1.
כמעט מאה שנה – 98 שנים ושלושה חודשים – חי בעולם הזה הרב יצחק שיינר זצ”ל. מסכת חיים רבת תהפוכות, חוצת יבשות ודורות.
תחילתה בתיכון ובאוניברסיטה בפיטסבורג וסופה בהרבצת תורה לתלמידים רבים בישיבת קמניץ בירושלים. באמצעה, היתה גם ראשות ישיבה במונטרה שבשווייץ.
לא זכיתי להכיר אותו מקרוב, אבל בשבוע האחרון הרגשתי צורך להתעמק בסיפור חייו המיוחד ובאישיותו. כאילו כדי לנסות לטהר – אפילו בעיני עצמי – את הפגיעה בשמו הטוב. לחלוק לו כבוד אחרון, כראוי לו. להתמקד בכמאה שנותיו, ולא ביום האחרון בחייו.
לפני פחות מחודש פרסם הרב שיינר מכתב גלוי שבו הוא קורא להחמיר מאוד בהוראות משרד הבריאות: “על כל אחד מאיתנו מוטלת חובה לעשיית רצון ה’ בעת הזאת, ולקיים כל מה שחייבים להיזהר מצד חובת ההשתדלות הנצרכת על פי דעת המומחים שלא להינזק חס וחלילה, וכן שלא להזיק לאחרים. וצריך להיזהר מלהשתתף במקומות האספות של צפיפות וכדומה, אשר מצוי לפעמים בשמחות, שעל ידי זה חס וחלילה ייתכן לבוא להינזק או להזיק, וגם יכול להיגרם מזה הרבה ביטול תורה חס וחלילה. וכמו כן, מי שעל פי דעת הרופאים חשוב לו לקבל החיסון שבסייעתא דשמיא מועיל למניעת ההידבקות – יש עליו חיוב מצד חובת ההשתדלות לא להימנע מזה”.
כמה ברור. כמה פשוט. נו, אז למי שטורח בגילו המבוגר לפרסם קריאה כזאת, ונפטר למרבה הצער מקורונה, מגיעה הלוויה שהתנהלה בדיוק, אבל בדיוק, הפוך מכל מה שכתב הנפטר במאמץ רב ימים ספורים לפני פטירתו? זו תורה וזה שכרה?
אז נכון שמשפחתו ביקשה בכל לשון של בקשה לפני צאת ההלוויה לשמור על ההוראות, אבל לצערנו רוב הציבור לא נשמע לה. אני מקווה שאחרי סתימת הגולל ביקשו כמו שצריך מחילה. רבי יצחק אריה בן ר’ דב, בשם כל המלווים הרבים, אנו מבקשים ממך סליחה ומחילה על כך שפגמנו בנשיאה המונית ומסוכנת של המיטה.
2.
השבוע, אחרי שהקשתי את שמו בגוגל, וחלפתי בכאב על פני שישה עמודים של תוצאות חיפוש שעוסקות אך ורק בהלוויה ובתגובות עליה, הגעתי לתיעוד מקסים. לפני כמה שנים נשא הרב שיינר נאום באנגלית בפני באי ועידת ארגון ‘אחינו’ שעוסק בקירוב בני נוער, ושם שיתף את הנוכחים בסיפור חייו הלא סטנדרטי:
“גדלתי באמריקה, בפיטסבורג, פנסילבניה. שישים אלף יהודים. רובם יהודים יראי שמיים שהגיעו לשם מאירופה. נולדתי שם, וכשגדלתי הלכתי לבית ספר. לא היו ישיבות, לא היו תלמודי תורה. בניו־יורק היה כבר התחלה של משהו. היו כמה יהודים ‘מוזרים’ – כולם התייחסו אליהם ככאלה – שהתחילו בייסוד ישיבות, תלמודי תורה. אחד מהם היה הרב’ה שלי, ושל עוד כמה כאן באולם הזה, ר’ שרגא פייבל מנדלוביץ זיכרונו לברכה. החולם. הסתכלו עליו כאדם בלתי ריאלי. וזו האמת, הוא לא היה ריאלי. הוא יצר יש מאין.
“הוא, יחד עם שותפו ר’ בנימין וילהלם, יצרו תורה יש מאין בניו־יורק. אבל בפיטסבורג באותו זמן לא היה כלום. למדתי בבית ספר ממלכתי לא יהודי. קרו לזה ‘בית הספר על שם רוג’רס’. ואחריו הלכתי לתיכון. היו לי הרבה חברים, היו אז הרבה יהודים, אבל מעט מאוד – אפשר לספור על כף היד – נשארו דתיים. זה מה שקורה כשאתה לומד בבית ספר ממלכתי. רבים מהם, קשה לי לומר את זה, התחתנו עם גויות.
