הפוסטים המטלטלים של יחזקאל דשט: “אחד כזה רצח לי את אבא”

הרב עזרא דשט ז”ל נפטר אמש לאחר כחודש של מאבק בקורונה.

כנסו: ההרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין

בנו, יחזקאל, פרסם שורה של פוסטים בחשבון הפייסבוק שלו מאז אושפז אביו במרכז הרפואי בלינסון בפתח תקווה.

באחד מהם סיפר כי אביו לא התחסן לאחר שאחד הרבנים פסק לו ‘שב ואל תעשה’ כששאל אותו אם להתחסן, והוא נדבק ממתפלל שהדביק אותו בבית הכנסת כאשר בא עם תסמינים ללמוד ולהתפלל.

וכך כתב הבוקר:

“יתום בן שלושים.

לבד, מחזיק לאבא את היד, אומר מעליו את המילים שהוא רצה לומר בסוף. מסביבי צוות של רופאים ואחיות שנלחמים על חייו, על עוד נשימה, על עוד יום.
וזהו.

בכאב אין סופי, אומר תודה בשם אבא לצוות של בית החולים בלינסון. הוא היה מוקף באהבה עד הרגע האחרון וגם אחריו. תודה לפרופסור גמזו שניסה לעזור, לפרופסור ארבר ולעוד רופאים מעולים שניסו כל כך לעזור לאבא. תודה לאנשים שתמכו, שהתקשרו, שניסו לתת כתף. עשה לו טוב לדעת את זה. חסד של אמת.

מבקש מכם, ממש מתחנן: תתחסנו, תתמגנו, תיזהרו. תדאגו שאני אהיה היתום האחרון מהקורונה ולא עוד מספר סטטיסטי. שום מכחיש חיסונים וכופר בקורונה לא יחזיר לי את אבא, אבל אחד כזה לקח אותו. אחד כזה התקרב אליו כשהוא היה חולה וידע מזה. אחד כזה רצח לי את אבא. אחד כזה שינה חיים של משפחה שלמה לנצח.

אין קשה יותר מלחוות את המחלה הזאת בידיעה שאין תרופה, אין פתרון והסוף ידוע מראש. תחסכו מעצמכם את הגהנום שעבר עלינו, בבקשה. תעשו הכל, הכל, כדי לא להגיע לשם.

אם יש לכם שכן או מכר שהוא איש צוות רפואי, תגידו תודה, בשם כולנו. הם נלחמים שם. במסירות אין קץ. זו מלחמה. מלחמה אמיתית יום יומית שהגיבורים שלה מסתתרים מאחרי שכבות של מיגון ולא מקבלים הערכה מספקת לעבודת הקודש שלהם.

תנוח אבא, ושלא נדע עוד מוות מיותר”.

•

בפוסט שפרסם לפני שלושה שבועות כתב:

“אבא שלי שוכב עכשיו במחלקת קורונה בבלינסון. למה בבלינסון? כי אין מיטות בירושלים, גם לא ברדיוס הקרוב לירושלים. הכל מלא. מלא עד מוות תרתי משמע. אין כניסה לשם, אין כניסה בכלל. רק באישורים מיוחדים ולמעט זמן. מתפשטים בכניסה, מחליפים בגדים, מתמגנים בשתי שכבות הגנה, רוחצים טוב טוב כל עור חשוף ונכנסים פנימה.

“חניון שנהיה בית חולים, צוות שבקושי רואים את העיניים שלו, מערכות נשימה שמצפצפות כל הזמן, עשרות אנשים שכואבת להם כל נשימה. שפעת מכרו לנו כל המכחישי קורונה, וירוס מומצא הם קראו לו. צריך לשדר להם את המחלקות האלה בשידור ישיר, שיראו קצת מה זה לאבד צלם אנוש סביב כל נשימה. מה זה דלקת ריאות חריפה שמקשה על האוויר להיכנס, מה זאת תחושה של טביעה בתוך מים כל יום, כל היום, כל הזמן.

הוא שוכב שם מפותל, כל הגוף שלו כואב.

ובא לי לצרוח.

לצרוח על המשפחה המורחבת שלי שבשישי לא התביישו ונסעו משפחה של עשר נפשות מהבית לקריית ספר לשבת חתן, לצרוח על זה שהדביק אותו בבית הכנסת ובא עם תסמינים ללמוד ולהתפלל, לצרוח על האידיוטים שלא מפסיקים להתקשר אלי בשביל למכור לי תרופה בשם ‘אין קורונה’ כי כמה טיפות ממנה ואבא שלי ילך על הרגליים, לצרוח על ציבור שלם ששם פס, שצפצף על ההנחיות יומם ולילה וגרם לאבא שלי להיראות ככה.

