הבחירות הן כבר לא על ימין ושמאל, ואפילו לא על ביבי או רק לא ביבי

1.

בשבת האחרונה, אחרי קרוב לשנה, זכינו לעשות סעודת שבת אצל הוריי. בסך הכול רחוב וחצי מפריד בין הבית שלנו לבית שלהם, אבל בשנה האחרונה הפרידו בינינו כל כך הרבה הגבלות, תקנות, הרחקות ובעיקר פחדים וחששות. והנה, ברוך השם, אנחנו שוב ביחד. בית אבי יושב אל השולחן.

טוב, אני לא צריך לתאר לכם כמה זה היה מרגש, כי כולכם עברתם חוויה דומה בימים אלה. מי בסעודת שבת ראשונה, מי במפגש משפחתי במוצאי שבת, מי בארוחת בוקר זוגית בבית קפה, מי בחתונה עם יותר מכמה עשרות משתתפים. והיו גם כאלה שנשארו בבית ולא מיהרו לצאת לשום מקום, אבל בוודאי הרגישו הקלה עצומה שהנה, רואים את הסוף.

זה כל כך לא מובן מאליו שזכינו לזה. מכל מדינות העולם, מדינת היהודים זוכה לצאת ראשונה מהמגפה. תודה רבה, צור ישראל וגואלו, שבראת חיסונים בעולמך. ותודה שבראת את בנימין נתניהו.

תירגעו, זה לא הולך להיות עוד טור הערצה שראש הממשלה ישתף. זה כן הולך להיות טור נגד אלה שכופרים בטובתו של מקום ומסיתים את כולנו לכפור גם.

שבוע וחצי ליום הבחירות, ויש כל כך הרבה מצביעים שמתלבטים. אלו לא המתלבטים הקלאסיים של כל מערכת בחירות, קולות צפים חסרי אג’נדה שמחפשים בכל פעם מחדש מפלגה טרנדית להצביע לה. לא. הפעם אלה אנשים מפוצצים באידיאולוגיה שלא יודעים מי באמת יגשים אותה.

אני רוצה להציע לכם מבחן, מדד, שיכול לעשות לכם קצת סדר. הוא לא יורה לכם למי להצביע, אבל בהחלט עשוי לסמן לכם ממי להיזהר:

ובכן, התרחקו מפוליטיקאים דוברי בלפורית. גם אם יש להם איכויות ויכולות, גם אם הם קרובים לדעות שלכם, גם אם בגדול הם אכפתיים ושוחרי טוב – שמרו נפשכם מהם. שמרו קולכם מהם.

2.

רגע, לא הסברתי מה זה דוברי בלפורית. וחשוב להסביר, כי הם לאו דווקא המפגינים משמאל שנאספים בכל שבוע מול בית ראש הממשלה או עומדים על הגשרים, אלא גם אנשים מימין שמשום מה אימצו את השיח של הפגנות בלפור שתכליתו: הכול רע פה, הכול רקוב פה, הכול מושחת פה, הכול קורס פה. חייבים להביא את השינוי. לך.

למעשה, המערכת הפוליטית כבר מזמן לא נחלקת בין ימין לשמאל, כן מסירת שטחים, לא מסירת שטחים, ובעצם היא גם לא נחלקת בין אנשי “רק לא ביבי” למחנה “רק ביבי”.

בעומק, מדינת ישראל נקרעת בשנים האחרונות בשאלה אחת מכוננת שמשפיעה על הכול: האם טובה הארץ מאוד מאוד או שרעה הארץ מאוד מאוד? אנחנו מחולקים בין מחנה שחי כאן בתודעה של אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, כמובן שלא הכול מושלם, צריך עוד לתקן הרבה, אבל בגדול הכיוון הוא חיובי – ובין מחנה בכייה של חינם.

אני חייב פה גילוי נאות: כבר שנה שאני חווה שלא בטובתי את הפגנות בלפור מקרוב. קרוב מדי. אנחנו גרים במרכז ירושלים, ובכל שבת אחרי הצהריים, עם שקיעת החמה, פתאום עולה מגן סאקר ענן ענקי של שנאה. קשה אפילו להצביע מה בדיוק עושה שם כל כך רע בנשמה.

האם אלה הבגדים השחורים של המפגינים? השלטים עם ניבולי הפה? ה”מיצגים” המטרידים? שירי הנאצה? עננת הגראס? האם זה הזלזול בסכנת המגפה? ואולי העובדה שהגל הזה תמיד מפר באחת את קדושת השבת ואת שלוות ההורים הצעירים שמשחקים עם ילדיהם בגני השעשועים? לא יודע. כנראה שהכול ביחד.

אני לא איש של קארמות ואנרגיות, אבל כשהמפגינים מתחילים לעלות מעמק המצלבה לכיוון בית ראש הממשלה, בדיוק בזמן הכי קדוש בשבוע, שעת רעווא דרעווין, אפשר ממש למשש בידיים את הרוח הרעה שיורדת על עיר הקודש.