“מדוע אני מספר לכם את כל זה? מה זה נוגע להיום? יש לנו אבא גדול שם למעלה, והוא עושה הרבה דברים שאף אחד לא יודע מדוע הם כך, אבל יש לו דרכים מוזרות לנהל את ההצגה. ולפעמים, חלק מהדברים שאנו רואים, יכול ללמד על היתר. כלום לא קורה במקרה. אין כזה דבר. הכול השגחה פרטית. השם יתברך הוא המנהל את העולם.
“מה שקרה עם כל אחד מאיתנו שנמצא כאן ברגעים אלו בכינוס הזה לא קרה במקרה. כל אחד מאיתנו יכול לכתוב ספר על החיים שלו, נובלה. אם הוא כישרוני אז בעצמו, ואם לא, על ידי מישהו שיודע לכתוב. אני רוצה לתאר קצת, אני לא יודע הרבה על הנובלות של אחרים, אני יודע יותר על סיפור החיים שלי…”
3.
ופה, במקום דרשה תורנית, עבר הרב יצחק שיינר, אחד מזקני ראשי הישיבות, חבר מועצת גדולי התורה, לספר לקהל שומעיו בפשטות (התמליל כאן מתורגם מאנגלית, אבל נדמה לי שהענווה והמתיקות עוברות גם את מסננת התרגום) על שלושה אנשים ששינו את חייו. שלושה אנשים שבלעדיהם גורלו היה כגורל חבריו לקמפוס בפיטסבורג, כלומר התבוללות כמעט ודאית.
נתמקד, ברשותכם, בסיפור של הרב אברהם דוד בנדר. גם כי הוא היה “הראשון לזהות”, וגם כי הוא מלמד אותנו כמה התעניינות בנער צעיר שבא משום מקום יכולה לשנות את חייו, ולהשפיע אחר כך על אלפי אנשים.
“ר’ אברהם דוד בנדר, הסבא של ראש ישיבת ‘דרכי תורה’ בפאראקווי הרב יעקב, היה משולח שהגיע לפיטסבורג לאסוף כסף לישיבה. בדרך כלל הוא היה מגיע לאזור אחר בפיטסבורג, שם הייתה לו משפחה, משפחת שפירא. אבל פעם אחת הוא הגיע לאזור שלנו, ומכיוון שאנחנו היינו אחת המשפחות הבודדות שאכלו בביתן כשר – הוא התארח בביתנו. הקב”ה סידר זאת כך.
“רוב המשולחים מתארחים אצל משפחה, שם הם אוכלים וישנים, אבל אינם מתעניינים בילדים של המשפחה. הרב בנדר היה שונה. הייתי אז בן 16 והוא שאל אותי מה אני לומד, עניתי לו שעכשיו סיימתי לימודים בבית הספר, נרשמתי כבר לאוניברסיטת פיטסבורג ללימודי מתמטיקה ולטינית.
“הוא שמע את זה ושאל את הוריי: ‘אוניברסיטת פיטסבורג? אתם משפחה דתית, למה לא תשלחו אותו לניו־יורק לישיבה?’. הוריי לא ידעו מה זה ישיבה. ‘ישיבה? מה זה ישיבה?’. הם היו מאוד דתיים, שומרי שבת, כשרות, הכול, אולי הם זכרו ישיבות מפעם בפולין, אבל לא היה להם שמץ של מושג שקיימות ישיבות באמריקה. אז הוא אמר: ‘אני אקח אותו לשם’. והוא באמת לקח אותי”.
אגב, עד לנאום הזה של הרב שיינר, מעולם לא שמעתי את שמו של אותו בנדר, שככה התעניין בעולמו של ילד בן 16, אבל את נכדו, שעומד, כאמור, בראש ישיבת ‘דרכי תורה’, אימפריית ענק עם אלפי תלמידים, זכיתי להכיר בשנה שעברה בשליחותנו בארצות הברית. ילדינו למדו שם. ומתוך היכרות עם הנכד, והיחס האישי והחם שלו לכל תלמיד ותלמיד, אני יכול ממש לדמיין את האכפתיות והלבביות של הסבא.
4.
“אבל זה לא היה פשוט”, המשיך הרב שיינר את סיפורו. “עברו שישה חדשים עד שעזבתי איתו לניו־יורק. היצר הרע, השטן, לא מוותר כל כך מהר. הוא גרם לי לרוץ פעם אחרי אוטובוס והחלקתי על הקרח ונפלתי ונקעתי את הרגל. הייתי בגבס שלושה חדשים ולא יכולתי לנסוע לניו־יורק, הייתי צריך לבקר אצל הרופא כל כמה שבועות.
“אימא שלי ע”ה הייתה מורידה נהרות של דמעות בהדלקת נרות. החזון אי”ש נשאל פעם איך קיבוצניקים, שדורות לא היה אצלם ריח של תורה, נעשים פתאום בעלי תשובה. איך זה קורה? והוא ענה שדמעות של אמא אינן שבות ריקם. הן חודרות הרים של ברזל ומגיעות עד כיסא הכבוד. לפעמים זה לוקח שנה, לפעמים דור ולפעמים שלושה דורות, אבל הדמעות תמיד מגיעות, ואז הן פועלות והקדוש ברוך הוא עונה לתפילות של האמא או הסבתא.
