האם הסופר עמוס עוז היה אב מתעלל? בספר אוטוביוגרפי חדש שכתבה בתו האמצעית, גליה עוז, בת 56, היא מגוללת מסכת של מכות, קללות והשפלות שספגה מאביה בשנות ילדותה בקיבוץ.
כנסו: ההרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין
עמוס עוז נחשב על ידי רבים בישראל לאחד מגדולי הסופרים, והוא נמנה עם אישי הרוח המובילים בשמאל הפוליטי בישראל.
כבר בפסקת הפתיחה היא חושפת על הסופר החילוני המפורסם: “בילדותי אבא שלי היכה אותי, קילל והשפיל. האלימות היתה יצירתית: הוא גרר אותי מתוך הבית וזרק אותי על המפתן בחוץ. קרא לי טינופת. לא איבוד עשתונות חולף ולא סטירת לחי פה ושם אלא שִגרה של התעללות סדיסטית. הפשע שלי היה אני עצמי, ולכן לענישה לא היה סוף. היה לו צורך לוודא שאשבר”.
בהמשך הספר היא כותבת: “כף היד של אבא שלי כאילו לא היתה מחוברת לכלום, אז מאיפה באו התנופה והכוח, סטירה אחרי סטירה, אבל זה היה גרוע יותר מסטירות, הוא השתמש ביד ימין וביד שמאל כאילו עמד בזירה, מול שק אגרוף”.
בקטע אחר היא כותבת: “הכל הפחיד אותי – שיחות הטלפון מאבא שלי, המסרונים – לכל דיבור היתה תחתית כפולה. בין המילים ומאחוריהן התחבא מטען של רעל”.
בתיאור הספר מצוין כי הספר “הוא עדות כנה וחשופה על חייה של עוז, אבל גם מסמך ייחודי על הדינמיקה של עריצות בתוך המשפחה, שראשיתה באלימות פיזית ומילולית, ואחריתה בהטרדה מאיימת ובהפצה מכוונת של השמצות שקריות, במטרה להשתיק את הצד הנפגע”.
בין האב והבת היה נתק ארוך שנים, עד שעוז נפטר ב-2018.
לאחר מותו התגלה לבת כי אביה הפיץ עליה דיבה. על כך היא כותבת בספרה החדש: “אנשים מבוגרים יודעים, פחות או יותר, מה הופך דיבה לעבירה פלילית בספר החוקים, אבל רק מי שנפל קורבן להטרדה, לחרם, לבריונות ברשתות החברתיות או לקשר קרוב עם פסיכופת יוכל להבין איך לשקר מכוּון מטרה יש כוח להתביית על אדם ולהרוס אותו, פשוטו כמשמעו. לא כמעט, לא אולי, לא בערך, לא בכפוף לפרשנות”.