי, לזכור ולהזכיר ולחנך לאור הערכים שאתם הנחלתם לנו. כפי שכתב גאבור ארדש, נער יהודי בן 13, אשר נורה למוות בדצמבר 44 על גדות הדנובה: ‘אך קרן תקווה בי זוהרת עדיין, זורחת כקשת, בוהקת באור… בכול זאת, אינני נפרד’. אינני נפרד. יהי זכר אחינו ואחיותינו נצור בלב האומה, מדור דור.”