1.
“בג”ץ שם אתמול קץ לדחיות”, פתח בחגיגיות רזי ברקאי את תוכניתו בבוקר שאחרי ההחלטה המקוממת של בית המשפט העליון. “הם יהודים בדיוק כמונו, והם יכולים להיות אזרחים ישראלים. די לכיבוש האורתודוקסי!”.
כרטיסים לרכישת מזון: מתי יחולק? מי זכאי לסיוע? כמה כסף מקבלים?
בישראל נהיגה במהירות מופרזת היא נורמה: למה אנחנו נוסעים מהר?
אפשר לדבר על הסיפור הזה של הרפורמים ומדינת ישראל מכל כך הרבה זוויות, אבל אני רוצה להתמקד רק בשתי נקודות. שתי הנחות יסוד, שמלוות שנות דור את השיח בנושא הזה, והן פשוט מוטעות ומטעות. הן “פייק” שמלווה את הדיון הציבורי על הגיור, עוד הרבה לפני שהמילה הזאת נכנסה לשפה שלנו (איך הסתדרנו שנים בלעדיה? לא ברור).
2.
הנחת יסוד ראשונה: סוגיית הגיור היא מלחמה של החרדים שדואגים לאינטרסים שלהם. ובכן, אני לא מכיר סוגיה ציבורית שבה החרדים הם כה כלל־ישראלים ולא בעלי אינטרסים מגזריים צרים כמו הגיור. הרי מי ייפגע מההחלטה שקיבל בג”ץ השבוע? הציבור החרדי? אתם מדמיינים שדכנית חרדית מציעה לבחור ישיבה שידוך, בחורה נפלאה, כלילת המעלות, בעלת חסד – כבר בדקתי את ההתאמה שלכם ב’דור ישרים’, היא אומרת, הכול מושלם – רק אפעס, יש למיועדת בעיה קטנה: היא גוירה בבית דין רפורמי? זה לא יקרה לעולם.
החרדים משתדכים רק עם עצמם. ולא סתם עם עצמם, אלא רק עם מי שהוא בול כמוהם. הרי חסיד סלונים בקושי מתחתן עם חסידת סלאנים, אז יש חשש שהוא ייפול על מישהי שעברה גיור־דמה?
מי כן נמצא בקבוצת הסיכון של נישואין עם לא יהודים? כולם חוץ מהחרדים. כל מי שמוצא את זיווגו שלא בשיטת השדכנית. היכרות בצבא, בעבודה, בקניון ובאינטרנט יכולה להוביל לחתונה, ואז רגע לפני, מגלים שבן או בת הזוג המקסימים הם בעצם לא יהודים. הם רק חשבו שהם יהודים. בג”ץ אמר להם שהם יהודים. חוק השבות אמר להם שהם יהודים. בית הדין הרפורמי אמר להם שהם יהודים – אבל כולם הונו אותם.
איזו עוגמת נפש זה לגלות את זה תוך כדי בחירת צבע המפיות לאירוע.
3.
רזי ברקאי יכול לצעוק עד מחר “די לכיבוש האורתודוקסי!”, אבל הרוב המוחלט של הישראלים לא איתו. נכון, הם לא שומרים את כל התורה והמצוות, אבל הם מאמינים באלוקים וממש לא רוצים להתבולל.
הם שמעו כמוני איך ברקאי פותח את אותה תוכנית חגיגית בריאיון עם “הרבה גליה סדן, אם בית הדין לגיור של התנועה הרפורמית” – ומן הסתם חייכו. כן, התואר הזה משעשע חרדים, דתיים־לאומיים וגם מסורתיים וחילונים. רק הסרטונים של אדיר מילר וילדיו זוכים לקונצנזוס סאטירי כמו הביטוי “אם בית הדין לגיור”.
למרות תקציבי עתק, למרות התקשורת האוהדת מאוד, ולמרות האסטרטגיה המתוחכמת – הקמפיין כשל. המוצר חלש מאוד במכירות.
הרפורמים והקונסרבטיבים לא רלוונטיים לחייהם של רוב הישראלים. הדת שהחילונים במדינת ישראל לא שומרים היא אורתודוקסית. איך אמר בשעתו ההיסטוריון פרופ’ שלמה אבינרי? “בית הכנסת שאליו אני לא נכנס הוא אורתודוקסי”.
