אריה אבן ז”ל היה הנפטר הראשון במגיפת הקורונה, במהלכה מתו כמעט 6,000 בני אדם.
בישראל נהיגה במהירות מופרזת היא נורמה: למה אנחנו נוסעים מהר?
לפני שנה, משפחתו סירבה לדבר עם התקשורת, אבל עכשיו כן.
במכתב שכתבה כלתו לאשת התקשורת סיון רהב- מאיר, היא מספרת עליו.
•
שלום סיון, שמי יעל שטיינר.
היום מלאה שנה לפטירתו של חמי, אריה אבן, שהיה נפטר הקורונה הראשון בישראל. לפני שנה לא רצינו לדבר עם התקשורת, אבל עכשיו כן.
אריה היה חילוני, ואנחנו חסידים. בעלי ישי, בנו הקטן, חזר בתשובה.
אחרי שנה של כל כך הרבה שסעים, אני חושבת שיש טעם לספר עליו קצת:
אריה היה ניצול שואה, עלה מהונגריה, התיישב בקיבוץ ושירת בחיל האוויר. על היהדות לא ידע הרבה. הוא זכר רק שסבתו קראה ללחם ‘המוציא’ וידע לדקלם אל”ף בי”ת בהברה חסידית.
לכאורה היה אמור להיווצר פער גדול בינו לבינינו, אבל לא. להיפך. הוא היה אבא וסבא אהוב מאוד. בעלי היה מאוד קשור אליו והיה מבקר אותו כמה פעמים בכל שבוע.
לאט לאט הוא התרכך גם ביחס לשינוי בחיים שלנו. למשל, הוא התחיל לענות ‘אמן’ על הברכות שלנו ושל הנכדים שלו, וזה ריגש אותנו מאוד.
בביקור האחרון שלנו אצלו בבית האבות, עם כל הנכדים, לא ידענו כמובן שזה יהיה המפגש האחרון. הוא קנה לנו פיצות כשרות למהדרין, כפי שהקפיד תמיד. תמיד בחיוך, בדאגה, באהבה.
הוא נפטר בשבת, לבד. לא היינו לידו, בגלל הקורונה.
אחד הדברים החמודים שאני זוכרת הוא מהחורף האחרון לחייו. שוב, לא ידענו שבקרוב ניפרד. בעלי ואני הלכנו ברחוב, בגשם שוטף. פתאום בעלי נזכר בבדיחה שמישהו סיפר לו, והיה חייב בשיא הגשם להתקשר לאבא שלו ולספר לו את הבדיחה.
אני זוכרת שאמרתי לו שהטלפון יירטב, אבל הוא פשוט לא הצליח להתאפק. הסתכלתי על זה מהצד בהתרגשות.
יהיו הדברים לעילוי נשמת אריה בן פרנץ אפרים, נפטר הקורונה הראשון, ולזכר כל שאר נפטרי הקורונה השנה, בתקווה שנפטר הקורונה האחרון יהיה באמת האחרון.