את התמונה החביבה הזו צילמתי בסמוך לביתי שבמודיעין עילית. נדירה או שגרתית, מוזרה או טבעית - תלוי בזווית המתבונן, ועם זאת מספר הרהורים או הנחות יסוד התלוו למופע הקצר הזה:
הם אמרו שזו שפעת קלה: כך נעצור את השקרים של מתנגדי החיסונים
1. מציעי השניצלים מודעים לכך שבידם מוצר יקר, נחשב בקונטקסט של המקום ועל כן הם נזהרים שלא להשליכו לפח. הם מציעים אותו לזולת שיוכל ליהנות ממנו.
2. הזולת, כלומר תושבי העיר, יחפצו בשניצלים. גם הם מכירים בעובדה כי מדובר בפרודוקט שווה ערך.
3. מציעי השניצלים יודעים כי הזולת לא ייענה להצעתם אם יחשוש כי הם שייכים לאי מי ומכאן שעבירת גזל חלילה כרוכה בזה. זו הסיבה שהם טורחים להדגיש כי המוצר הינו 'הפקר'.
4. על הקופסה נכתב כי בשר העוף נושא את חותמת הכשרות – בד"ץ עדה חרדית, קהילות, או הרב רובין. שלשה הכשרים מובילים. מציעי השניצלים חוששים מלהכשיל את הזולת באכילת מזון שכשרותו אינה לרוחו.
5. הם גם מבינים כי ללא ציון שמות שלשת גופי הכשרות הנחשבים – איש לא יגע בשניצל.
6 אם איש לא יגע בשניצל, הוא ייזרק.
אז מה היה לנו? הצעה בלתי שגרתית ברחובה של עיר למוצר ביתי מובהק: שניצל בקופסה. איש לא חשב שזה מוזר – מה שאכן היה כזה אילו לא היו בעליה המקוריים של מנת האוכל מקפידים על סדרת הכללים שצויינה.
וכבר אציין שדקות לאחר צילום התמונה, נצפתה אשה מקומית רוכנת לעבר המציאה ושמחה בחלקה.
הסופר והגיד
הסופר והמגיה הברכפלדאי [=המתגורר במודיעין עילית] קיבל בשתיקה את תפילי והבטיח כי הם ייבדקו בתוך יום. כשהגיעה השעה התייצבתי בביתו של האיש היקר וכמו עוד מאות שקדמו לי הצגתי את השאלה המתבקשת מכל בעל בעמיו:
נו, איך הכתב?
כלומר, מה דעתך על יפיו של כתב האשורית של סופר הסת"ם – ממנו רכש סבא ע"ה את התפילין?
נעים, ענה האיש.
נאלמתי וגם נהניתי. פעם ראשונה שהמילה 'נעים', צוותה ליפיו ולעיצוב צורתו של כתב. מה בין מענה אינפורמטיבי לתיאור תחושה גופנית? שפה של סופרים.
המגיה גם קשר עבורי את 'היוד' של התפילין באמצעות גיד.
כמה עלי לשלם? שאלתי, חמישה שקלים השיב האיש.
חמישה שקלים? איך ניתן בכלל לשלם על עבודה כלשהי בחמישה שקלים? איך בכלל מחשבים את זה? האם אני מסוגל לשלם על עבודת אמנות – גם אם לוקחת מספר דקות – חמישה שקלים? חשתי מבוכה, אך האיש התעקש שזהו התשלום.
לא שקל יותר.
שילמתי ולעצמי אמרתי: האם בבני ברק וירושלים תהיה דרישת התשלום זהה?