לצרוח על הרב שלו שפסק לו ‘שב ואל תעשה’ כששאל אותו אם להתחסן, לצרוח על סוכני הבורות והטמטום שמשכנעים שם אנשים שהחיסונים לא בטוחים והקורונה לא קיימת.

אז היא קיימת, שם במחלקה ראיתי בלבן של העיניים את מלאך המוות יושב ומתענג לו על הלקוחות הבאים. ראיתי שם צוותים רפואיים, מלאכים בלבן, אנשים שמצילים חיים כל יום כל היום במלחמה עד אפיסת כוחות. ראיתי שם אחים ואחיות, יהודים ולא יהודים, מוסלמים ונוצרים נותנים יד אחת כדי להציל את אבא שלי, לתת לו עוד נשימה פחות כואבת, עוד זמן במלחמה הארורה בוירוס האלים הזה.

כמה שבא לי לצרוח על הראשונים, כך בא לי לחבק את השניים.

ועכשיו אליכם, קחו רגע, דברו עם האנשים שחשובים לכם בחיים, תקריאו להם את הטקסט, שילכו להתחסן, שיתמגנו, שיזהרו, שישמרו על כל אות בתקנות החירום של הסגר, שיחמירו גם עליהם, שלא יעגלו פינות, שלא ירפו אפילו לרגע. המחלה הזאת הורגת. המחלה הזאת, אם לא תיזהרו ממנה תגרום לאנשים הכי קרובים לכם לקמול כמו פרח נובל, כמו בני אדם שמזקינים עשרות שנים בכמה ימים.

ותתפללו על אבא. על המדינה שלנו, על המטומטמים שבה שעוד יעלו לנו בדמים. על כולנו”.

•

בפוסט נוסף, שפרסם לפני 10 ימים – כתב יחזקאל:

“עברו כמעט שבועיים, המצב כמעט ורק מתדרדר. מיכולת לנשום קצת בצורה עצמאית על התפר של קריסה ריאתית מלאה. אבל לא מרימים ידיים.

נסיעה של שעה לכל צד, כמעט כל יום, להתפשט, להתלבש בבגדים של בית חולים, חלוק, חיג’אב, מגן פנים כל זה בשביל עשר דקות שהייה בגהנום עלי אדמות. כל זה כדי לגלות תוך כדי ביקור שזה ששכב ממול כבר לא שוכב שם, הוא השתחרר לעולם שכולו טוב. והעיניים, האיבר היחיד שרואים בין המיגונים, העיניים של הצוות עצובות כל כך. מותשות ממלחמה ארוכה ואינסופית שמתנהלת לה רחוק כל כך מההבנה הציבורית ומהדיונים המנותקים.

תראו, ממחלקה רגילה, גם מטיפול נמרץ רואים אנשים שיוצאים מדי פעם. חלקם על הרגליים, חלקם לשיקום ארוך. אבל טיפול נמרץ קורונה? יוצאים פחות, משתקמים הרבה יותר והכאב הוא אין סופי. בלי מגבלות של גיל (הסיפור הזה, שרק מבוגרים מתים מקורונה כבר רחוק מהאמת בגל האחרון. שוכבות במחלקת טיפול נמרץ נשים בהריון מתקדם שיילדו אותן בניתוח קיסרי מורכב כי הגוף כבר קרס מהנגיף. זוועה).

המחלקה הזאת זה לראות את אבא שלך בעליות וירידות, רגע של נשימה שלווה עם חמצן ורגע של חירחור מזעזע שהלב יוצא אליו. זה צוותים רפואיים שנותנים את הנשמה, מלאכים בלבן וכחול שמותשים כבר מהנגיף הארור הזה. הגהנום בהתגלמותו. והם, הבני אדם המופלאים האלה חוד החנית במלחמה אינסופית.

ואז ביקום מקביל לגלות את מתנגדי החיסונים, את מכחישי הקורונה, את אלו שלא ממש סגורים על זה שהחיסון יעיל, חובבי הקונספירציות ואלו שמאמינים ב”ביל הדביל” (לשונו המופלאה של אחד מהרבנים שמתנגד לחיסונים, הוי, ממש תור הזהב של האורתודוקסיה) שבא לכבוש את העולם – אם אתם צודקים וכולנו נמות, ממילא לא יהיה לכם כיף לחיות לבד כמיעוט שולי תחת שליטה עולמית של שקר-כלשהו, ואם אתם אפילו קצת מפקפקים בחיסון, תבינו, בבקשה תבינו האלטרנטיבה שלא להתחסן נוראית. הורגת. אל תעשו את זה בשבילכם, תעשו את זה בשביל החיים של הקרובים לכם שאולי אפשר למנוע מהם את הגהנום הזה. תתחסנו. תיזהרו. תשמרו על כולנו”.