ליל שבת, בני ברק תחתית, עם הילדים והילדות ש”לא רוצים אותם”

1.

אסור לבכות בשבת, הזכרתי לעצמי, מוחה בממחטת הניר שבידי עוד דמעה סוררת. ועוד אחת.

רכבי משטרה פטרלו ברחוב כאילו היה זה רחוב במזרח ירושלים. עמדתי שם, לא הרחק מהמקום בו הוצת האוטובוס, מולי קבוצות של בני נוער, צעירים וצעירות, תולים בי את עיניהם ומקווים שמישהו יצליח לעזור להם. או לפחות לשמוע את זעקתם.

עוד ועוד סיפורים אנושיים שממיסים כל לב, עוד ועוד עיניים עצובות שנתלות בך ונותנות לך להבין שהתקווה אבדה להם אי-שם, בין עקיצה של שכן לעלבון מצד ‘נשמה טובה’ אחרת. שהם כבר לא מאמינים באף אחד ולאף אחד, ו”כולם באים לעשות עלינו סיבוב”.

תגידי, כמה שילמו לך כדי לבוא לשמוע אותנו? – שאל אותי אחד מהם, עטוף בשמיכה חמה ומתחתיה ג’ינס וקפוצ’ון (“ככה נוח לי”, “ככה חם לי” ו”אף אחד לא יגיד לי איך להתלבש”). הם כל-כך לא מאמינים בעולם. לך תסביר להם, שההחלטה להגיע אל לב ליבו של ‘הארלם’ בבני ברק גמלה בליבי במהלך שבוע בו זרמו הטלפונים הכואבים, עוד אם מרוסקת, עוד אב שבור, עוד אחד שרוצה לעזור ו”רק תגידי מה אפשר לעשות”.

אלך אני אליהם, החלטתי. ולך תסביר להם, שעוד לא נולד העורך בחרדים 10 שיוכל להגיד לי באיזה תחום להתעניין ואת מה לסקר.

קצת אחרי ארוחת ליל שבת צעדתי אל רחוב השומר. מצאתי עצמי מול גל אנושי ענק של מאות בחורים ובחורות, המחפשים לעצמם תעסוקה ולא חולמים, שהלילה יזכו גם לאוזן קשבת.

בארבע לפנות בוקר שבתי הביתה, מרוסקת לגמרי. בכיס המעיל, לא נותר אפילו טישו אחד יבש.

2.

הבטתי בהם, צועדים קבוצות-קבוצות. חלקם עם ציציות ענק מתנופפות ברוח, חלקם לא. הביגוד צבעוני לגמרי. יש מביניהם עם כיפה על הראש ויש שלא. אבל יש משהו אחד משותף לכולם: הנשמה זועקת.

הנער שמוישה גפני זעק: “הוא משלנו!” • סיפורו של יאיר בר-אל

התחלתי את המסע מפינת השומר-רבי עקיבא, נעה עם ההמון המטייל ברחוב, תרה אחרי מישהו שיגיד להם איזושהי מילה טובה. תיגשו, תגידו ‘שבת שלום’, תשאלו ‘מה שלומכם בחורים?’ אני מתחננת לעוברים ושבים, ללא קול. בליבי.

שימו לב אל הנשמות.

אבל איש לא שם אל ליבו. אחר כך, כשהם יציתו אוטובוס, תושבי בני ברק החרדים יצקצקו: ‘איזה נוער מסתובב פה בעיר שלנו’.

ומה עשיתם למען הנוער הזה?

3.

ואז הן ניגשו.

קבוצת נערות. לא יודעת למה הן החליטו שאפשר לסמוך עלי ולשוחח איתי, אבל בשעה הקרובה עמדתי מולן, שמעתי את זעקתן ובכיתי.

לכל אחת מהן היה סיפור קורע-לב. אדלג על הפרטים המזהים, הן של המשפחות והן של בתי הספר, שכן, חשוב להדגיש, הכתבה מציגה צד אחד בלבד. וכידוע, לכל סיפור יש שני צדדים ואסור לשפוט עד שלא מאזינים לכולם. ועדיין, חשוב להשמיע גם את הצד האחד.

