שכחו מה זה להיות מפלגה יהודית? אמשיך להצביע, אבל לא אתרום כבעבר

פסיקת בג”צ שקבעה כי הגיור הרפורמי והקונסרבטיבי יוכר כ’יהודי’, לא פחות משהיא הפסד ונזק עצום לעניין היהודי במדינת ישראל, היא מדגישה את מעמדן ומצבן העלוב של המפלגות הדתיות והחרדיות בכנסת. אלו, ששוב מציגות את עצמן בפני הבוחרים כנציגיה האמונים של תורת ישראל.

לא חייבים להיות מתנדב בארגון חירום כדי להציל חיים. גם אתה יכול

‘נגד חיסון ניסיוני, שקרונה’: כמה אנשים הרג הפייק נגד החיסונים?

בפעם הזאת לא חטא בית המשפט לטעמי בהתערבות יתר (בלי קשר לעובדה שאין הוא צריך לדון בעניין הלכתי טהור). שהרי השורה התחתונה, במקרה דנן, הוא לא כפה את דעתו על בית המחוקקים ולא נטל לעצמו סמכויות.

מי שעקב אחרי התגלגלות הפרשה יודע כי  משך עשור וחצי התחנן בית המשפט בפני הכנסת שתסדיר בחקיקה או בפשרה את הנושא ואף התריע כי מעמידים אותו במצב של אין ברירה קלאסי.

זה לא קרה. משכך, פסק את מה שפסק.

וזה לא קרה מפני שהנושא הזה לא מספיק חשוב למפלגות החרדיות. כלומר, זה מספיק חשוב להם כדי להתראיין ביום הפסיקה בכל תכנית ואתר ולהביע זעזוע נורא על הפגיעה בעם ישראל ולאיים ב”מגילות יוחסין” (שחיוניותה כנראה כדי למנוע מצב שכיח ביותר במקומותינו שבו בחור מישיבת פוניבז’ יישא חיילת שהתגיירה בגיור צבאי) – אבל לא מספיק חשוב כדי להפוך את זה לנושא עקרוני שנאבקים עליו בכל אמצעי קואליציוני ואלקטורלי. כזה שמפילים עליו ממשלות. ששוברים עליו את כל הכלים. אפילו שיוצאים עליו להפגנות במקומות כמו כביש 1 או גשר המיתרים.

נכון שאין רוב מובטח בסוגיה זו לא בכנסת הזו וכנראה גם לא בבאות. אבל כל מסע גדול מתחיל בצעד קטן.

איפה החזון? היכן המלחמה? לאן נעלמה הזעקה? איפה האיום באי שיתוף פעולה פוליטי אם לא יקודם הנושא, שלכל הדעות הוא העקרוני ביותר מבחינת שמירת צביונה של המדינה כמדינה יהודית? נאדה. גורנישט.

התופעה הזו מייצגת נאמנה את המתח שקיים בין ראיה צרה לראיה רוחבית בכפל התפקידים שנוטלות לעצמן המפלגות המגזריות, במיוחד אלו הדתיות והחרדיות. הן גם מתיימרות לייצג את האינטרסים הישירים של ציבור בוחריהם וגם לייצג את העניין היהודי, ההלכתי והדתי, להיות לו לפה ולדאוג ליהדותה של המדינה.

לעיתים נדמה כי קל מאוד לסדר תקציב לאולפנה או לרשום פנימייה חרדית כזכאית לתקציב. אך קשה ואף לא מתגמל לנהל מאבק אידיאולוגי.

במשך שנים רבות התקיים המתח הזה והמפלגות החרדיות והדתיות עמדו בו איכשהו בכבוד. עד שמסתבר שככל שגברו צרכי הקהילה כך הלך ופחת עניינם של הנציגים ברעיון. בשליחות האמיתית. במנוע האידיאולוגי שבלעדיו יאבדו את זכות הקיום.

נסו להיזכר בהישגי המפלגות האלו – שום חקיקה דתית משמעותית, שום מלחמה על סטנדרטים בכשרות (דווקא בג”צ בעתירה 3336/04, העלה את הסטנדרטים של הכשרות, בניגוד לגרירת רגליים של המשרד לשירותי דת והרבנות הראשית), על מיהו יהודי, על שאלות אופי וצביון, על כלל ישראל.

זוהי אכזבה מרה.

כאדם חרדי אמשיך להצביע עבור מפלגה של יראי ה’ אבל את תרומותיי, כבעבר – אמנע מהם בכאב גדול. מפלגה דתית צריכה קודם כל לייצג את היהדות ואת תורת ישראל ורק אחר כך את מי שהצביעו עבורה.

•הכותבת היא עו”ד מכפר חב”ד ופעילה בתנועה להגינות שלטונית