הישראלים פשוט לא קונים את הזיוף הרפורמי. החילוני הממוצע לא רוצה עוגב בעלייה לתורה של הילד שלו, לא רוצה שהרב ייסע בשבת לבית הכנסת, ולא רוצה לחם על שולחן ליל הסדר.
4.
לא שהקביעה הזאת זקוקה להוכחות, אבל כמה בתי כנסת רפורמיים פעילים יש בישראל? אני לא אוהב להביא נתונים בטור הזה. אני לא תחקירן, אני עצלן. אבל פה זה היה קל במיוחד.
נכנסתי לאתר “התנועה הרפורמית – יהדות ישראלית ללא מחיצות” ושם, לשמאל הבאנר המרכזי שמציין השבוע את אירועי “יום הרבה הבינלאומי – חוגגים את הנשים האמיצות” (באנגלית זה כנראה נשמע פחות עילג), מופיע הטקסט הבא: “ברחבי הארץ פרוסים כיום 50 בתי כנסת רפורמיים ומרכזים קהילתיים”. אתם קולטים את המספר? 50 בתי כנסת. לא בתל-אביב. בכל הארץ. סה טו. אני מודה שאפילו אני הופתעתי.
הלאה עם תחקיר הגוגל שלי. זה כיף. כמה בתי כנסת אורתודוקסיים פעילים יש במדינת ישראל? הדיווח האינטרנטי האחרון הוא משנת 2014. איגוד בתי הכנסת העולמי מדווח על יותר מ־15,000 בתי כנסת ברחבי הארץ. ברור שבשבע השנים שחלפו מאז המספר עלה מאוד. ואגב, ברור שכבר ב־2014 המספר היה גבוה יותר. כי הרי יש הרבה בתי כנסת ומניינים לא ממוסדים שמשתמשים במבנה של בתי ספר, גנים וכדומה.
אז מה היה לנו? 50 בתי כנסת, ועוד כמה עשרות עיתונאים, וקומץ פוליטיקאים, ורוב מוחלט, כידוע, בבית המשפט העליון. זה מה שיש לרפורמים בארץ.
למה בדיוק הם אמורים לקבוע מי יהודי על פי ה”הלכה”? למה הם אמורים לקבל רחבה משלהם בכותל? עזבו רגע את החוצפה, לבוא ולשנות שולחן ערוך בן מאות שנים ותורה בת אלפי שנים. את מי בדיוק אתם מייצגים פה בישראל?
5.
טוב, תגידו לי, בארץ הקונספט הזה באמת לא תפס, אבל העם היהודי לא נמצא רק בישראל. קרוב לחצי ממנו נמצא בארצות הברית ושם יש לרפורמים רוב גדול. אי אפשר לפגוע ככה ביהדות התפוצות.
הו, אז כאן אנחנו מגיעים אל הפייק השני. תראו, אלמלא הקורונה הארורה אני ובני ביתי היינו גרים ברגעים אלה שמה, בתפוצות, בארצות הברית, בין אחינו שבגולה, בשליחות. אני הכי מכבד את יהודי התפוצות, הם בלב שלי, בתודעה שלי. אני ממש לא חי רק את השטיבל בשכונה.
אבל עם כל הכבוד, אני לא חושב שהם אמורים להתערב לנו משם במדיניות הגיור, ההגירה או חלוקת הרחבות בכותל. הם יותר ממוזמנים לעלות לארץ, לקבל תעודת זהות וחיסון ולהצביע בבחירות. נדמה לי שלבחירות הקרובות זה כבר מאוחר כי ספר הבוחרים נסגר, אבל אל דאגה, תהיינה הזדמנויות נוספות להצביע בקרוב. אני בטוח.
יותר מזה: אני לא ממהר לקבל את הנחת היסוד ש”יהדות ארצות הברית זועמת”. פחות משנה של מגורים בארצות הברית לא הופכת אותי למומחה ליהדות אמריקה, ממש לא. אבל לא הייתי צריך לחרוש את ארצות הברית כדי להבין שרוב היהודים שם לא זועמים על שום דבר שקורה בארץ. הם עסוקים בחיים שלהם. עומדים בפניהם מספיק אתגרים מורכבים. למשל, תכנון חופשת הקיץ.
לא, סתם. אני לא רוצה לזלזל. יש להם גם דברים יותר ערכיים מחופשת הקיץ. חינוך, קהילה, צדקה. אבל בכל מקרה, לא נראה לי שמתווה הכותל מעסיק אותם. נכון, מבחינה מספרית הם מונים יותר מהאורתודוקסים, הרבה יותר, אבל מתוקף היותם רפורמים וקונסרבטיבים – הם לא בדיוק קנאים גדולים שיוצאים למלחמות דת. אם הם היו כאלה הם כבר היו אורתודוקסים.
