איך חיינו היו נראים אם מרדכי בן דוד לא היה נולד? • חוגגים 70 שנה

מזל טוב. מרדכי בן דוד ורדיגר בן שבעים. כן כן, זה המספר. סופית. כולל המעטפות הכפולות.

ביום שלישי השבוע, יום הבחירות, מלאו שבעים שנה לנוכחותו בעולם. הוא נולד בי’ בניסן תשי”א (1951) בארצות הברית, להוריו ר’ דוד ומלכה ורדיגר, זוג ניצולי שואה מאירופה, וכבר כילד נכנס לעולם השירה כששר בתקליטים של אביו, החזן המפורסם.

בדרך כלל ליום הולדת מביאים מתנה. בטח בתאריך עגול שכזה. אבל כשמדובר במרדכי בן דוד, מה שלא ניתן לו – נישאר בעלי חוב. הרי הוא מעניק לנו מתנות כבר כמעט שבעים שנה. קשה להגזים בתפקיד המכונן שלו בעיצוב התרבות – סליחה, עבודת ה’ – של דורות שלמים.

כל אלבום שלו, כל הופעה, כמעט כל שיר, הם נגיעה עמוקה בנשמה.

כתבתי “כמעט כל שיר”, כי לא חייבים להתחבר לכל שיר שלו, זה עניין של טעם, אבל אין ספק שחתן יום ההולדת שלנו יוצר במשך עשרות שנים פס קול מתמשך שמלווה את החוויה הדתית של מאות אלפי יהודים בעולם. נכון, במוזיקה החסידית יש היום אינספור זמרים ששרים, כל אחד בכישרונו, כל אחד בסגנונו, אבל מרדכי בן דוד הוא הטוב שבהם, הוותיק שבהם, ובעיקר – הראשון שבהם.

בעצם הוא (בעזרת המלחינים והמעבדים שעבדו איתו כל השנים) אבי המוזיקה החסידית כפי שאנחנו מכירים אותה היום. לפניו היו חזנים גדולים, היו בעלי-מנגנים של חצרות חסידים, היה ר’ שלמה קרליבך שהוא ז’אנר בפני עצמו, אבל הוא מרדכי בן דוד היה הזמר החסידי הראשון. אחריו באו כולם. כולל אברהם פריד המופלא.

אז חשבתי לעצמי שלרגל התאריך החגיגי אולי נעשה מין סיכום ביניים של המתנות שהוא נתן לנו עד היום. נודה לו עליהן, ונודה לבוחר בשירי זמרה שהוריד לעולם את האור הגדול הזה השבוע לפני שבעים שנה. בדיוק ברגע הנכון. בדור שהיה, ועודנו, כל כך זקוק לו.

זה נשמע לכם כמו מילים מפוצצות? אז בואו ננסה להיזכר מה העולם היהודי קיבל מהמוזיקה של מרדכי בן דוד.

אמונה בנצח ישראל (“כי לא ייטוש, כי לא ייטוש ה’, כי לא ייטוש ה’ עמו”)

כדי להבין את השירים של מרדכי בן דוד, ויותר מזה את המקום הנפשי שממנו הוא שר מגיל אפס ועד גיל שבעים, ובעזרת ה’ עוד שנים רבות הלאה, צריך לחזור אחורה שנים ספורות קודם לידתו, אל השואה שהוריו ניצלו ממנה בעור שיניהם, וכמוהם גם ההורים של כל בני הדור שלו, שנולדו לאודים מוצלים. חלקם איבדו ילדים ובני זוג בשואה, נישאו מחדש והקימו משפחות וחיים חדשים.

היצירה של מרדכי בן דוד היא יצירה של דור שני קלאסי. ואני לא מדבר עכשיו רק על שירים קורעי לב שמנציחים את קדושי השואה (כמו למשל “יוודע”), אלא על כל השירים. ממש כולם. גם, ואולי בעיקר, השמחים.