“למדתי בבית יעקב פה בבני ברק”, סיפרה אורה (שם בדוי). את רואה אותי עכשיו? (מכנסים, חולצה לא צנועה. ש.ר.) אבל אז, הייתי ילדה צנועה, ילדת בית יעקב קלאסית. חצאית באורך הנכון, כפתור סגור למעלה, שרוולים, תספורת צנועה – הכל לפי הכללים. בית חרדי כשר והכל. עד ששני אחים גדולים שלי נשרו. הייתי אשמה בזה? ממש לא. ההורים שלי היו אשמים בזה? באמת שלא.

“אבל כשירדתי יום אחד לשחק למטה בבניין, ניגשה אלי אחת השכנות. ‘שתדעי, שאנחנו כבר לא מרשות לילדות שלנו לשחק איתך’. ‘למה’? שאלתי, רועדת כולי.

‘ככה. כי יש לך אחים מקולקלים’. ומה אני אשמה? ‘לא רוצים שתתקרבי לבנות שלנו, שמעת?'”.

זהו. ככה רצחו את הילדה. ימים חלפו, היא כבר לא הייתה מסוגלת ללמוד. “אז שלחו אותי לפנימיה, יעני חרדית, בלילות המדריכות היו נועלות את החדרים שלהן ונותנות לנו לעשות מה בא לנו בראש, את לא רוצה לדעת מה היה הולך… עד שעזבתי גם שם. היום אני זרוקה, מסתובבת פה ברחובות”.

וההורים? – אני שואלת.

“יש לי נס. אצלי ההורים לא השליכו מהבית”.

נס.

4.

עוד ועוד סיפורים זורמים מפי הנערות, הלב שלי נחתך לחתיכות.

ואז התחילה לדבר דבורה (שם בדוי, גם הפרטים יטושטשו, כדי למנוע זיהוי של המשפחה או הילדה). באף שלה מותקן נזם. לא יודעת איפה מתקינים אותו ומה הם מסמל, אבל אני בטוחה שמדובר בסוג של התרסה כנגד העולם, שהיה כל-כך רע כלפיה.

כולה ילדה קטנה בת 15 וחצי, אבל אם הייתה אומרת לי שהיא בת 20, הייתי מאמינה. מה שחיים קשים יכולים לעשות לנפש של ילדה זכה ורכה בשנים.

היא יתומה מגיל 11. בהתחלה, זה זרם טוב, היא וההורה שנותר לה. אבל לפני שנתיים ההורה נישא בשנית, ומאז החלו צרותיה. היא נזרקה מהבית. מרגישה שהושלכה, כאילו הייתה שקית זבל.

“בהתחלה, סבתא שלי הכניסה אותי אליה הביתה, אבל בהמשך, גם היא לא רצתה אותי”, היא מספרת.

לא רצתה אותה. אתם מבינים מה זה מעולל לנפש של ילד? איך הוא מרגיש מול דלת נעולה, בבית שאמור להיות ביתו?

ילדת ה”לא רוצים אותי” מצאה לעצמה מוסד בו היא לומדת כיום, גם דירה להניח בה את ראשה בלילות. אבל בשבתות, היא שבה לעיר הולדתה בני ברק, לחברות שהכירה, ובעיקר, לרחובות. ובמיוחד לרחוב השומר, לשם כולם מתנקזים.

“אני ישנה אצל חברה. אמא שלה נחמדה, היא הסכימה שהיא תישאר בבית, ואפילו להביא חברה”.

ואז, היא מביטה בי בעיניים מלאות כאב. “אני מתחננת אליך. תעזרי לי לחזור הביתה. בבקשה”.

עד לצאת השבת, זעקתה הדהדה במוחי. לא יכולתי להשתחרר מהכאב שלה.

במוצאי שבת, פרסמתי פוסט. קיבלתי המון תגובות, וגם שיחת טלפון אחת מיהודי חשוב, שמכיר את המקרה. הוא הציג בפניי גם את הצד השני, של ההורים, את סיפורה של הסבתא. לא אכחיש, יש בעיה. הם לא סתם טרקו בפני הילדה את הדלת.

אבל, למען השם, היא הילדה, אתם המבוגר האחראי. תמצאו פתרון, תפתרו את הבעיה, תפתחו לילדה שלכם את הדלת ואת הלב.

למען האמת, יש תחילה של הפי-אנד לסיפור. ההורים מסכימים לפגוש אותי. אז אני לא יודעת אם אזכה להיות השליחה הטובה, אבל אני נרגשת מכך שקיימתי את הבטחתי לילדה, לנסות לעזור.

וגם, תולה תקוות, שאם הדלת נפתחת בפניי, היא בעזרת ה’ תיפתח גם בפניה של דבורה.

