הפרשיות המשפטיות המתרגשות עלינו בימים האחרונים הינן בעלות ערך ציבורי וחדשותי רב, כמו גם רכילותי מהמעלה הראשונה. ראש ממשלה לשעבר, שר בכיר לשעבר, רמטכ”ל לשעבר, שולה זקן מאז ולתמיד, כולם מככבים בדרמה המשפטית הגדולה המוצגת לפנינו בשבוע האחרון.
אלא שמה שמתבצע לעינינו אינו הליך משפטי אלא סוג של הוצאה להורג פומבית או בשם המוכר יותר – לינץ’. לינץ’ ממוסד. אהוד אולמרט, ‘הורשע’ על ידי הפרקליטות זמן רב לפני שהשופט רוזן הקריא את דבריו הקשים באולם המשפט. כך גם סילבן שלום, וכך גם אביגדור ליברמן.
קשה לשכוח את דו”ח עדנה ארבל על אריאל שרון, או את הדו”ח של אליקים רובינשטיין על עזר וייצמן. שני השופטים בפוטנציה פתחו במסורת של דו”חות, שהתחושה העולה מהם היתה “גם אם לא תושג הרשעה, הכרעה ציבורית על כל פנים תושג”.
תופעת ‘הלנץ’ הממוסד’ כוללת גם את ראשי העיר ברמת השרון, נצרת עילית ובת-ים, שאולצו להתפטר עוד בטרם הורשעו. אזכיר שוב, לשלשה עומדת עדיין חזקת החפות, שאיפשרה להם להתמודד בבחירות המוניצפיליות ואף לזכות, לאן נעלמה חזקה זו? האם רק בגלל שבית המשפט בחר להכריע כי הם אינם ראויים לכהן, הם פסולים מלשמש בתפקיד ציבורי גם כאשר אין כל הרשעה בעניינם? ומה יהיה ביום בו יוכח, לצורך העניין, כי ראש העיר זכאי, וכי שווא טפלה עליו הפרקליטות, האם יוחזר לו מעמדו, האם יצליח לשקם את מעמדו?
חזקת החפות, חשוב להזכיר, היא יסוד בסיסי בדין הפלילי. פגיעה בחזקת החפות, מבלי להעניק לקרבן כל הגנה, הינה פגיעה אנושה בזכות אדם בסיסית זו המשליכה באופן אקטיבי על זכותו של אדם לשם טוב, לפרנסה, ואפילו בזכות הציבור לבחור את נבחריו
יפה תעשה הפרקליטות, אם תשוב למקומה הקלאסי: בירור הסוגיא בבית המשפט. הרשעת אנשים ללא משפט, נתפסת כפחדנית, מרושעת, ובעיקר כ’סותמת פיות’.