לא לכל לחן של קרליבך יש סיפור, אבל ל”אורך ימים” יש חתיכת סיפור

1.

רק השבוע קלטתי עד כמה הבעת תמיכה פומבית בראש הממשלה המוצלח בתולדות ישראל נחשבת למעשה אמיץ. חוויתי את זה פעמיים. בפעם הראשונה כשקיבלתי גל של תגובות חיזוק וקריאות התפעלות מהגבורה והתעוזה שלי.

כרטיסים לרכישת מזון: מתי יחולק? מי זכאי לסיוע? כמה כסף מקבלים?

כנסו: ההרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין

ומהו המעשה ההרואי שעשיתי? העזתי לכתוב בעיתון על הכרת הטוב שיש לי, על הזכות הגדולה לחיות במדינה שמנווט אותה בימים מסובכים אלה מנהיג עם מאגר בלתי נדלה של כשרון וסייעתא דשמיא.

בפעם השנייה חוויתי את זה על בשרי כשהתלבטתי במשך יום שלם אם לפרסם את התגובה של מושא הטור. ראש הממשלה שיתף את המאמר שלי בעמוד הפייסבוק שלו ואפילו כתב “תודה ידידיה”, והכניס אותי לחתיכת דילמה: האם להשוויץ בעובדה שראש ממשלת ישראל פרסם את הטקסט שלי? לכאורה, ברור שכן. מה יותר נפלא מזה לכותב טור דעה? פרסום, השפעה, יוקרה. שלא לדבר על רייטינג (יש לו שני מיליון וחצי עוקבים).

אבל חששתי. מה אני צריך את זה? זה הרי לא אולמרט המושחת והברנז’אי עם הידידים העיתונאים שלו. זה לא שרון שכעומק העקירה עומק החיבוק התקשורתי שקיבל. פה מדובר בביבי. הון־שלטון־עולם־תחתון־מפלג־את־העם־לך. לא חבל על השם הטוב שלי? מה אני צריך להיות מזוהה איתו, עד כדי כך שאנחנו משתפים איש את סטטוסי רעהו?

אגב, די הופתעתי שנתניהו פרסם את הטור, כי לצד המילים הבאמת נלהבות שכתבתי עליו הייתה שם גם לא מעט ביקורת, ואפילו קריאה לא להצביע לו, כי אי אפשר לסמוך עליו בלי מפלגות דתיות וחרדיות ששומרות שהוא ילך בכיוון הנכון. אבל הוא שיתף. ובסוף, אחרי באמת הרבה לבטים, שיתפתי את השיתוף.

אבל לא בהתלהבות גלויה, אלא עם מין בדיחה מודעת כזאת: “אתם מבינים מה זה? גם להביא ארבעה הסכמי שלום, גם לארגן את החיסונים הראשונים בעולם, וגם לדעת לצטט את הטור הנכון. באמת אין לו מתחרים”.

2.

אבל מה שהכי הפתיע אותי השבוע היה הגילוי שרבים וטובים מהקוראים לא מכירים את השיר שכתבתי שאני נוהג לשיר, ביני לביני, לראש הממשלה – “אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי” של ר’ שלמה קרליבך. ואני לא מדבר על אנשים שלא מחוברים למוזיקה החסידית, אלא על חבר’ה שבדרך כלל בעניינים, בעלי טעם, מאזינים של צורה, שפשוט לא הכירו את הלחן.

זה מוזר. אומנם יש לקרליבך לא מעט ניגונים נסתרים שידועים רק ליודעי חן, אבל לא חשבתי ש’אורך ימים’ שייך לקבוצה הזאת.

אז התחלתי לחפש ביצוע יפה כדי לפרסם אותו ברשת, למען יכיר הציבור את הניגון הנפלא הזה. ורגע לפני ששיתפתי את השיר פניתי לארנון יהל, ארכיון קרליבך מהלך, שתמיד מפנק את נשמתי ביד רחבה בשפע של סרטונים והקלטות שיש רק לו. רציתי להוסיף כמה מילות הסבר לשיר.

