שירו למלך: מי רוצה להדיח מנהיג עם טונות של סיעתא דשמיא?

1.

אני מתלבט כבר זמן מה אם לספר את זה פה. האמת היא שחבריי הקרובים יודעים על זה, ובני ביתי רואים את זה. אבל לכתוב את זה בעיתון, אפילו בעיתון הכי ימני, זה קצת פדיחה. זה יוציא אותי מה-זה ביביסט. וגם יוציא אותי מה-זה מתלהב.

טוב, עוד מעט אסביר, ואף אוכיח, שאני לא ביביסט. אבל בעניין המתלהב – ובכן, את זה קצת קשה לי להכחיש. כן, אני מתלהב. ואתם יודעים מה? לא אכפת לי לשלם על זה מחיר. זה בוער בי. וחוץ מזה, מי יודע, אולי עוד כמה קוראים יצטרפו למנהג שלי, ואז אהפוך לקצת פחות מוזר.

אז ככה: בתקופה האחרונה, נגיד מאז הבחירות הקודמות, בכל פעם שראש הממשלה בנימין נתניהו נותן הופעה מרשימה – זה יכול להיות במסיבת עיתונאים, בתדרוך במשרדו, בריאיון, בחיסון, בעוד חיסון, בסרטון שלו בטיקטוק – אני שר מול המסך. בקול.

מה אני שר? את השיר של ר’ שלמה קרליבך על הפסוק “אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי”. בהתחלה ככה בשקט, לעצמי. ואז בקול, בהתלהבות: “או־או־רך י־מים אשביעהו, ואראהו בישועתי! או־או־רך י־מים אשביעהו, ואראהו בישועתי!”

2.

למה מכל השירים אני שר דווקא את השיר הישן הזה?

קודם כול, אני לא יודע להסביר בדיוק. זו לא החלטה שכלית, זה פשוט מה שאני מרגיש בכל פעם מחדש. השיר הזה פורץ מתוכי. והאמת? עד לרגע זה אפילו לא טרחתי להסתכל במפרשי הנ”ך כדי להבין לעומק מה בעצם משמעות המילים שאני שר בהתלהבות, באילו נסיבות נכתבו. ראוי לעשות את זה.

אבל בינתיים אני שר על דרך הפשט, על דרך ההרגשה בפסוק. פירוש מצודת-ידידיה. יש בשיר הזה, בלחן, במילים, מצד אחד תפילה ותקווה למשהו גדול שעוד יקרה, שעוד נזכה לראות. ומצד שני, יש בו את שמחת הישועה והביטחון כבר עכשיו. אפילו את ההודיה. כמו כל שיר טוב של קרליבך אפשר לשיר אותו נוגה, מתחנן, ואפשר לשיר אותו הכי שמח בעולם.

חמש מילים בסך הכול, שחוזרות על עצמן שוב ושוב. הפסוק שחותם את מזמור צ”א בתהילים, “יושב בסתר עליון”, מזמור שמכונה על ידי חז”ל “שיר של פגעים”, כך למדתי בדף היומי.

למה? כי כל הפרק הזה מדבר על שמירה והצלה מפגעים: “כי הוא יצילך מפח יקוש”, “לא תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם”, “לא תאונה אליך רעה”, “כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך” ועוד שלל הבטחות מרגיעות מול כל הסכנות והדאגות. עד הפסוק האחרון של הפרק המעודד: “אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי”.

מתי שמעתי לראשונה את השיר הזה של קרליבך? לא זוכר. מזמן. לפני שנים. מתי הבנתי אותו לראשונה? אני זוכר היטב, איך אפשר לשכוח: בתפילות ראש השנה באומן לפני שנתיים ומשהו. הוא מין המנון כזה שם. שרים אותו ורוקדים אותו (בלי מילים) בחזרת הש”ץ של מוסף, מיד אחרי הרגעים הכי מפחידים של “ונתנה תוקף”. ואתם יודעים כמה זמן שרים אותו? יותר מחצי שעה.

אני יודע שיש כאלה שחושבים עכשיו שאני מגזים. אין בעיה, בואו איתי בעזרת השם בראש השנה הקרוב לאומן (אחרי שתתחסנו כמובן), למניין האגדי של שיינר, ונראה אם הגזמתי. יש לי הרגשה שהשנה האלפים ישירו וירקדו את זה לא חצי שעה אלא שעה, גם בשביל שנה שעברה שבה לא היה אומן.

3.