הייתה שואה, נרצחו שישה מיליון יהודים, אנחנו זוכרים אותה יום יום, אבל אנחנו ממשיכים. אנחנו לא רק חיים ובונים ומקימים משפחות ומוסדות תורה וחיים יהודיים מפוארים, אלא גם שרים.

ציפייה לישועה (“משיח, משיח, משיח”)

חיבת הארץ והתגשמות חזון הנביאים (“והביאותים אל הר קודשי ושמחתים בבית תפילתי”)

מרדכי בן דוד נולד וחי בארצות הברית, אבל הלב שלו נמצא בארץ ישראל. זאת לא קלישאה. קודם כול ברמה המעשית הוא קנה בית בירושלים ומתכנן לעבור אליו בקרוב. בכל השנים הוא נמצא ומתפלל בכותל הרבה יותר מישראלי ממוצע. אני בטוח שהניתוק מהארץ בשנת הקורונה היה קשה לו מאוד. אבל נניח לחייו הפרטיים.

הטור הזה מנסה לסכם את האג’נדה, את המצע שלו. את הערכים שאליהם הוא חיבר דורות שלמים דרך המוזיקה. ובכן, ארץ ישראל נוכחת שם מאוד. אני בטוח שבמהלך השנים יהודים רבים עלו ארצה בהשראת השירים שלו. אבל זה יותר מזה. גם אנחנו, שנולדנו לחיים בישראל, הרגשנו דרך השירה שלו כמה זה לא מובן מאליו.

כמה זה מרגש לזכות לחיות בתוך נבואת זכריה ויוסי גרין “עוד יישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרוב ימים”. ובעיקר, למדנו עם השירים שלו להתגעגע למה שאיבדנו ושעוד ישוב. “והביאותים אל הר קודשי, ושימחתים בבית תפילתי. עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים”, הוא שר, בכזה רגש, את נבואת ישעיהו, שכל מי ששמע אותו לא יכול היה שלא להאמין, שלא לדמיין.

אכפתיות לגורל היהודי (“Let my people go”)

מרדכי בן דוד הוא גם זמר מחאה, שליווה בשיריו ובהופעותיו רבים מהמאבקים הציבוריים הגדולים של העולם היהודי. בתחילת שנות שמונים הוא שר לאסיר ציון נתן שרנסקי את השיר המרגש ‘Hold on’ (תחזיק מעמד) והקדיש ליהודים שהיו מאחורי מסך הברזל את אלבומו ‘Let my people go’ (שלח את עמי).

כמה שנים אחר כך, כשבירושלים ניטש מאבק על הקמת מרכז מיסיונרי גדול בהר הזיתים, הוא הלחין ושר את הלהיט “ירושלים לא למכירה”. בעשור הבא, שנות התשעים, ימי אוסלו הקשים, הוא הוציא את השיר “חברון מאז ולתמיד”.

הופעותיו בחגים במערכת המכפלה הפכו למסורת שהביאה עשרות אלפי משפחות לעלות לרגל לעיר האבות.

ואיך אפשר בלי להזכיר את גוש קטיף. גם ההופעות שם הפכו למסורת. מרדכי בן דוד היה מחובר לחבל הארץ הפורח הזה בחייו וגם בהריסתו, כאשר שירו “תפילה לעני” הפך לסמל של זעקת הכאב על העקירה.

חסידות וקשר לצדיקים (“א שאבעס אין מז’יבוז'”)

אנחנו זוכים לחיות בדור של “יפוצו מעיינותיך חוצה”. ספרי חסידות, צמאה, שיעורי חסידות, קרוב אליך. לא תמיד זה היה ככה. אבל הרבה לפני שהרב משה שילת נולד, מרדכי בן דוד הנחיל להמונים את אור החסידות. קודם כול בעצם הווייתו, במי שהוא. זה כל כך לא מובן מאליו שהרוק־סטאר הגדול של העולם הדתי נראה כמו שהוא נראה.