הם יהודים יקרים וחביבים, שמחפשים מסורת ומשלמים מיסי חבר לבית כנסת רפורמי או קונסרבטיבי כי ככה הם רגילים, או כי ככה אבא שלהם היה רגיל, או כי זה מה שנוח להם או קרוב להם או שהם מתחברים לחוג הבייסבול של הילדה שלהם שמפעיל בית הכנסת, או כל הסיבות ביחד. אז תפסיקו בבקשה לאיים עלינו, כאן בארץ, שאנחנו מאבדים את התמיכה של יהדות ארצות הברית.
מי כן זועם? ראשי הארגונים, אלה שזאת העבודה שלהם. הם באמת זועמים על “הכיבוש האורתודוקסי”. כלומר, כשיש להם זמן לזעום, כי רוב הזמן הם זועמים על כיבוש אחר במדינת ישראל – הכיבוש הישראלי הנורא בשטחים והתמיכה של הממשל האמריקני בו. וזה, כשהם לא תוקפים את נתניהו על המאבק שלו בתוכנית הגרעין של איראן. האמת, עכשיו הם אולי התפנו קצת, כי הם הצליחו לזרוק את טראמפ מהבית הלבן ולהמליך את ביידן.
6.
ולסיום, כשמדברים על יהודים רפורמים וקונסרבטיבים בארצות הברית, וכמה חשוב להתחשב באמונתם, כדאי לתת את הדעת למגמות. המגזר הגדול ביותר בקרב יהודי אמריקה אינו המגזר הרפורמי והמגזר הקונסרבטיבי (שנמצאים בירידה) ולא המגזר האורתודוקסי (שנמצא בעלייה) אלא היהודי הלא ממוגזר, זה שלא קשור לשום זרם. שכבר לא שומר על קשר עם העם היהודי. שימו לב לכתבה הבאה שהתפרסמה לפני יותר משנה בעיתון ‘הארץ’. הכותרת: “מה קרה לבית הכנסת שסיינפלד חגג בו בר מצווה?”
“מניו־יורק במזרח ועד לוס אנג’לס במערב”, מדווח הכתב צח יוקד, “מאות בתי כנסת שהיו עד לפני 20 ו־30 שנה עדות לקהילה תוססת מוצאים את עצמם בשנים האחרונות בתהליכי דעיכה שסופם לא פעם בנטישה ומכירה לכל המרבה במחיר. כרישי נדל”ן מכאן וראשי דתות אחרות מכאן עוקבים בעניין אחר המבנים המתרוקנים וקופצים על ההזדמנות. כך במקרה של בית הכנסת ‘בני ישראל’ וכך גם במקרה של ‘בית אלוקים’ שבעיירה אולד בתפייג’, שנסגר ב־2013 ומאז משמש ככנסייה קתולית. המבנה, כפי שמעידות תמונות, נותר ללא שינוי, עם הדלתות הכבדות המרשימות בכניסה והחלונות הגדולים שהאירו את אולם התפילה היהודי, ורק צלב בוהק גדול בחזית הבניין מספק את חותמת המוות הרשמית לחיים היהודיים שהיו פעם במקום.
“גם ‘עמנואל’, אחד מבתי הכנסת המרשימים והגדולים בלונג איילנד, שהוקם ב־1957, נמכר לפני כשנתיים ליזם נדל”ן מקומי. בחודש מאי האחרון הרס היזם את המבנה עד היסוד ועל חורבותיו אמורים לקום כמה בנייני מגורים. ויש בלונג איילנד גם את בית הכנסת ‘מרכז בית שלום’ שבעיירה אמיתיוויל, שב־1967 ראו חבריו איך נער צעיר בשם ג’רי סיינפלד חוגג בו את בר המצווה. מאז הפך סיינפלד לאחד הקומיקאים הגדולים בעולם ואילו בית הכנסת, כמו מרבית בתי הכנסת הקונסרבטיביים באזור, דעך עד שנסגר בשנת 2005. מי שיגיע היום למבנה הגדול יוכל לנסות ולהתחבר לצד הרוחני שלו ב’מרכז מדיטציה רוחני'”.
