הפסקת האש הוארכה בחמישה ימים, והמחבלים יורים. גם אם ייחתם הסכם בעתיד, הסיכוי להגיע להבנות עם החמאס, נמוך ביותר. אפשר להגיע לרגיעה זמנית, אבל עד הסיבוב הבא. גם כשראשי החמאס מדברים על נצירת האש, רק היוצרות התהפכו, אבל לא היצרים. הכוונות של המחבלים שלובשים אדרת דיפלומטית, לא השתנו, אלא שבנסיבות שהתהוו הם רק מנסים לחשב מסלול מחדש, כדי להשיג את מטרתם: להקל מעל עצמם את המצור, לקבל נמל ים!
קשה לנהל מו”מ תחת מטרייה שחורה של אי אימון. הן גם הפסקות האש הקודמות, הופרו מידית וזו האחרונה נקטעה בירי מאיים בטרם חלפו 72 שעות.
לכן, למרות ההכרח להשתדל ככל שניתן על מנת למנוע סיכון חיי אדם, נדרש מקדם זהירות גבוה וזה בודאי נלקח בחשבון. חייבים לנסות הכל, אבל מתוך הכרת המציאות. אסטרטגים חייבים להכיר את שיטות הטרור, כדי להזהר מהן ולהכיר את המנטליות של המחבלים, כדי לדעת איך לפעול.
החמאס הוא ארגון טרור, ויש לו שיטות התנהלות מובהקות. למחבלים יש דפוסי פעולה מאובחנים, ולא צריך להיות מזרחן כדי לזהות את דרכי הפעולה. הם חיים על חרבם, ולא רוצים באמת שקט. גם כשהם מדברים על הפסקת אש, גם כאשר הם תובעים מהעולם לעצור את גלגלי המלחמה, באותו זמן ממש הם יורים בנשק טרוריסטי ארוך טווח. באותה נשימה שהם מדברים על הפוגה, הם מוציאים לאור פיגועים קשים. לאורך כל התקופה, הם מנסים לשדר תדמית שהיא תרמית, במגמה לקושש אהדה.
מכונת המלחמה הפסיכולוגית שלהם עובדת שעות נוספות, באמצעותה הם מנסים לעורר את אהדת עולם. המחבלים העזתיים פועלים על פי הכלל “הרוצה לשקר ירחיק עדותו”. הם דואגים שתמונות קשות יגיעו לכל רחבי תבל כדי להסיח את דעת הקהל מהעובדה שהם אלה שפתחו באש, שהם היורים ללא אבחנה על אזרחים חפים מפשע, שהם אלה המפגעים בכל דרך אפשרית, והצד השני, הישראלי, רק נאלץ להתגונן.
הם מנצלים את העובדה שברחבי תבל, לא מכירים את המציאות בארץ. מי שלא מכיר את שגרת הטרור היומיומית, מי שאינו רואה את ההתעללות הטרוריסטית הבלתי נסבלת והבלתי נפסקת, עלול ללכת שולל אחרי תעמולת הכזב והתמונות.
ראשי המחבלים משתמשים בבני עמם כבני ערובה, ומתאכזרים אליהם. הם עושים בהם שימוש למרות שהם יודעים שייפגעו, לתועלת עצמם ולהשלטת מאוויהם. הם יורים מתוך בתי חולים ומרפאות, הם משגרים מתוך בתי ספר ומשתמשים בילדים כמגינים אנושיים, כדי שהצבא ישיב אש לעבר מקורות הירי וייפגעו אנשים, ואז הם יוכלו לזעוק את זעקת המותקף, הקוזק הנגזל. הם עושים מעשה חמאס, וכאשר הם משלמים את מחיר תוקפנותם שלהם, הם זועקים חמס! כך הם רוצים להסעיר את דעת הקהל העולמית נגד ישראל, כאילו היא התוקפנית, ולא הארגון הרצחני שרוחו מגואלת באכזריות נוראה וידיו מגואלות בדם.
למרות שבמאזן הכוחות החמאס חלש בהרבה, הוא חייב להציג תמונה של נצחון. אנשי הטרור אינם מתחשבים במציאות, לא חשובה להם תוצאות המערכה, הם תמיד חייבים להעמיד בחלון הראווה והרהב תמונת הישג.
