הסופר שאול מייזליש: זו הסיבה שלא הצבעתי בבחירות ולא אצביע בעתיד

אני מביא כאן את עמדתי האישית, אבל אני בטוח שאני פֵּה למאות אלפים שסבורים כמוני.

חד משמעית, חד וחלק לא הצבעתי ולא אצביע גם בבחירות הקרובות [שמן הסתם יתרחשו] לשום מפלגה אלא אם כן תודיע פומבית, בהצהרה בריש גלי, שהיא תפעל מיידית להחזיר את הדר גולדין ואורון שאול לחיק האומה ולאדמתה ואת הנעדרים למשפחותיהם. בכך אולי יתעשתו הפוליטיקאים שלנו ויפסיקו אחת ולתמיד את ההתעללות המתמשכת במשפחות, שבניהם יצאו למשימה ממנה לא חזרו ובכל גילמו את הערך הגבוה והעליון של נאמנות ונתינה למדינה.

בתמורה קיבלו מסעי כחש, רמיה ובדיה, המתמשכים על פני שש וחצי שנים בהן אין קבר למשפחות גולדין ואורון ולמשפחת מנגיסטו תאניה ואניה, כשל כוחם כבר להיאבק להחזרת בנם. היעד להחזיר את הבנים היה צריך להיות מושכל ראשון של כל רשימה ומפלגה היוצאת לגרוף קולות בוחרים. זהו האלף-בית של הנאמנות שיש להפגין כלפי חיילים המוכנים לזרוק נפשם מנגד.

לשיא הגיעה ההתעלמות והפניית הגו כאשר הועברו החיסונים למחוזות שמעבר לגבול ואפילו לא הוצעה ולא אוזכרה הדרישה לעסקת חליפין. מה שכן הוחלף, אלה הם שני ה”רועים” שברור שהם עובדים עבור שירות המודיעין הסורי ואולי גם חיזבאללה, בעבור בחורה ,שמשום מה הזדרזו להשיבה ולצורך כך מצאו ק”ן טעמים שהכשירו את האקט המביש, לפחות בהשוואה למה שהיה נדרש לעשות עבור החיילים שמשפחותיהם משוועות לעלות על קברם.

השקט המביך הזה נועד להתיש אותם ולרפות את ידיהם. רפיון ואפסות אלה מלמדים על מי האפסיים בהם מתנהלת הקברניטות הביטחונית והמדינית של הממשלה. הדברים מתעצמים נוכח נקודת המוצא האצילית של גולדין ושאול שאינם תובעים לשחרר מחבלים תמורת האיחוד עם יקיריהם, אלא דורשים רק להרע את מצבם הפיזי של המחבלים האסירים בבתי הסוהר הישראלים, דבר שיביא ללחץ של האנשים עם הדם על הידיים ויכריח את ראשי הארגון האכזרי הזה, לסיים את הפרשה.

הזילות כלפי משימת הקודש, שחייל צריך להיקבר כראוי בקבר ישראל בצורה מכובדת ומוקירה, מפחיתה את האמון של חיילי צה”ל במפקדיהם ואומרת להם שלא ברור שיעשו הכול כדי להשיבם, חיים או מתים.

אמרתו של דוד בן גוריון “תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בנה בידי מפקדים ראויים לכך”  עומדת בסימן שאלה גדול מול  הדומייה הזו של פוליטיקאים, המבקשים את קולותינו ואינם נוקפים אצבע, הם מסתפקים באמירה סתמית ומפקידים את הנושא בידי פקיד ממונה.

אני חוזר ותובע ונדמה לי שאני רואה ריבואות ריבואות של קולות שמסכימים אתי, שלא נצביע למפלגה שלא תעשה אפילו את המינימום כדי להשיב את הבנים. זוהי יריקה בפרצוף המוסריות הבסיסית וחובה יהודית ואזרחית שמתבקשת בכל חברה מתוקנת. אני גם מתפלא על תת אלוף כוכבי, שהחובה הבסיסית שלו כלפי פקודיו, שיצאו לכונן בגופם את בטחון ישראל, היא לתבוע מכל ממשלה, לפני שהיא מטפלת במיסים או ברכישת מטוסים – לפתור את המצוקה הזועקת הזו עד השמיים.

ראשי המפלגות צאו מהאדישות וגלו אקט הומאני ומתחייב  כלפי הדר ואורון  ובוודאי כלפי משפחות הנעדרים.

על כלי הנשק של הדר הייתה חרוטה הסיסמה “בעוז ובענווה“. אנחנו לא רואים לא עוז ולא ענווה ולא הרכנת ראש ולא פרגמטיזם שחייב היה להיות הפעול היוצא הראשון של כל מכניזם צבאי ומדיני.

חישבו על כך – בעוז ובענווה!