“אני בן יחיד, אמא שלי הייתה מורידה נהרות של דמעות. היא ראתה מה קורה מסביב, שבנים לא הולכים כלל לבית הכנסת וממילא לא אומרים קדיש, ואם אתה נשוי לגויה אתה בוודאי לא אומר קדיש, אז היא הייתה בוכה: ריבונו של עולם, עזור לי שהבן שלי יישאר יהודי. התפילות של אמא שלי לבסוף הגיעו, ונענו. אחרי סמסטר אחד באוניברסיטת פיטסבורג, הרב בנדר לקח אותי לישיבה בניו־יורק.”
5.
כאן המשיך הרב שיינר לספר על צעדיו הראשונים בעולם התורה, בישיבת ‘תורה ודעת’, על הקשיים, על המניעות ועל עוד שתי דמויות שהיו שם לצידו, הרב יצחק קארפ והרב משה יחזקאל סמואלס, כל אחד בצומת מכריע אחר. בגללם זכה ללמוד תורה אצל גדולי הדור בארצות הברית, הרב שלמה היימן והרב ראובן גרוזובסקי, ובעצם בגללם גם זכה לימים, להינשא למי שהייתה אשתו, אסתר, שהגיעה מרקע שונה לגמרי משלו: “רק תדמיינו, כשאשתי ע”ה נולדה, הבת־קול יצאה ואמרה: בת פלוני לפלוני. אסתר לאה בת ר’ משה, נכדת ר’ ברוך בער ליבוביץ’, תינשא ליצחק אריה בן ר’ דב.
“אבל מה לעשות, יצחק אריה בן ר’ דב באותו העת היה בפיטסבורג פנסילבניה, בן שלוש שנים. איך יקרה שידוך כזה? איך יכול להיות כזה דבר? יש כל כך הרבה סיבות ששידוך כזה לא יכול לקרות. קודם כול היא בווילנה והוא בפיטסבורג, וחוץ מזה הוא במקום כזה… איך הוא יינשא לנכדה של ר’ ברוך בער? הריבונו של עולם הוא אומנם זה שהחליט, אבל אנחנו לא מבינים דרכי הקב”ה איך שהוא עושה. בת פלוני לפלוני. בקיצור, כנראה שלכן אני התחלתי לשבת ללמוד אחרי שגמרתי תיכון, ואחרי סמסטר אחד באוניברסיטת פיטסבורג…
“ובגלל זה אני כאן הערב”, סיים הרב שיינר את נאומו. “בזכות שלושת האנשים האלה, שאני מרגיש שאומרים לי לבוא לכאן ולדבר בפניכם בועידת ‘אחינו’: לכל אחד מכם יש את ההזדמנות הזאת, להציל ילדים של הקב”ה, כמו אותם שלושה אנשים שהצילו אותי. וזו העבודה שלנו בעולם הזה, וזה מה שאנחנו עושים כאן במפגש הזה”.
6.
הרב שיינר סיים את נאומו המרגש והשאיר אותי עם מחשבות. כמה אדם אכפתי אחד יכול להשפיע על חיים שלמים של נער, שלגמרי במקרה נקלע לדרכו. ובעצם, להשפיע על חיים שלמים של כל מי שיהיה לימים תלמיד של אותו נער.
ואגב, לא צריך להפליג בהכרח עד מחוזות רחוקים, לפעמים הנער הזה יכול להיות הבן שלנו. הוא לא בפנסילבניה, הוא אצלנו בבית, מול המחשב. אפשר להשפיע עליו המון. גם בזכות התפילות של אמא שלו, או של סבתא שלו, או של סבתא של סבתא שלו.
ובחזרה למכתב האחרון של הרב שיינר שאיתו פתחנו. אחרי הדרישה הנחרצת מכל אחד מאיתנו “לעשיית רצון השם” בהקפדה על הוראות משרד הבריאות וגם בלקיחת החיסון (הרב שיינר עוד הספיק לקבל את מנת החיסון הראשונה), הוא כותב על חינוך הילדים והאווירה בבית בימים לא פשוטים אלה:
“והעיקר שיראה כל אחד לעצמו להתחזק ביתר שאת וביתר עוז… ועל כל אחד לדאוג להשרות בסביבתו רוח טובה ושמחה, ולדבר עם בני הבית על האמונה והביטחון המוטלת עלינו. ועל ידי זה לא יהיו חס ושלום בפחד ועצבות ולחץ שאינם מועילים כלום… ובזכות שנעשה רצון הקב”ה בעת הזאת ונעמוד בניסיונות הזמן, נזכה שהקב”ה במהרה יסיר מעלינו את הנגף המשחית הזה ונשוב לעובדו ולשקוד בתורתו הקדושה, בהרחבת הדעת ובמנוחת הנפש, בלא שום טרדה ועוגמת נפש”.
אמן.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’