5.

“הנה יאיר”, הן מצביעות לעברו של יאיר בר-אל, אותו ראיינתי לפני מספר ימים בביתו. כן, גם הן קראו את כתב ה’אני מאשים’.

אני נפרדת מהן ועוברת לקבוצת הבנים. לא תאמינו, אבל שם על הכביש יש הפרדה. “אנחנו קבוצות-קבוצות, לכל שכונה יש חבורה משל עצמה, וחבורות הבנים והבנות לא ביחד”. לא מטעמי צניעות, אגב.

סביב יאיר, חבורה ענקית של בני נוער. לחלקם כיפת “יחי אדוננו”.

אתם חב”דניקים? אני תוהה.

“לא, אבל הרב חקק הביא לנו כיפות, כיבדנו אותו ושמנו על הראש”, הם מסבירים.

הרב חקק הוא אחת הדמויות היותר אהובות על מאות הנערים פה. הוא מזמין אותם אל ביתו, “מוסר שיעורים, מספר סיפורים, מביא כיבוד” (בהמשך, יתברר לי שהעירייה היא שמממנת את הכיבוד, אבל הנוער לא ממש יודע, גם לא מאד חשוב להם, מי משלם מה, כמה ולמה. מבחינתם, “העירייה לא עושה כלום בשבילנו” ובזה תם סיפור. לקח לי זמן, אגב, כדי להבין זאת).

ואז ראיתי אותם. שני אברכים נגררים ובידי כל אחד מהם סל.

“תביא חמצוצים”, “תביא גרעינים”, שמעתי בשעות הקרובות את הנערים, שהגיעו שוב ושוב כמו אפרוחים שבאים ללקט גרגירים מהתרנגולת. הם כבר מכירים את תכולת הסלים שלהם.

‘מאיר ארנפלד’, מציג עצמו אחד מהם, ואני נזכרת שיאיר בר-אל שיבח אותו ואף ציינתי את שמו בראיון עמו. השני הוא לוינשטיין.

הם נחמדים, ידידותיים, מתאמצים, אבל הנערים חשדניים כלפיהם. מאוד. “אל תתרשמי”, הם צועקים לי, עוד אחד ועוד אחד. “הם רק עושים רוח, הם לא עושים כלום”.

השניים, רכזים מטעם העירייה, מנסים לשכנע אותי שיש עשייה, אבל בני הנוער לא ממש מניחים  להם לדבר. “לא עושים כלום… לא עושים כלום”.

אני שומעת אותם מדובבים עוד נער, ועוד נער.

‘מי סידר לך עבודה לפני שבוע?’, הם שואלים את אחד הנערים.

‘רחמני’, אומר הנער.

‘ואיפה עובד רחמני?’

לא יודע. הוא עזר לי באופן פרטי’.

“אז שתדעי, הוא עובד עירייה”, הם מסבירים לי, אבל הנערים מתעקשים. “מה פתאום, מה פתאום”.

‘ואיפה התחלת ללמוד תופים לפני שבועיים?’, נשאל עוד נער.

הנער מספר ואפילו מביא כתובת.

‘מי משלם על הלימודים?’

‘לא יודע’, משיב הנער.

“אז שתדעי, העיריה מארגנת להם קורסים. כל קורס כזה שווה כמה אלפי שקלים”, הם מסבירים. אבל הנערים מתעקשים. “מה פתאום, זה לא העירייה”.

לא אלאה אתכם, אבל בשעות הקרובות הדו-שיח הזה חזר על עצמו שוב ושוב. שני רכזי העירייה מנסים להזכיר מי עוזר, בעוד הנוער ממשיך לירות בהם חיצים.

תגידו, אני אומרת לחבורה שמתגודדת סביבי, אמרתם להם תודה על הכיבוד שהביאו? קודם תגידו תודה, ואז תנו ביקורת. זה לא מנומס.

אני מחייכת, גם הם, ואז הם קוראים בקול: “טוב, תודה” ואפילו מברכים. בקול. בשאגות.

על הכביש, ברחובה של העיר בני ברק, קבוצת נערים צבעונית, עם לב שמעולם לא התנתק מהיהדות, אבל עיניים מלאות בכאב, עומדים ומברכים. וגם עונים אמן.

מן הצד אני מבחינה בניידות משטרה, השוטרים מציצים בנו. הם חנו ליד מכבי האש, מפטרלים מידי פעם, מנסים להיות רגישים ולא לבלוט.

