הכאוס הפוליטי המתמשך מביא איתו, בימים שאחרי הבחירות, שלושה תרחישים מרכזיים אפשריים: ממשלה בראשות נתניהו, ממשלה שתחליף את נתניהו, ובחירות נוספות.
שני ילדים זועקים: “אנחנו רוצים להישאר יהודים!” • פרשה מטלטלת
מחפשים רעיון למנת דג לחג? קבלו עשרות מתכונים למנות של דגים
‘נגד חיסון ניסיוני, שקרונה’: כמה אנשים הרג הפייק נגד החיסונים?
למרות שהכל עדיין פתוח ואפילו המספרים עדיין לא סופיים, אפשר להעריך בזהירות כי לאור התוצאות המסתמנות, התרחיש הסביר ביותר מבין השלושה הוא שנתניהו יצליח בסופו של דבר להרכיב קואליציה.
לא כי תהיה זו מלאכה קלה. ההפך הוא הנכון, אלא פשוט כי שני התרחישים האחרים מסובכים הרבה יותר.
•
מבין האפשרויות נראה כי האופציה של המחנה השני להרכיב קואליציה, בראשות יאיר לפיד או כל אחד אחר, היא הקלושה ביותר. המחנה, שראשי המפלגות השותפות בו התחייבו שלא לשבת תחת נתניהו כראש הממשלה, אינו הומוגני ולא יספק יציבות לשותפיו.
הוא אמנם יביא לכדי סיפוק את אלה המייחלים ללכתו של נתניהו, אולם המחיר שייאלצו לשלם רוקמי המהלך יהיה גבוה מדי מכדי שייקחו את הסיכון הכרוך בכך.
זה נכון שיאיר לפיד, אביגדור ליברמן, בני גנץ, מרב מיכאלי וניצן הורוביץ יכולים לחתום על הסכם מחר בבוקר, ולצרף אליהם באופן מיידי את הרשימה המשותפת. אולם גם אז המספרים לא יספיקו.
עליהם יהיה לצרף את גדעון סער או נפתלי בנט כדי להשלים את המהלך, ופה העסק כבר מתחיל להסתבך.
מבחינה תקשורתית, באולפנים ובכותרות העיתונים, אין ספק שינסו לעודד את השניים לקפוץ למים השמאלניים – העיקר להעיף את נתניהו, ואף ימחאו להם כפיים במידה שיעשו זאת, אבל דקה אחר כך כבר יאבדו את כל עולמם.
סער ובנט מעולם לא התנתקו מהימין, כמו גם אלקין ועוד, ורגליהם נטועות חזק במחנה, ומרבית הסיכויים שהשעה לא בשלה עבורם לנטוש אותו סופית ולרעות בשדות זרים שנזרעו בצד השמאלי.
•
נותרו, אם כך, שתי אופציות ריאליות יותר: בחירות נוספות וממשלה בראשות נתניהו.
שלוש פעמים נכשל נתניהו להשיג תמיכה של 61 ח”כים, להוציא את הפעם השלישית שבה נאלץ לחלוק את השלטון עם בני גנץ ולהעניק לו את חצי המלכות. זה אכן לא שרד והבחירות הרביעיות כבר חיכו מעבר לפינה.
היות שאיש לא ילך יותר להסכם רוטציה עם נתניהו מכאן ועד עולם, ההימור הקל יהיה שגם הפעם כל הניסיונות יסתיימו בכישלון, וכדאי שאנשי ועדת הבחירות המרכזית לא יתפזרו יותר מדי, כי אוטוטו ייקראו שוב לדגל.
אלא שהפעם יש בכל זאת הבדל בין הבחירות שזה עתה הסתיימו לשלושת הסבבים שקדמו להן. למעשה שני הבדלים: תקווה חדשה ורע”מ.
נכון שעבור נתניהו מדובר יהיה בדרך חתחתים. שני הערוצים קשים למעבר וסיכויי ההצלחה לא ידועים. אבל נתניהו יודע שמערכת בחירות נוספת יכולה להסתיים רק גרוע יותר, ולכן יעשה הכל – אבל הכל – כדי למצות את שתי האפשרויות עד תום. להכניס את סער בניגוד להתחייבותו, או כמה מחבריו בלעדיו – מהלך שנוסה במפלגות אחרות וכשל, או להישען על מנסור עבאס, למרות התנגדות כמה משותפיו במחנה הימין כמו בצלאל סמוטריץ’ ונפתלי בנט.
למרות מסע הייסורים, נראה כי האפשרות הזאת היא הפחות דחוקה משתי האחרות.
אגב, זה לא היה צריך להיות כך. באקלים תקשורתי מעט יותר אובייקטיבי, כזה שהיה רואה בראש מעייניו את טובתם ורצונם האמיתי של אזרחי ישראל ולא שנאה פתולוגית לנתניהו, היו באולפנים ובכותרות מפצירים בסער להיכנס למרות הבטחתו ולהציל את המדינה מהמבוי הסתום המתמשך.
אחרי הכל, בניגוד לפעמים האחרות, נתניהו ניצח הפעם באופן מובהק עם פער דו ספרתי בינו למתחרהו. במובן הזה העם אמר את דברו בקול צלול ורם.
העובדה שבמציאות שהתקבעה בשנתיים האחרונות מותר לפוליטיקאי להפר כל הבטחה, פרט לכזאת שמיטיבה עם נתניהו, היא זו שמאלצת את ראש הממשלה עכשיו למצוא פתרונות עקמומיים לממש את ניצחונו, במקום ללכת על פי קול ההיגיון וככל הנראה רצון העם.