מבצע ‘צוק איתן’ מסתיים בתחושת חמיצות על שלא הושגה בו הכרעה של האוייב, אולם כיום ברור שהדרג הפוליטי לא הציב מלכתחילה את ההכרעה כמטרת המבצע. המטרה הייתה ליצור הרתעה, ואולי זו הושגה במידת מה ותעניק לנו פרק זמן של שקט, עד העימות הבא.
עם זה, למבצע ‘צוק איתן’ היו הישגים רבים וחשובים בזירה הפנימית. ספק אם אנחנו מסוגלים להעריך את מלוא העוצמות הפנימיות שהתפרצו בו, ואת משמעויותיהן לטווח הארוך. הטלטלה שהתחוללה בעם ישראל מרגע חטיפתם של שלושת הנערים ועד המערכה ברצועת עזה היא נקודת מפנה חשובה מאוד, והלוואי שנדע לנצל אותה כראוי.
גופותיהם של שלושת הנערים נמצאו בשבוע של פרשת בלק, וכמה סמלי שבפרשה הזאת מופיע הפסוק “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא”. ואכן, אין מילים המסוגלות לבטא בצורה קולעת יותר את מה שקרה לנו בעת הזאת.
כוחות שהתפרצו
פתאום התגלתה האמונה העמוקה הקיימת בלב המוני העם. הוריהם של שלושת הנערים ביקשו מעם ישראל להתפלל, וכל העם התאחד בתפילה לבורא העולם ומנהיגו. פתאום האמונה והתפילה נעשו הדבר הטבעי והמתבקש, מחוץ לכל ויכוח ומחלוקת.
את עוצמות האמונה ראינו גם במבצע הצבאי. מפקדים הכותבים פקודת יום מלאה אמונה. רִבבות חיילים המבקשים תפילין, ספרי תהילים, ציצית. יהודים מן השורה שמקבלים עליהם הוספה בתפילה ובענייני תורה ומצוות לשלומם ולהצלחתם של הלוחמים. המבצע הזה המחיש עד כמה אנחנו מאמינים בני מאמינים.
הדבר השני שהתפרץ בעוצמה רבה הוא תחושת הערבות ההדדית, מה שמכונה סולידריות. אם קודם לכן נדמה היה שהתפצלנו לקבוצות ולמגזרים, פתאום התברר עד כמה אנחנו עם אחד. העולם כולו הביט בהשתאות בשלושים אלף האנשים שבאו ללוות חייל בודד, שכמעט איש מהם לא הכיר אותו. המונים באו לביקורי תנחומים בבתי המשפחות השכולות, לעודד את הפצועים או להביא משהו משמח לחיילים בשטח.
היבט שלישי, חשוב לא פחות, הוא רוח ההקרבה והלחימה. כבר היו מי שהספידו אותה וטענו שהיא חלפה ועברה לה. אנחנו כביכול דור מפונק, שאינו מוכן להתאמץ ולהקריב. כל אחד ואחד חושב רק על עצמו ועל מה שטוב לו. אויבינו כבר בנו תפיסה שקצת לחץ יכניע אותנו. ופתאום התברר כי אכן עם ישראל הוא צוק איתן, המוכן להילחם ולהתאמץ, לסבול ולהקריב.
גודל השעה
נקודה רביעית היא אחדות ותחושת צדק עמוקה. בעבר היינו רגילים שכל דבר שנוי במחלוקת. גם כשיצאנו להילחם במבקשי נפשנו היו דעות לכאן ולכאן, הפגנות בעד והפגנות נגד, עצומות תמיכה וקריאות מחאה. הפעם פירוד הלבבות נעלם. אפילו התקשורת אימצה קו שבכללותו נתן ביטוי לאחדות היהודית הזאת ודחק לשוליים את הקולות האחרים.
נוצרה עכשיו שעת כושר מיוחדת לתעל את כל התחושות האלה להתחברות פנימית ועמוקה יותר לעצמנו, לאמונה שבליבנו, למקורות שלנו, לאחדות העמוקה שבין כולנו ולעוצמה הכבירה הטמונה בעם היהודי. הלוואי שנדע להעריך את גודל השעה.
• הטור מתפרסם בשיחת השבוע