6.

ניידת משטרה שנעה באיטיות הוציאה מליבם את כל המוגלה.

“ההרגשה שלנו היא שהמשטרה מחפשת אותנו”, מספר יואב (שם בדוי). “יום אחד הלכתי פה ברחוב השומר. זה היה יום חול, עישנתי סיגריה. השעה הייתה 7:30 בבוקר. עברה ניידת משטרה, עצרה לידי, השוטר רשם לי דו”ח. על מה? רעש בשעות אסורות. איך רעש אם עישנתי לבדי? עם מי דיברתי? ‘תערער אם בא לך’, דחף לי השוטר את הדו”ח ליד”.

“כן, ככה הם עושים לנו”, הצטרפו אליו עוד נערים, כמו במקהלה. חשוב להדגיש, אין לי דרך לדעת האם הסיפור נכון, כדי לבקש את תגובת המשטרה אני צריכה לדעת תאריך, מספר דו”ח, פרטים מזהים – ואת כל זה לא הייתה לי דרך לעשות, בטח לא כשמדובר בשבת, ללא כל תיעוד. אז בואו נניח, לשם ההגינות כלפי המשטרה, שהסיפור לא נכון. אבל עצם זה שברחובה של עיר פוסעים עשרות נערים ונערות עם בטן מלאה כלפי השוטרים, שמראה ניידת עושה להם לא טוב על הלב, מחייב חשיבה מחודשת.

“השבת השוטרים נחמדים. הם לא מתעלקים עלינו. תראי איך הם עוברים שוב ושוב אבל לא יוצאים, לא מדברים איתנו. את רוצה לדעת איך ברגע יכלה לפרוץ פה עוד שריפה?”

נער מתחכם, מנסה להציג לי סצנה.

“תראי. נגיד שהשוטר עוצר כעת פה לידינו. ונגיד שהוא אומר לי, למה אין לך מסיכה. ונגיד שאני מיד עונה לו, ‘חבוב, תסתכל על החסידים פה על המדרכה ממול, גם להם אין, למה אתה מעיר רק לי? כי אני נראה לך בעין פרחחון?’

“יודעת מה היה קורה פה תוך שניה? השוטר היה אומר לי ‘יא מתחצף’, הוא היה רושם לי דו”ח על משהו, אולי אפילו עוצר אותי. עכשיו תביני. כל החברים שלי פה מסביב היו מגנים עלי, ככה זה, אנחנו כולנו אחד בשביל השני, היו צועקים על השוטרים, השוטרים היו מתחילים להתגונן, אולי אפילו לתת מכות, שרק היו מרימים לנו להנחתה והיינו מחזירים – מספיק שלאחד מפה יש מצית בכיס ולשני קרטון סיגריות או משהו – והנה שריפה שתצית את כל בני ברק”.

אני נזכרת בימים שקדמו לשריפת האוטובוס, בירי האומלל של רימוני ההלם ברחובות, בהפגנת ‘הפלג’ שפתחה את היום בו ירה שוטר ירי חי באוויר, והנערים המשועממים שקיבלו הודעה בווטסאפ זה מזה – ‘יש אקשן, בואו להשומר’ – ומבינה איך כל ה’טוב’ הזה התחיל.

מתברר, שבערב שבת פנו גורמים בעירייה (“הם לא עושים כלום”, אמרו הנערים) לגורמים במשטרה שתכננו להציב שמירה הדוקה על רחוב השומר (ובצדק) והתחננו: תפעלו ברגישות.

מתברר, שכשהמשטרה רוצה, היא בהחלט מסוגלת. עקבתי אחרי הניידות לילה שלם, הם שמרו, נעו, התבוננו, בדקו שאין חריג – אבל הם לא התערבו ולא התערבבו. או, כמו שאמר הנער, לא הרימו להנחתה.

“יש לי אלפי שקלים של דו”חות”, סיפר אחד הנערים, ויתר החברים פרצו בקולות של “גם לי… גם לי”.

אולי צריך מישהו שירים את הכפפה, יפתח דף חדש מול הנערים, יבטל את הדו”חות ויתחיל מהתחלה? אם תרצו, אין זו אגדה.

7.

“ואז מתלוננים עלינו שאנחנו הופכים פחים כל שבת. תגידי, מה יש לנו לעשות? היינו מתכנסים בתוך הבניין של ‘כתר הרימון’. השבת, נעלו לנו את הדלת. גם לשם אנחנו לא יכולים להיכנס. מה נעשה ברחובות לילה שלם?