3.

אז סליחה, אבל אחרי חוויה שבועית מפוקפקת כזאת, במשך שנה שלמה, פיתחתי רגישות מאוד גדולה, ממש אלרגיה, לשפה הזאת – בלפורית מדוברת. היא עושה לי שחור בלב גם כשהיא מגיעה מפיהם של אנשים מהמחנה שלי, אפילו אם הם יותר ימניים מנתניהו. כי העניין עכשיו הוא כאמור לא ימין או שמאל, העניין הוא אפילו לא נתניהו עצמו, אלא המבט על המציאות. ממנו נגזר הכול.

כשאני מקבל בווטסאפ סרטון תעמולת בחירות, שומע ריאיון או אפילו רואה סלוגן של פוליטיקאי שמנסה לשכנע אותי כמה רע כאן, אני פשוט יודע שמשהו בעולם הערכים שלו רקוב. לא בגלל שהוא מעז להגיד משהו רע על הוד רוממות ראש הממשלה. להפך, מותר לבקר את נתניהו. חשוב לבקר אותו. כמו שכבר כתבתי כאן, אני לא מצביע לנתניהו אלא למפלגה מגזרית דתית שתשפיע עליו לקחת את המדינה לכיוון הנכון.

אבל כל אלה, גם מימין לליכוד, שכל הזמן אומרים לנו כמה רע פה ואיך הכול קורס ומנוהל לא נכון וחייבים להחליף את ביבי – סובלים מבעיית עומק.

הרי בדיוק כמוני גם הם זכו לקבל חיסון ראשון, ואז חיסון שני, בדיוק כמוני גם הם זכו לחזור ולשבת עם הוריהם בסעודת שבת או עם האישה שלהם בבית קפה (טוב, את זה הם בטח יעשו רק אחרי הבחירות), בדיוק כמוני הם זכו להרגיש את אותה תחושת הקלה. הם יודעים איזה פלא זה שמדינת ישראל היא אור לגויים, פשוטו כמשמעו, בטיפול בקורונה. והם רואים את דירוג האשראי, את הסכמי השלום, את השקט הביטחוני, את ביטול הסכם הגרעין עם איראן, את ההכרה בירושלים כבירת מדינת ישראל, את ההכרה ברמת הגולן. הם רואים ויודעים הכול.

אבל חשבונות העבר האישיים – והמוצדקים! – שלהם עם נתניהו, העבירו אותם על סולם הערכים שלהם. עד כדי כך שהם כבר מקימים קואליציות עם המפלגות שהכי רחוקות ומסוכנות לתפיסת עולמם, עולמנו.

ועכשיו הם גם רוצים להעביר אותנו על סולם הערכים שלנו. זה מאבק לא פשוט על התודעה, אבל אני מקווה שלא נתבלבל. שברכת האילנות, שאותה נתחיל לומר בדיוק בשבוע שלפני הבחירות, תזכיר לנו את המבט היהודי הנכון: שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובים וחיסונים טובים ליהנות בהם בני אדם.

4.

ומעניין לעניין באותו עניין. בימים אלה אני זוכה להגשים חלום שחשבתי שלא אגשים בגלגול הזה: אני נוטל חלק של ממש בהצלת חיים. כל ימיי התקנאתי באנשי החסד הרפואי, החל בעומדים בראש הארגונים הגדולים וכלה באחרוני המתנדבים והמתנדבות. אנשים שחשים לכל קריאת עזרה, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. ששועטים על אופנועים בדרך לעוד פצוע על הכביש, שדוחפים אלונקות, שיש להם את המפתח לארון הדפיברילטור בפינת בית הכנסת, שיודעים להגיד את המילה הזאת, דפיברילטור.

אלו יהודים מופלאים מהסוג שלעולם לא אהיה. שתבינו, אני מתפלל כבר שנים שאם חלילה אראה אדם במצוקה אחייג נכון את המספר 1221, ולא אהפוך את המספרים מרוב לחץ. זאת תהיה תרומתי ההרואית להצלת חיים. מה לעשות, אין לי את תכונות הנפש, את החוסן, שיש לאותם מתנדבים מסורים. שלא לדבר על אנשים שתורמים כליה. אותם אני ממש מעריץ. את כל אחד מהם. אפילו אם הם חברי כנסת של כחול לבן. לעומתם, המעשה הכי אלטרואיסטי שאני יכול לדמיין את עצמי עושה זה, נגיד, לתרום סתימה מהשן. השאלה אם יהיה לזה ביקוש.

ואני באמת עומד ומקנא בזכות הגדולה שנפלה בחלקם של אותם אנשים פלאיים להציל הלכה למעשה אנשים ממוות לחיים. זכות שלעולם לא תהיה לי.

