מיהו האביון האמיתי? לידיעת הקורא לפיד

הנה נתון עגום שמתפרסם בעיתוי עגום עוד יותר: במדינת ישראל כמיליון אנשים רעבים. אם זה לא מספיק לכם הנה פילוח הנתונים: שלוש מאות אלף (!) ילדים מוגדרים כעניים במדינת היהודים.

מה זה ‘ילד רעב’? הנה ההגדרה כפי שפורסמה על ידי מבקר המדינה: “הלב דואב כאשר קוראים על משפחה עם ילדים שהמקרר בביתה ריק ממוצרי מזון, או על משפחה שסיפרה כי לא רכשה פירות וירקות מפאת מצוקה כלכלית”. מפחיד. אבל מה שמפחיד עוד יותר מובא בהמשך הדברים: “שמונה מאות תשעים וארבעה אלף אזרחים, בהם כשלוש מאות ושישה אלף ילדים, דיווחו כי בשל מחסור בכסף לא אכלו לפעמים יום שלם (!) או צמצמו את כמות הארוחות במשך כמה חודשים בשנה”.

אדם, כל אדם, ניחן במתנת הישרדות נפלאה. חושיו החדים חזקים דיים גם כדי לשרוד מול סיפור יבש עם נתונים. נסו נא בימים החמים, לספר, או לחוש מהו קור חודר עצמות. נסו נא רק לדמיין לאחר סעודת שבת דשנה כשבטנכם מאיים להתפקע, מהו רעב. אני מוכן להעז ולהמר שלא תצליחו. זה פשוט לא יקרה. כוחה של התחושה העכשווית חזקה גם מול תיאורי בתלת מימד.

לא לחינם מסופר על רבנים גדולים וגבאי צדקה שהיו מכתתים רגליהם בשלג ובבוץ להשיג אי אלו פרוטות לעניים רעבים, וכשהייתה דלת בית הגביר נפתחת, לא היו ניאותים בשום אופן ופנים להכנס ולשוח מול האח הבוער בסלון החם. גם כאשר היה הגביר מפציר בהם ומסרהב כי יכנסו לבית המוגן מפני הרוח הצולפת וידברו נא בנחת. הם ידעו; לעולם לא ירגיש הגביר העטוף בפרווה מול קרני חום התנור את מצוקתו של העני בלוי הסחבות שעצמותיו מתפרקות בקור ובצינה, אם לא יחוש הוא עתה במעט מהו קור.

נוכל, אולי, לנסות פעם בין ארוחה בשרית לזו שאחריה לחוש סוג של ‘מצוקת רעב’. כשהבטן מגלה סימני מצוקה ודורשת את שלה, נמתין מעט, ואז נחשוב שוב על הנתונים המזעזעים “שלוש מאות אלף ילדים במדינת ישראל, לא אכלו יום שלם בשל מחסור כלכלי”.

מפחיד. מאד מפחיד. מה שמזעזע עוד יותר היא תגובת והתנהלות המדינה נוכח פרסום הנתונים. ראשית ייאמר, המדינה אינה קופת צדקה ואיננה קרן להחזקת ילדים רעבים. המדינה היא גוף שנועד ליצור משטר דוגמת דינא דמלכותא למנוע אנרכיה ובלבול ואלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו.

אולם קיים נתון נוסף. מדינת ישראל מתהדרת בפני חברותיה לאו”ם כי היא ‘מדינת רווחה’. מדינת ישראל חברה בארגונים שונים ומשונים המחייבת את החברים בה לעמוד בתנאי רווחה מסוימים. ומעל לכל מדינת ישראל היא מדינת היהודים. בדיוק כמו שבעל בית מלון עם מספר כוכבים נמוך, לא חייב להעמיד בריכה למבקריו וגם לא מקרר בכל חדר אבל בהיותו בעל חמישה מהם הרי שמחסור בתנאים הינו עילה להחזרת הכסף, כך בדיוק מדינת ישראל המתהדרת בכוכבי רווחה רבים מחויבת לעמוד מול הנתונים ולקבל אחריות.

ההתנערות הזולה ותגובות ההלם של האחראים הישירים למצב העגום הזה, דומים לבעל כלב אימתני המצקצק בלשונו מול נשיכותיו הגסות של בעל החיים בילדים רכים ותו לא.

ייאמר ברורות, החיפוש אחרי האחראים למחדל העוני העצום מיותר בהחלט. הם נמצאים כאן בחליפתם ובשריריהם. בדיוק כמו שבמחדל של שריפה פונה התביעה לשר הממונה, ובדיוק כמו שבמחדל בטחוני, האשם הוא שר הביטחון, כך גם כאן במחדל העוני אשם לא אחר מהמתאגרף בעל חזות הבריון היושב משום מה במשרד האוצר.

יאיר לפיד, האיש שהיה ועודנו, בור מוחלט בכל נושא כלכלי יושב כבעל הבית ומשתרר במשרד האוצר, ואין איש פוצה פה ומצפצף. עלינו בעל כורחנו למטוס תובלה כשבתא הטייס יושב בריון ולא טייס. זה הזוי. זה מפחיד. יאיר לפיד לעולם לא יוכל להבין מהי מצוקת אביון. מי שתורם חמישה שקלים לעני וממהר להנציח את פעולתו הנדירה, לא באמת מסוגל להכנס לראשו של אדם הנברא בצלם שנאלץ לחטט את ידיו בפחים ובצדי הכביש להביא טרף לביתו. יאיר לפיד הוא האביון האמיתי שנבצר ממנו לפתוח את עיניו, להביט במחדל ולקחת אחריות.

אז יאיר לפיד: קח אחריות. הסר את החליפה, זרוק אותה על כסא עור הצבי ותצעק, כן תצעק, “אני לא מבין כלום, קחו אותי מכאן!” האמן לי, אנחנו נבוא וניקח אותך. עד הבית.