שירה איסקוב ודיאנה רז: מה אומרת היהדות על האירועים המחרידים?

העיר נפתחת לפניו
עם הגב לים עם הראש לשם
לא נלחמת לעצור
לא אכפת לה כבר לגמור
עם הגב לים עם הראש לשם

[מאיר אריאל].

כנסו: ההרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין

כרטיסים לרכישת מזון: מתי יחולק? מי זכאי לסיוע? כמה כסף מקבלים?

לא חייבים להיות מתנדב בארגון חירום כדי להציל חיים. גם אתה יכול

איש, עד כמה שאני יודע, לא הצליח לפענח באופן מוחלט למה התכוון מאיר אריאל ז”ל ב’שלל שרב’ שלו. ועם זאת, מקובלת התפיסה כי לפחות בטקסט המצורף מהדהד רצח הנערה נאוה אלימלך ובכלל אירועי אלימות, רצח ומעשים חמורים – כנגד נשים.

אירועי החודשים האחרונים שהגיעו לשיאם בניסיון הרצח המחריד של שירה איזקוב בידי בעלה, וברצח שבוצע בדיאנה רז ע”ה בידי בעלה – הציפו אצלי את השיר שוב ושוב וסימולטנית גם את השאלה מה מקומו של הקרבן – במידה ונותר בחיים כמו איסקוב – במשפטו של העבריין? האם יש לו כלל מקום, אמירה, זכות התבטאות?

מאחר שכתבתי עבודה על כך בעבר, ידעתי שחוק כזה בדיוק נחקק בשנת תשס”א – 2001 תחת הכותרת ‘חוק זכויות נפגעי עבירה’. החוק כולל מרכיבים שונים שאין ברצוני לפרטם, אך הסעיף החשוב ביותר לטעמי לפחות, הוא זה:

‘מתן קול’: בצמתי החלטות שונות במהלך הטיפול בתיק, רשאי הקרבן לבקש שדעתו תישמע ותילקח בחשבון, כך לענין עיכוב הליכים, הסדרי טיעון, בקשה לשחרור מוקדם, ובקשת חנינה.

שאר הסעיפים לטעמי לפחות, פחות חשובים ויתקנו אותי המשפטנים שבינינו אם אני טועה.

הסעיף הזה נתקל בביקורת עזה מן הסיבה הפשוטה: למרות הזכות להשמעת קול, אין המערכת השיפוטית מחוייבת לקחת אותה בחשבון במערכת השיקולים. דוגמה מעולה לכך היא בדיוק האירוע של שירה איסקוב – בהופעתה בפני הועדה לקידום מעמד האישה בכנסת קראה האשה שהפכה לסמל האלימות כנגד נשים – לשינוי באופן שבו מתנהל המשא ומתן על הסדרי טיעון לגברים אלימים.

לדבריה, כפי שפורסמו בחדשות 13, “לקורבן אין שום יכולת להביע דעה בנושא, אם הפרקליטות והסניגור יסכימו על העונש זה מספיק והעסקה נחתמת. זה לא מתקבל על הדעת”.

ביקורת אולי לא מוכרת אך לא פחות מציקה מבחינתי היא שאלת מקומו של החוק בקודקס היהודי, האם יש ליהדות אמירה בנושא הכה טעון הזה? איני פוסק גדול, אך ככל הידוע לא קיימת התייחסות לנושא.

מדוע? שאלתי את עצמי, האם היהדות לא מכירה בצורך הזה? האם לא ‘אכפת’ לה מקולו של הקרבן? האם אין לה זכות, לדמות שנושאת את צלקותיו של האיש העומד כעת מול כס המשפט – להתערב בהליך השיפוטי?

בשיחה עם ידידי הקרוב, הדיין המוכשר הרב אייל גיאת, הוא העלה בפני תהיה הפוכה עליה לא חשבתי: האם השמעת הקול של הקרבן לא עשויה להשפיע באופן פסול על מערכת השיקולים של השופטים? האם אנו מסוגלים להגיב, גם ברמת התת-מודע, למצוקתה של הקרבן, באופן אובייקטיבי ולהשית על הנאשם את העונש הראוי לו?

ושאלה נוספת: האם אנו לא מייצרים דיפרנציאציה מובנית בין נשים תיאטרליות יותר בעלות קול רם וחודר, לנשים בעלות ‘הון תרבותי’ נמוך יותר ונגיש פחות? כיצד אנו יכולים להבטיח איפוס רעשים מוחלט מול החלטה ‘נקיה’ של השופט?

הרב גיאת סבור, איפוא, שהתורה מעניקה לקרבן את כל המגיע לו, לוקחת בחשבון כמובן את הסכנה בשחרורו של הקרימינל מבית הכלא, אך נזהרת מלאפשר לקולות שאינם חלק מהמערכת השיפוטית לחדור לתוכה ולהשפיע עליה.

אני מודע לכך כי גם קאנט עם תורת המוסר הרציונלית שלו רלוונטי כאן, ולמרות הכל, מול התמונות של שירה איסקוב ודיאנה רז, הלב עדיין לא שקט.