5.

ואז הגיעה הקורונה, ופתאום אני, ההיפוכונדר, החרדתי, זוכה להציל נפשות מישראל. כפשוטו. אני משכנע אדם ועוד אחד ועוד אחד להתחסן. אני לא מדבר על השפעה ברדיו או בעיתון. גם. אבל המשימה הסיזיפית היא לשכנע אישית. לעבור אחד אחד. אחד על אחד.

ותבינו, זה בכלל לא קל לי. בדרך כלל אני לא טיפוס משכנע, בעיקר לא בדברים שבהם אני ממש בטוח שהצדק איתי. זאת האמת ומי שלא רוצה לקבל אותה – בעיה שלו. יבוא יום והוא יבין. או שלא. אידיוט באמונתו יחיה.

אבל הפעם, מפני חשיבות ודחיפות העניין, הפכתי למשכנע, למשווק, אפילו למנג’ס. ממש כמו הסוכנים הצעירים האלה בקניון שנדבקים אליך ומציעים לך לעשות איזה כרטיס אשראי מיותר כי יש עכשיו מבצע שלא יחזור על עצמו.

רק שבניגוד אליהם, לי יש באמת את המבצע הכי טוב. יש לי סם חיים. חומר שמאות מיליוני בני אדם בעולם היו עושים הכול כדי לקבל אותו – ואני מחלק אותו בחינם. רק תנו קצת אמון ותניחו לפחדים ולתיאוריות הקונספירציה. רק גלו קצת אחריות. על החיים שלכם ושל כל מי שסביבכם.

6.

ואחרי כל זה, יש סוג של אנשים שאיתם אני לא מנהל שום הידברות: מתנגדי החיסונים. פשוט חבל על הזמן, במובן הישן של הביטוי. אנשים שחיים בתודעה שהם יותר חכמים מכל הרופאים והאפידמיולוגים ובכירי מערכת הבריאות בארץ ובעולם. וגם יותר מכל הרבנים, מכל החוגים, שפוסקים שצריך להקשיב לכל הרופאים והאפידמיולוגים ובכירי מערכת הבריאות בארץ ובעולם. תראו לי פוסק אחד בעל שיעור קומה שאומר לא לשמוע בקול מומחי הרפואה.

אז אם כל זה לא גרם להם למחשבה מחודשת, אם הם עד כדי כך חכמים ומיוחדים, אין לי מה לדבר איתם. פשוט כי אני לא עד כדי כך חכם ומיוחד.

אבל ברוך ה’, רוב הציבור ממש לא כזה. קודם כול, רוב הציבור מתחסן, באלפיו, במיליוניו. וגם אלו שלא, עוד יתחסנו. הם רק חוששים, מתלבטים, מחכים. ופה אנחנו נכנסים לתמונה. אתה, את, אני. אפשר וחשוב להשפיע. אתם הרי מכירים מתלבט או מתלבטת. נסו לנהל איתו שיחה, באהבה, באמפתיה, תגידו לו כמה חייו יקרים לכם, וכמה הסיכון בלא להתחסן עשוי להיות גדול יותר.

7.

לא צריך להבין ברפואה בשביל לשכנע. להפך, מעולם לא נכנסתי לטיעון רפואי כזה או אחר כי אני פשוט לא מבין בזה כלום. כן נכנסתי לסוגיות של אמון במערכת, של אחריות, של נורמליות, של קבלת עול מלכות שמיים. של מה ה’ דורש מאיתך.

איך אמרה הרבנית ימימה מזרחי בשיעורה השבועי ‘פרשה ואישה’, אחרי שיחה ארוכה על הפסוק “אל תדמי בנפשך להימלט בית המלך מכל היהודים”, שבה סיפרה בין היתר על חוויותיה מניחום האבלים במשפחתה של אסנת בן שטרית ז”ל, שנפטרה יחד עם עוברה מקורונה? “את לא נדרשת לבחור אגף, בין צועקי ה’תתחסנו’ וצועקי ה’לא תתחסנו’. את הולכת בשליחות, כמו אסתר המלכה. שליחות כבדה. לא תמיד מובנת לך וגם לא לעולם הרפואה. ‘אני שליחה של עם, ואני עושה את זה איתה, ואיתו, ועם הזקנה הזו שעומדת כאן, מתגעגעת להתחבק עם הנכד שלה, אפילו אם זה רק עוד כמה פעמים, ועם האיש הצעיר הזה, שנראה גדול וחזק, אבל הוא נורא פוחד’. זה מה שאנו עושות עכשיו. לא קורבנות של שום קונספירטור. קרובות לעם שלנו. ועושות שליחות באמת־באמת גדולה. וכמובן, חשוב להתחסן”.

מילים כדורבנות. אבל האמת? בשביל להתחסן בימים אלה לא צריך להיות אסתר המלכה. מספיק לא להיות ויזתא.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’