לכן ראשיו אינם מאפשרים רגיעה ומנסים לפגע ללא הפוגה. יש להם טרמינולוגיה של ג’יהאד, בעלת מוסר כפול! הם זועקים לכל העולם: טובחים בנו, מכים בנו, פוגעים בנו, כדי להדליק ולהסעיר. הם פונים לכל מי שביכולתם: תתערבו ותעצרו את המתקפה בעזה! אבל באותו רגע הם זועקים למקרופון שביד השנייה ופונים לבני עמם: אנחנו מנצחים, פגענו באוייב, כולם אתנו. הטרמינולוגיה שלהם מדברת כל הזמן על נצחונות, גם אחרי תבוסה.
דובריהם מנצלים כל במה תקשורתית, ובעיקר את כלי התקשורת הביתי “אל-ג’זירה”, כדי להסית וכדי להסביר לבני עמם כמה הם המנצחים ומה גדולים ההישגים שלהם. כך הם מנסים לשלהב את דעת הקהל הנאנק תחת האסון שהמיטו עליו מנהיגיו, כשרבי-המחבלים עצמם מחופרים היטב וחיים חיי רווחה כלכלית, אך משתמשים בבני עמם הסובלים להשגת מטרתם הטרוריסטית.
הם חוזרים על השקר ללא הפוגה ומפעילים תעמולה כוזבת כל הזמן. הם שוללים את זכות הקיום של ישראל ומנסים לייצר דה לגיטימציה לעומדים בראשה. הם טופלים עלילות שווא כאילו ישראל היא זו שמחרחרת מלחמה, כדי להסית. הם ממציאים האשמות חסרות שחר כדי לשלהב את ההמון העזתי ששילם את מחיר העוולות של מנהיגיו. הם פעילים כל הזמן ולא יודעים רגע אחד של מנוחה.
הטרמינולוגיה של הטרור יצרה מערבולת מדינית. בגלל תעמולה שאינה חוזרת ריקם, ידידי ישראל המובהקים ביותר והמזוהים אתה ללא הסתייגות, בעיקר אמריקאים כגון ג’ון קארי, נכנסו לאובססיה של שלום, ולמרות שישראל לא חדלה להיות תחת אש, הם החלו לחרחר שלום!
אין להם הנהגה אחת. מדובר בפלגים איסלמיים שהדבר היחיד שמאחד אותם הוא ההתנגדות והשנאה לישראל. הכי גרועים הם הפלגים הקיצוניים, שאינם מחוייבים לאיש ולשום מסגרת מדינית, לא מוטלת על כתיפם שום אחריות ומחוייבות, וגם במקרה של הסכמה להפסקת אש, לא ברור כיצד יגיבו. גם הפסקת אש ורגיעה, היא עבורם כלי מלחמה רב עוצמה. במשך פרקי הזמן של השקט, הם חפרו מנהרות התקפיות, תת קרקעיות, במגמה להוציא לאור פיגוע נורא ביום פקודה. הם רוצים שלום ככלי מלחמה!
ההפכפכות הזו, הכחש, הרמיה, היו אמצעים שימושיים במאבק על הארץ, עוד מזמנו של אביהם ישמעאל. במדרש רבה מובא שכשנולד יצחק אבינו, שרתה שמחה גדולה בבית אברהם: קם לו יורש, שיזכה בארץ המובטחת. “אמר להם ישמעאל: שוטים אתם. אני בכור ואני נוטל פי שניים”. ישמעאל, חרד מלידתו של יצחק. הוא ידע שרצונו לזכות בארץ ישראל יכשל כל עוד הוא בבית אביו, לכן החליט להעתיק את הזירה למקום בו הוא מכתיב את המהלכים. בשדה, הוא חש יותר בנוח. “אמר לו ישמעאל ליצחק: “נלך ונראה חלקנו בשדה. והיה ישמעאל נוטל קשת וחיצים ומורה כלפי יצחק”…
אחר כך, בשדה, באו הצהרות המלחמה: “שהיתה שרה רואה את ישמעאל נוטל חיצים וזורק, מכוון להרוג את יצחק, שנאמר כמתלהלה היורה זיקים ומוות, ואומר הלא מצחק אני”. כאשר הבחינה שרה אמנו בנעשה, התחלחלה. יצחק אבינו עמד בסכנת מוות, אבל באשפת התרוצים של ישמעאל, ההסבר היה מוכן: “הלא מצחק אני”. ג’יהאד של שלום!
זו דרכם של המחבלים. כלי המרמה הללו, טבועים באופיו של ישמעאל. זו עורמתו של החמאס. לא במו”מ כזה או אחר יוושע ישראל, כי אין פניהם לשלום. ועל כך כבר נתנה תורתינו הק’ את הפתרון: “אם בחוקתי תלכו, ונתתי שלום בארץ”, וד’ יברך את עמו בשלום.
• המאמר פורסם הבוקר ב’יתד נאמן’