טוב, מה אני מתחיל לפנטז עכשיו על אומן. היינו בנתניהו. למה לאחרונה אני שר לו כל הזמן את השיר הזה? אז זהו, שאני לא בדיוק שר לו את זה. או מדויק יותר: לא רק לו. אני שר את זה לנתניהו ולכולנו. שנזכה שהוא ינהיג אותנו לאורך ימים. שנזכה לראות איתו, להמשיך לראות איתו, ישועות ונחמות.

וכאן אני מגיע לנקודה: אני לא ביביסט. מימיי לא הצבעתי לנתניהו (חוץ מבבחירות שבהן היו שני פתקי הצבעה, אחד למפלגה ואחד לראשות הממשלה). אני גם לא מתכוון להצביע לו בבחירות הקרובות. אני מקווה כמובן שהוא ימשיך להיות ראש הממשלה, אבל בשביל לעזור לו לקדם את ישראל לכיוון הנכון אני מצביע למפלגה שאני מצביע. אני לא סומך עליו במאה אחוז. הוא הרי כבר היה בממשלה עם יש עתיד. הוא כבר הפקיר את הטיפול במערכת המשפט. ובכלל, הוא רחוק מלהיות מושלם.

ואחרי כל זה, אני מודה: בשנה האחרונה אני מתקשה להסתכל על נתניהו רק במשקפיים פוליטיים. אני לא ביביסט, אני אלוקיסט. בעיניי הוא שליח ההשגחה העליונה לנווט את מדינת ישראל, מדינה אשר עיני ה’ אלוקינו בה מראשית השנה ועד אחרית, בתקופה ההיסטורית והמאתגרת שאנחנו חיים בה.

אין לי הסבר אחר להצלחות שלו, לכוחות שלו, ליכולות שלו, לרעננות שלו, לשרידות שלו.

4.

ובעיקר אין לי הסבר אחר לכוחות האדירים שנלחמים נגדו. אני באמת לא מצליח לקלוט איך הוא מעורר כזאת שנאה פתולוגית. ושוב, אני לא מיתמם. אני יודע הכול, שומע ורואה הכול, גם את הציוצים המקוממים של הבן שלו, גם את מה שאומרים עליו אנשים טובים שעבדו איתו וכבר לא. ועדיין, גם אם כל מה שרודפיו מאשימים אותו בו הוא מאה אחוז נכון – ורובו הגדול לא נכון – זה לא מסביר את האיבה החולנית. את התסמינים החריפים שלוקים בהם כל כך הרבה אנשים שנדבקו בווריאנט הבלפורי, חשוך המרפא.

קחו למשל את הריאיון ששודר השבוע. מישהו יכול לתת לי הסבר מתקבל על הדעת להתנהגות של יונית לוי? אני בכלל לא מדבר על שאלה כזו או שאלה אחרת. מי בכלל יכול היה להתרכז בשאלות (חוץ מנתניהו)?

הרי היא נתנה שם הדגמה חיה של התנהגות שבדרך כלל קוראים עליה רק בסיפורי צדיקים מדורות קודמים. קדושי עליון, תלמידי הבעש”ט הקדוש, שהקפידו על הימנעות מהסתכלות בפני רשע. ראית לאורך כל הריאיון הממושך איך לתפיסתה של יונית אפשר לשאול את נתניהו שאלות, אפשר לראיין, אפשר אפילו לצחוק, אבל ממש להסתכל לו בעיניים? לא לא. עד כאן. התרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.

מאיפה זה בא, ריבונו של עולם? הרי בסך הכול היא בחורה מנומסת. אני אומר לכם שאני את אבו־מאזן הייתי מראיין ביותר כבוד. אפילו את אריק שרון. אז ראש ממשלה שהביא לך הרגע ארבעה הסכמי שלום ושני חיסונים? שבזכותו הילד בן השבע שלך יכול לפגוש את סבא וסבתא שלו?

ושוב, פעם שלישית: לא שאין ביקורת, לא שאין גם מחדלים בהתנהלות עם הקורונה, לא שאין שאלות קשות לשאול. את בפירוש לא חייבת להצביע לו. בסדר, הוא לא מהמחנה שלך. אבל למה ככה? מה זה היחס הזה?

5.

יש כאלה, קיצוניים משני המחנות, שמדברים על נתניהו במונחים תנ”כיים. לא צריך להגזים. נתניהו הוא לא משה רבנו, ולהבדיל הוא לא פרעה חלילה. אבל אתם יודעים מה? העם הוא אותו עם. בני ישראל, לפחות בחלקם, לא השתנו הרבה מאז דור המדבר. שנים קראתי את הפרשות של ספר שמות ולא הבנתי איך יכול להיות דבר כזה. אתם רואים ניסים גלויים, יצאתם ממלתעות מצרים לחירות עולם, הים נקרע לכם, אתם אוכלים מן שיורד מהשמיים, אתם עומדים לקבל את ארץ ישראל על מגש של כסף. איך אפשר להיות כאלה כפויי טובה? איך אפשר ככה להתלונן כל היום? אין גבול לחוסר הכרת הטוב לקב”ה ולמשה עבדו? זה בלתי נתפס.