אומנם לא לכל שיר יש סיפור או וורט, אבל ניסיתי את מזלי ושלחתי לו השבוע בשעת ערב מאוחרת הודעה בווטסאפ: “לילה טוב. יש לך אולי איזה פשט/דרש שאמר ר’ שלמה על ‘אורך ימים אשביעהו’? אפילו נסיבות הלחנה”.

לא ידעתי לאילו מחוזות ההתכתבות הזאת תיקח אותי. יהל הציף אותי כל הלילה בעוד ועוד פיסות מידע ותיעודים מרגשים עד דמעות. ועד בכלל.

בישראל נהיגה במהירות מופרזת היא נורמה: למה אנחנו נוסעים מהר?

3.

“יש הקלטה מהופעה בצוותא בתל אביב בתחילת חורף תשל”ד, זה היה בשמונה בינואר 1974, כחודשיים לאחר תום מלחמת יום כיפור”, כתב יהל. “שלמה הושפע רבות מהמלחמה והופיע בפני חיילים במהלכה (ראה עטיפת תקליט מצורפת). לאחר המלחמה הוא ביקר פצועים, והגיע כמה ימים אחרי סוכות לבית החולים רמב”ם בחיפה למיטתו של חייל שנפצע מאוד קשה ואיבד את מאור עיניו כשהטנק שלו נשרף.

“הרופא אמר לר’ שלמה שצריכים לתת לו מוטיבציה לחיות. ר’ שלמה אמר לחייל הפצוע: אני מבטיח לך, עוד מעט המשיח יבוא, ואתה תהיה הראשון לראות אותו בעיניים. החייל אמר לו בייאוש: עד שזה יקרה, אתה בטח תשכח מזה, תשכח אותי. ר’ שלמה ענה לו: אתה יודע מה? אני אלחין ניגון לכבודך וזה מה שיזכיר לי אותך לנצח. כך הולחן השיר הזה. באותה הופעה שלמה מתייחס לכל החיילים שנפגעו במלחמה ומדבר ברמז גם על אותו חייל. אתה ממש יכול לשמוע את היגון שלו בכל הערב”.

יהל צירף את ההקלטה של השיר ואני התחלתי להאזין לחומר הנדיר.

למה נדיר? כי מתברר שבניגוד לכל תקליטי קרליבך, האלבום הזה לא הומר עד היום לדיסק, לכן הוא פחות מפורסם. יש בו ביצועים חיים נפלאים לשירים הגדולים של העשור הראשון של פעילותו, כמו ‘לולי תורתך’, ‘למען אחיי ורעיי’, ‘אדיר הוא’, ‘שפכי כמים ליבך’ ו’אשא עיניי’, לצד שירים פחות מוכרים כמו ‘חסדי ה’ כי לא תמנו’.

אבל אז שלף יהל את האוצר האמיתי. בתקליט המופע ההוא שהפיק נחום בייטל, אמרגנו של קרליבך, יצאו רק שירים. בלי קטעי מעבר, בלי סיפורים. אבל מתברר שהוא מחזיק בידיו הקלטה מחתרתית שקיבל מחיים ארנברג ז”ל – האיש שתיעד בעזרת טייפ סלילים עשרות הופעות של קרליבך בישראל – שכוללת את כל הדיבורים של אותו מופע. ואילו דיבורים היו שם במופע הזה, דקה אחרי מלחמת יום כיפור!

4.

ר’ שלמה פתח את הערב בלהיט שלו ‘אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב’ מתוך ההגדה של פסח, ולפני השיר, הוא נותן הקדמה מלווה בנגינה, כדרכו פותחת הלבבות: “רבותיי, באמת תעזרו לי מכל הלב. אנחנו עם קדוש, אנחנו עם קדוש. והקדושה הכי קדושה של עם ישראל, הקודש קודשים של עם ישראל – הוא הבית. רבותיי, אני אומר לכם, אני מסתובב בכל העולם, יש לי ידידים בכל העולם, אבל איך אני יודע מי הוא יהודי? זה פשוט, כאן מדברים ‘מיהו יהודי’, פשוט אפשר לבדוק את זה…