בראד קולודני, איש פרסום במחלקת השיווק של הניו־יורק טיימס, פרסם לאחרונה ספר תמונות בשם ‘מחפשים מקלט: 125 שנה של בתי כנסת בלונג איילנד’. באוסף המצולם מאות תמונות עדכניות לצד תיעוד היסטורי של כל בתי הכנסת בלונג איילנד שעדיין עומדים על תילם. “רציתי לשמר משהו מההיסטוריה היהודית המפוארת של לונג איילנד”, הוא מספר ל’הארץ’. “רציתי שלדורות הבאים יהיה רקורד מצולם של החיים בקהילה היהודית התוססת”.
7.
“לא שהקהילה היהודית נמצאת בסכנת הכחדה, רחוק מכך” מדווח הכתב, “לפי התיעוד של קולונדי גם כיום פועלים בלונג איילנד לא פחות מ־219 בתי כנסת המשרתים קרוב ל־350 אלף יהודים. ועדיין, לא צריך הסמכה לרבנות כדי לקרוא את המפה היהודית המשתנה, שבה מצד אחד הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות הולכות ומצטמקות ומנגד ממשיכה הקהילה האורתודוקסית לגדול באופן עקבי. ובעוד עשרות בתי כנסת וישיבות אורתודוכסיות נפתחו בשנים האחרונות ברחבי לונג איילנד, מגלה ספרו של קולודני כי עומדים בה כיום 67 בתי כנסת נטושים, כמעט כולם מהזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי. חלקם הומרו לכנסיות, אחרים למסגדים, למקדשים בודהיסטיים, למרכזים קהילתיים ולמתחם משרדים. ויש גם את בית הכנסת הקהילתי של מחוז נאסאו, שהפך למכבסה”.
והכתבה – ב’הארץ’, כן? לא בעיתון של מפלגת נעם – מסתיימת כך: “סיפורה של לונג איילנד הוא מהבחינה הזאת תמונת מראה די נאמנה לסיפורה של יהדות ארצות הברית כולה. קהילה שנמתחת בשנים האחרונות בין שני קצוות מנוגדים – חרדים מצד אחד ומתבוללים מצד שני. עדות מובהקת לכך התקבלה בסקר הדת שערך מכון פיו בשנת 2013 ושנחשב למקיף ולמעמיק בתחומו בשנים האחרונות.
“מהסקר עלה כי בקרב הצעירים היהודים מדור המילניום, 32 אחוזים הגדירו את עצמם כחסרי זיקה ליהדות. שיעור הנישואים המעורבים, בהם אחד מבני הזוג יהודי, עמד באותה תקופה על 58 אחוז – לעומת 17 אחוז בלבד בשנת 1970. במערב מחוז נאסאו, למשל, מתוך 50 בתי כנסת פעילים רק שלושה אינם אורתודוקסיים. בגרייט־נק, אחת העיירות המבוססות בניו־יורק הידועה בקהילה היהודית יוצאת איראן, נבנו ב־25 השנים האחרונות 12 בתי כנסת חדשים – 11 אורתודוקסיים ואחד רפורמי. במקביל, 14 סניפי חב”ד שפעלו במחוז בשנת 2000 צמחו ל־38 סניפים”.
8.
אז נסכם: בארץ, בשטח, ההשפעה של התנועה הרפורמית שולית ביותר, אבל כמו בכל קמפיין בתקשורת (עיין ערך הקמפיין נגד המכינות הקדם־צבאיות) – מייצרים פה מציאות וכולנו אמורים להגיב לה, כאילו היא אמת. בתפוצות ההשפעה הולכת ופוחתת, באופן דרמטי.
אבל את מה שבעיתון ‘הארץ’ הבינו, דווקא עיתונים – ולפעמים אפילו רבנים – במגזר הדתי־לאומי לא קלטו. כל כך הרבה ימי עיון (בחסות ארגונים ומכונים מגה-ליברליים), כל כך הרבה מפגשים מתוקשרים בבית הנשיא וכל כך הרבה טורים ופולמוסים הפכו את הנושא השולי הזה ללוהט ביותר, משום מה.
כל כך הרבה דמויות סרוגות חושבות שזו הסוגיה הדחופה ביותר לעסוק בה, הקשר עם ראשי וראשות הרפורמים, במקום המלחמה בהתבוללות, למשל.
מה קרה? אולי אנחנו שומעים יותר מדי את רזי ברקאי? ואולי, מכולם, הקמפיין של התנועות האלה הצליח בסוף להשפיע דווקא על המגזר הדתי-לאומי?
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’