לפני כמה שבועות איבד יו”ר ארגון זק”א, יהודה משי זהב, את אמו ואביו שחלו בקרונה, בפרק זמן של פחות משבוע.
כרטיסים לרכישת מזון: מתי יחולק? מי זכאי לסיוע? כמה כסף מקבלים?
בישראל נהיגה במהירות מופרזת היא נורמה: למה אנחנו נוסעים מהר?
בעקבות האובדן העצום, יצא בחריפות נגד ההפרות במגזר :”ידינו לא שפכו את הדם הזה?!”
ואני שואלת: האם רק לאחר טרגדיה יש מקום לזעקה וביקורת עצמית, וכמה גדול צריך עוד להיות האובדן בכדי שנודה שחטאנו כמגזר?
הגיע הזמן שנגיד די להתמסכנות, ההאשמות, ההשלכות והתירוצים העצמיים. הגיע הזמן להודות באמת: התנהלות המגזר החרדי בתקופת הקורונה, ההתקהלויות ההמוניות והזלזול בהנחיות אינן מוצדקות.
•
אנשי התקשורת והציבור שנשאלו על ההפרות, ניסו להצדיק אותן בארבע טקטיקות שונות, שמזכירות לי את ארבעת הבנים מההגדה של פסח:
- “הבן החכם” מה הוא אומר – תירוץ: הערים והשכונות החרדיות הן במעמד סוציואקונומי נמוך, צפיפות תושבים גבוהה ומשפחות גדולות ומרובות ילדים, כך שאחוזי ההדבקה ממילא יהיו גבוהים יותר. (אברהם רובינשטיין, ח”כ אורי מקלב ועוד).
ועונים לו: דווקא בגלל העובדות הקיימות עלינו להיזהר אפילו יותר ולהציג פתרונות.
- ‘הבן הרשע’- האשמה: גם בבלפור מתקיימות הפרות, חוף הים בתל אביב הומה מתרחצים, למה מפנים אצבע מאשימה דווקא כלפי לחרדים? דין לוויה כדין הפגנה! ( יאיר שרקי מסביר בראיון לדנה וויס).
ועונים לו: לא מדובר פה בתחרות מי מסכן יותר חיי אדם, אלה במטרה משותפת לצאת מהמשבר. ‘הקורונה’ לא עושה אבחנה בין חרדים לחילונים, ככל שנשמור על ההנחיות רק נרוויח מכך.
- ‘הבן התם’- “זה לא אני”: זה לא כל החרדים, מדובר במיעוט קיצוני שקיים בכל מגזר, רוב הציבור ממושמע להנחיות, מתפללים בשטח פתוח, הילדים לומדים מהבית, אז למה להכליל?” (דנה ורון בראיון לקובי מחט).
ועונים לו: כאשר היה מדובר בהפרות מינוריות אפשר היה לקבל את הטענה, אך כאשר מתקיימים ‘טישים’, חתונות המוניות ולוויות עם אלפי משתתפים, לא ניתן עוד לבקש שלא להכליל. כמובן שאין זה סותר את העובדה שישנם הרבה קהילות וחסידיות שומרות חוק ומקפידות בו קלה כבחמורה שהיו קיצוניים מאוד בשמירה על ההנחיות, אבל בהחלט כבר לא ניתן להגדיר את אלו שאינם מקפדים – “כמיעוט קיצוני בשולי המחנה”.
- ‘שאינו יודע לשאול’ – הסטת הנושא: התקשורת יוצרת לנו תדמית של ציבור מפיץ מחלות ונטל כלכלי ובטחוני על שאר האזרחים, אך מתעלמת מהערבות ההדדית הרבה שקיימת אצלנו. הנה למשל יש לנו הרבה ארגוני חסד, מי לא שמע על ‘עזרה למרפא’, ‘יד שרה’, ‘זק”א’, ‘הצלה’, ‘ידידים’ ועוד? (שיח בשטעטל).
ופותחים לו: שאינו יודע לענות קלאסי, מתעלם מהשאלה ובורח למקומות שלא נשאל עליהם.
בטענות הללו אנשי התקשורת והציבור שלנו מעניקים תדמית של ילד קטן, שבשעה שגוערים בו, במקום לשאת באחריות, הוא רק מחפש את מי להאשים, על מי להשליך ולתרץ תירוצים.
את משל ‘כבשת הרש’ של ישראל פורש לגברת יונית לוי בטח כבר שמעתם: “הגיעה הכבשה אמרה סליחה עברה פה עגלה עם כמה עשבים הייתי רעבה אכלתי אותם, הסתכל הנמר על האריה ואמר הנה בגללה המגיפה וטרפו את הכבשה”.
לא רק גברת לוי לא קנתה את המשל הפתטי הזה, אלא גם אני כגברת חרדית.
אז יגידו לי: מה, בעצם, את רוצה? שנגיד בפה מלא ‘אשמים אנחנו’, מה יוצא לנו מזה חוץ מחנפנות ולקקנות? הרי בסופו של יום מי שמחפש להשמיץ לא מחפש תשובות, אלא רק מחכה לחומר הבעירה הבא ואת מספקת להם אותו. בנוסף, יש סיבה שבגללה אנשי הציבור אינם יכולים לומר דברים מסוימים. כי ברגע שהם יצאו נגד ההפרות – יהיה מי שיגדיל כותרות ויוציא מפרופורציה.
אז למה לי כל זה? בסופו של דבר מדובר בתדמית ‘המסכן’ שאנו יוצרים לעצמנו, תדמית קיימת עוד הרבה לפני ‘הקורונה’ שרק התעצמה בשנה האחרונה.
כשנגמר לי המקום בנייד, לא עוזר למחוק כמה תמונות וסרטונים, אלה לעשות ניקוי עמוק. המציאות הזו, שמדי כמה שבועות יש הפרה גדולה, ושוב יוצאים נגדנו בתקשורת, מחפשים תשובות מספקות ואנחנו מתנערים, חייבת להסתיים. הרי לכולנו יש אינטרס אחד – והוא, לצאת מהמשבר הזה וכמה שיותר מהר.
חג הפסח מתקרב. הלוואי ונלמד להיות בני חורין, לקבל את הביקורת, להשתחרר משעבוד האגו וההצדקה העצמית או לפחות לצאת קצת להפסקת חמץ ולחזור בכוחות מחודשים להמציא תירוצים מספקים יותר.