“תשאל יהודי ‘מי היה אביך?’ ותכף תכף יתחיל לדבר עם דמעות בעיניים. תשאל אותו ‘מי היה הסבא?’ – הוא מתחיל לבכות. תשאל אותו ‘מי הסבא של הסבא?’, איך אפשר לדבר מהסבא של הסבא בלי לחזור בתשובה… אדיר הוא, אדיר הוא, אדיר הוא, לצערנו הרב, אנחנו עכשיו כל עם ישראל, הבית שלנו כל כך מלא ביגון ואנחנו רק מתפללים על דבר אחד: אדיר הוא יבנה ביתו בקרוב. ששוב כל בית בעם ישראל, ימלא שמחה, ימלא קדושה, ימלא אור. ובכן רבותיי, תעזרו לי. אדיר הוא, אדיר הוא, יבנה ביתו. איזה חן, איזה חן יש לזה. אדיר הוא. מדוע הקב”ה אדיר באדירים? כי יש לו את עם ישראל, שיש להם בתים קדושים”.

וכאן מתחיל קרליבך לשיר את השיר הידוע, הקהל מצטרף אליו, אבל אז אחרי ארבע דקות, בשיא השיר, הוא עוצר אותו לפתע, ונותן אבחנה מטלטלת על תפילת יום הכיפורים שנקטעה באזעקה שלושה חודשים קודם לכן. רבים, כידוע, יצאו מבתי הכנסיות אל שדה הקרב בלי שהספיקו לסיים את תפילות היום הקדוש.

“אני רק רוצה להגיד לכם”, הוא אומר, “כל הגדולים, כל הקדושים, מדברים מדוע סוכות אחרי יום הכיפורים. אבל עכשיו, עכשיו אנחנו מבינים קצת, אנחנו מבינים קצת. אנחנו עוד באמצע יום הכיפורים. עדיין לא התפללנו נעילה, עדיין לא סגרנו את שערי המלחמות, עדיין לא סגרנו את הדלתות… אבל אחרי תפילת נעילה בקרוב תהיה סוכת שלום. שנזכה לזה בקרוב, שנזכה לישב בסוכות עורו של לוויתן, זמן שמחתנו באמת. אתם יודעים רבותיי, על פי הגמרא צריכים לראות את הכוכבים מתוך הסוכה. הכוכבים האלה הם הילדים שלנו, כוכבי השמיים לרוב, והשנה הרבה כוכבים אנחנו לא רואים עוד, אבל אנחנו מחכים ליום שנשב בסוכה ונראה שוב את כל הכוכבים הקדושים.

“ובכן רבותיי, כוחם של עם ישראל למרות כל היגון, העצב – יהודי מרוב תקווה מרוב ביטחון הוא ממש מתמלא שמחה. אדיר הוא, אדיר הוא עם ישראל, אדיר הוא הקב”ה. אוי, אדיר הוא, יבנה ביתו, יבנה ביתו, ביתו בקרוב, א-ל בנה ביתך בקרוב…”.

5.

לאורך כל ההופעה קרליבך חוזר שוב ושוב למלחמה ולחיילים המתים והפצועים. יהל צודק, שומעים את היגון שלו לאורך כל הערב. גם של הקהל. 2,222 חיילים נהרגו בתוך פחות משלושה שבועות, מיום כיפור ועד הפסקת האש בערב ראש חודש חשוון. 7,251 נפצעו. 294 נפלו בשבי. אבל קרליבך לא נשאר עם הצער והאבל. כל שיר שלו, וכל דיבור בהופעה, מלא בכאב, אבל לא פחות מזה בחיזוק ובאמונה גדולה.

הוא מדבר על השיר שלו, שהיה מאוד נפוץ בימים הקשים של המלחמה: ” איזה פסוק קדוש. ישראל בטח בה’. איזה חיילים קדושים, ששרים את זה כל היום וכל הלילה. אפשר שרק בשביל החיילים שלנו דוד המלך חיבר את כל ספר תהילים… ישראל בטח בה’. שומעים קולו של הקב”ה, קולו של כל חייל. הולכים ברחוב ורואים חיילים ויודעים שיש להם סוד עם הקב”ה. הם בוטחים בה’ והוא בוטח בהם. ישראל בטח בה’…”.