אני לא מדבר רק על החיצוניות שלו, כן? גם דובל’ה גליקמן יכול להדביק זקן ופאות. אני מדבר על העולם הפנימי שקורן ממנו החוצה. על איך שהוא עומד על הבמה, על איך שהוא שר, איך שהוא מתפלל. הוא זמר והוא חסידי. אתה רואה מולך יהודי של צורה. יהודי שמחובר לתורת החסידות, לעבודת השמחה, לצער השכינה, לתפילה, לקדושת השבת, לצדיקים. וזה כמובן בא לידי ביטוי גם בשירים שלו שחשפו אותנו, לראשונה, לעולם מופלא.

דוגמאות? “שבת במז’יבוז” בלחן של ר’ אבי פישהוף, שלוקח אותך לאטמוספירה המיוחדת של שבת בציון של הבעל שם טוב, והתפילה על קברות צדיקים, ניגונים עתיקים מחצרות האדמו”רים שמרדכי בן דוד חידש, וכמובן “ניגון הרעבע”, שיר הגעגועים לרבו המובהק, הרבי מרימניץ זצ”ל, האיש שההיכרות איתו הפכה את מרדכי בן דוד למי שהוא.

האמת שיותר מכל שיר מרגש על הרבי, השירים “אודך” ו”י-ה ריבון” שפרצו ממנו בשנים המכוננות שבהן היה קרוב לרבי מרימניץ מעידים על מה שקשר עם צדיק יכול לחולל.

מעגל השנה (“בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון”)

ועוד לפני הנחלת החסידות, השירים והשירה של מרדכי בן דוד נתנו לנו טעם למעגל השנה היהודי. לשירי החג, להלל, להקפות וכמובן לתפילות הימים הנוראים.

היום יש כל כך הרבה שירים סביב ראש השנה ויום הכיפורים. חודש אלול ועשרת ימי תשובה לא ארוכים מספיק כדי שנספיק לשמוע את כל האוצרות. אבל במשך שנים הייתה קלטת אחת בלבד, “וכל מאמינים”, שהיינו מכניסים לטייפ בכל שנה עם בוא הימים הנוראים ושומעים אותה בלופים. ואז היינו שרים את השירים שלה בכל התפילות ובסעודות החג. טוב, זה למעשה נמשך עד היום.

קשה לדמיין את תפילות הימים הנוראים בלי הניגונים של “וכל מאמינים”, “אין קצבה”, “בראש השנה” (עם ההקראה המרטיטה שלו: “כמה יעברון, וכמה יבראון? מי יחיה ומי ימות?”), “היום הרת עולם”, ו”בספר חיים”.

אני רוצה לחדד: זאת לא הייתה מוזיקת רקע לימים הנוראים, אלו היו השירים הראשונים שהגדירו לנו את הימים הנוראים. שנתנו לנו את הטון, את הרגש.

קשר חי עם בורא עולם (“כי חסדך גדול עליי, עליי”)

ויש עוד כל כך הרבה דוגמאות (הרבה תיעודים נדירים של הופעות ישנות עלו לאחרונה בדף הפייסבוק הנפלא “נוסטלגיק הפקות”). מאות שירים. מאות מתנות לכל המצבים. לימי חול ולימי שבת וחג, לשגרה המבורכת ולאחרי פיגועים קשים, לרגעי משבר בישיבה ולריקודים בחתונה.

•

אז מזל טוב, ר’ מרדכי. אנחנו כל כך שמחים שנולדת. מה היינו עושים בלעדיך? איך היינו נראים? תודה רבה על שבעים השנים. שבעים השנים הראשונות. אנחנו מחכים לעוד הרבה שירים חדשים, הרבה מתנות.

ואתה יודע מה הכי מרגש אותי ביום ההולדת שלך? שיכול להיות שיש מישהו שיקרא את הטור הזה, מישהו שגדל במחוזות מוזיקליים אחרים, יחפש בגוגל “מרדכי בן דוד” ויתחיל את כל הסיפור מההתחלה.

אתה מבין? מבחינתו אתה לא בן שבעים, מבחינתו רק עכשיו נולדת.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’