“בבית משעמם, ברחוב משעמם. אלו שכבר הפכו לחילונים ולא שומרים שבת, כבר מזמן מבלים את לילות השבת שלהם בתל אביב. אבל אנחנו, מי שאת רואה פה על הכביש, עדיין שומרים שבת. לא משנה איך אנחנו לבושים. אז למה שלא ידאגו לנו למקום? לתוכנית?”

למה באמת?

ארנפלד ולוינשטיין מנסים להגן על העירייה (“אל תכתבי אף מילה טובה על העיריה, הם לא שווים את זה”, אני שומעת קולות), לספר שיש כבר מקום, איפשהו ברחוב הלח”י.

“זה לא שווה”, אומרים הנערים. “רחוק לנו”. טוב, זה בפרדס כץ, קצת רחוק, אבל עדיף מכלום.

“למה לא פה על הגג של כתר הרימון”, צועקים כמה נערים.

הרכזים מסבירים: “זה מפריע לשכנים”.

נו, כאילו שפעילות בני עקיבא לא מפריעה לבניינים ברחוב ירושלים-יהודה הלוי, כאילו שהפעילות בבתי הכנסת בעיר לא מפריעה. הילדים האלו הם הילדים של העיר, בשר מבשרה. מי שמפריע לו הרעש שלהם, שלא יתפלא אם הילד שלו בעצמו יגדל ויצטרף אליהם. לאיש בעיר אין תעודת ביטוח שתגן על הילדים שלו.

אבל לא נראה לי ששכנעתי מישהו.

ורק לחב”דניק, הרב חקק, הם כל הזמן מחייכים. לא יודעת איך הוא עושה את זה.

8.

ואז, הם מפגישים אותי עם מי שהם מציגים כ’ראש’. אמיתי? אין לי מושג, אבל הוא ניגש.

פניו רציניות, הוא מציג את עצמו בשמו, ומבקש ‘תורידי את המסיכה’. למען האמת, הייתי שם על הכביש שעות ארוכות, לא העזתי לרגע להסיר את המסיכה. אני מחוסנת מושלם. ועדיין, מסביבי כמעט אף אחד לא עטה מסיכה. “לא מאמינים בקורונה”, חזרו ואמרו.

ורק הוא, מתעקש. תורידי. “אני לא שומע טוב”, הוא אומר, ורק אז אני שמה לב לשתל. “מגיל שנתיים”, הוא אומר.

מי כמוני מכירה את הסיפור. גם השתל לא נותן תוצאה של מאה אחוז, ובהמולה שמסביב קריאת השפתיים מעניקה בטחון.

אני מתרחקת למרחק בטוח, ומורידה את המסיכה. בדקות הקרובות הוא יתנה בפניי את המצוקות שלו ושל חבריו. כל מילה, עוד סכין בלב.

הילדים האלו יכלו להיות הילדים של כולנו. ויש להם כתב אישום ענק נגד החברה הסובבת אותם, זו  השופטת, המטיחה, המזלזלת, הקובעת דעה לפי צבע מכנסיים וסוג בד ופחות לפי המעשים וטיב המידות והנשמה.

אז אני לא באמת יודעת מי אשם (“כשיעקב אשר היה פה ראש עיר היו אחלה תקציבים לנוער שלנו, זייברט קיצץ, רובינשטיין מנסה אבל לא עושה מספיק”, הם חותכים מסקנות, ואני לא באמת יכולה לדעת אם הם צודקים. לא בדקתי מספרים, המספרים פחות מעניינים אותי, באתי לשמוע את הכאב).

אבל כשאני פוסעת במעלה רחוב רבי עקיבא, איפשהו לקראת השעה 4 לפנות בוקר, כשחושך סביבי, ירח וכוכבים בשמים – אני שבה ותוהה, ביני לבין עצמי: האם כולנו, אבל ממש כולנו, נוכל  לומר, ידינו לא שפכה את הדם הזה?

קול דמי אחיי זעקו בלילה ההוא מבני ברק תחתית. ההארלם החרדית שצמחה שצמחה אט-אט. זה כבר לא אחד מעיר, שניים ממשפחה – זה חוצה עדות וחוגים. זה הגיע לבתים של כולנו.

ואל היללה הגדולה העולה מבתי ההורים, הגיע הזמן שנקשיב.