לפני השיר ‘גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי’ הוא מספר על לוחם שתיאר לו איך בשיא הקרבות ברמת הגולן, “כשהיה בגיא צלמוות אמיתי”, הוא התפלל עם השיר הזה. בהמשך הוא מחפש בקהל חייל אחר שהתכתב איתו לאורך כל המלחמה. “אני מקווה שאזכה פשוט לחבר שיר לכל חייל שברוך השם חזר בשלום”, הוא אומר.

6.

ואז זה מגיע: “רבותיי, אם תרשו לי לספר לכם. ישבתי עם נרות חנוכה והסתכלתי על הנרות הקדושות והם הסתכלו עליי. ואתם יודעים רבותיי, אש ומים לא הולכים ביחד, אבל דמעות עם אש זה אותו הדבר. פתאום ראיתי את הנרות של חנוכה, האור של עם ישראל, הדמעות של עם ישראל, הילדים של עם ישראל. נר חנוכה – איש וביתו.

“אבל איפה הבית? איפה האיש? איפה הנרות? וחשבתי וחשבתי וחשבתי… הרבה ילדים קדושים מעם ישראל הדליקו את הנרות לפני שנה, אבל השנה הנרות מחפשים אותם ולא רואים אותם. וגם התבוננתי, הרבה ילדים מעם ישראל מדליקים נרות השנה אבל לא רואים את הנרות. אין להם יותר עיניים. וחשבתי וחשבתי, ‘אורך ימים אשביעהו’. מגיע לחיילים שלנו כל הברכות, מגיע להם אורך ימים מלא טוב, אבל העיקר הוא ‘ואראהו בישועתי’. מגיע להם לראות את ישועת ה’, מגיע להם לראות את אור הנר של שבת. הנר בבית, הנר של שלום ואהבה בכל העולם”.

הנגנים כבר מתכוננים להתחיל לנגן, אבל לקרליבך יש עוד נקודה אחת, עוד הרגשה אחת, שחשוב לו לומר לפני שהוא יתחיל לשיר ולרקוד את השיר עם כל הקהל של ‘צוותא’ דקות ארוכות: “אם מותר לי להגיד, הרגשתי את זה עמוק עמוק: אדם שחס ושלום אין לו עיניים – לא רק עיניים לראות אין לו, גם עיניים לבכות אין לו. הרגשתי את זה עמוק עמוק בלב נשמתי. אדם שיש לו עיניים הוא בוכה רק עם העיניים, אדם בלי עיניים הוא כולו בכייה.

“ובכן רבותיי, אני מבקש אתכם שעם כל הלב נברך את כל עם ישראל שיראו בישועת ה’. כל חייל קטן וגדול יזכו לראות בישועת עם ישראל. הגיע הזמן שכל אבא ואמא יראו את הילדים בחזרה בבית. הגיע הזמן שכל אישה תראה את בעלה אומר לה שבת שלום. הגיע הזמן שכל הילדים בעם ישראל יהיה להם אבא שיברך אותם ‘יברכך ה’ וישמרך’. מגיע לו לקב”ה שיהיה לו קצת נחת בעולם, מגיע לנו עם ישראל שיהיה לנו מקדש, מגיע לנו שתהיה לנו קצת מנוחה, מגיע לכל העולם שיהיה שלום. ‘ואראהו בישועתי’.

“אוקיי רבותיי, אני צריך הרבה ליווי. למרות שזה יהיה קצת שמח, אני רוצה להגיד לכם, רבי מנדל’ה מוורקא אומר שהקדושה של עם ישראל מתבטאת בזה שהם יכולים לרקוד עם דמעות. אז רבותיי ממש עם מסירות נפש, עם כל הכוח שיש לכם. אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי…”

•הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’