היום אני יכול לדמיין את זה. עדיין לא להבין, אבל כן לדמיין.

השבוע חשבתי שאולי צריך לעשות מבצע לאומי כזה, שברבע שעה אחרי החיסון, פרק הזמן שבין כה אסור לעשות בו כלום וצריך לשבת ולחכות, כל מתחסן יחשוב על שלושה אנשים שהוא צריך להכיר להם טובה בימים לא פשוטים אלה. לא משנה מאיזה מעגל ומה גודל הטובה. זה יכול להיות תודה להורים, למורים, לילדים, לצוותים הרפואיים. ומי יודע, אולי בסוף זה גם יגיע לתודה למי שדאג שבתוך כל הייאוש הזה של כל האנושות אנחנו, מכל המיליונים שסובלים בעולם, דווקא אנחנו, זוכים לראות ראשונים את האור בקצה המנהרה. אני לא מדבר עכשיו על תודה לביבי. אני מדבר על המפעיל הישיר שלו, ריבונו של עולם.

טוב נו, גם לביבי מגיעה כמובן תודה גדולה. מגלגלים זכות על ידי זכאי. אני כאמור לא יודע למה זה ככה, אבל זה מה שהחליטה ההשגחה העליונה: שגיבור ישראל יוני נתניהו הי”ד יציל במסירות נפש ובגבורה עילאית את חייהם של 105 ישראלים באנטבה, ושאחיו הצעיר בנימין יבדל”א יציל בכישרון מופלא ובכמה שיחות זום עם מנכ”לי פייזר ומודרנה את חייהם של עשרות אלפי ישראלים.

אגב, לטעמי, מה שהיה כל כך מלהיב בראיון השבוע זה לא היכולות התקשורתיות של נתניהו. גם לפיד יודע להתראיין מצוין. גם בנט. גם גנץ (סתם, אני צוחק. איפה היו-יו-יונית של גנץ, מול הקונצרט שנתן השבוע נתניהו באולפן). העניין הוא העשייה, היוזמה, התבונה, הראייה למרחוק. בקיצור: הסיעתא דשמייא. מי רוצה להדיח מנהיג עם טונות של סיעתא דשמיא?

6.

ביום שלישי השבוע זכיתי לקחתי את הבן שלנו, בן ה־16, לחיסון השני. בדרך ממכבי הביתה הדלקתי את הרדיו ושמעתי דיווח חוץ על כך שאוסטרליה, מדינה של 25 מיליון תושבים, הצליחה להשיג היום, במאמץ רב, 80 אלף מנות חיסון ראשונות. אמרתי לבן שלי בחיוך שאם יעצור לידינו ברמזור איזה אוסטרלי, שיוריד מהר את הראש. לא נעים לי שהוא יראה שבעוד הוא יכול רק לחלום על חיסון, בישראל מחסנים צעירים בני 16.

ואז, הידיעה הבאה ברדיו הייתה על השערורייה החדשה. קבלו: נתניהו למעשה הודה בריאיון ההוא לחדשות 12 שהוא התקשר לעד התביעה ארנון מילצ’ן כדי להגיד לו חג שמח. בזה עסקו דקות ארוכות לעומק ולרוחב. מי יודע, אולי אל שורות כתבי האישום התקדימיים שהוגשו נגד ראש הממשלה יצטרף בקרוב עוד אחד: שוחד, מרמה, הפרה אמונים ו-שיבוש הליכי חקירה. ואם לא לכתבי האישום, אז בטח שלצרחות ההסתה של המפגינים בבלפור ובצלאח א־דין. אלה שעמדו בשבוע שעבר מול בית המשפט המחוזי, בפתיחת הדיון, עם מיצג דוחה של נתניהו במדי אסיר, אזיקים לידיו. הרי הם כבר מזמן חרצו את גורלו. מבחינתם הוא כבר בכלא. רק שלא יורידו לו שליש על התנהגות טובה. שיירקב.

שמעתי את הפרשנויות המשפטיות ברדיו, וברגע הראשון רציתי לצעוק לכתב שאם יעבור בסביבה אוסטרלי – שיעשה טובה ויסתום. אבל בסוף העדפתי לשיר בקול.

אתם כבר יודעים איזה שיר.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’