קובי אריאלי מחוסן וזה מה שיש לו לומר ל’כתבינו לענייני דיפרסיה’

היום מלאו עשרה ימים לחיסון השני שלי. אמשיך עם מסיכה וריחוק כי כך הם הכללים, אבל אני יודע וגם אתם יודעים שאני כבר מחוץ לעסק הזה, תודה לא-ל ולמדעני פייזר, ברכה על ראשם.

הטכניון קורא לך להצטרף: מלגת קיום ומימון מלא עם ליווי אישי

כנסו: הרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין

כך גם אשתי, הורי וחלק מילדיי.

זאת סיבה לאושר גדול ולאמון גדול בכל המערכות שהבטיחו ובעמל גדול קיימו. יש הרבה ערפל חדשות ובלגאן דיווחים, אבל האזרחים החכמים יודעים היטב שאת המציאות לא לומדים דרך דיווחי כתבינו לענייני דיפרסיה שנמצאים פרושים בשטח, אלא דרך החיים האישיים שלנו.

עובדה היא שמרגע שהבנו מהו הנגיף הזה ידענו היטב את המסלול: יפתחו ויסגרו ויפתחו ויסגרו והתחלואה תעלה ותרד ותעלה ויסגרו ויריבו ויפתחו ויסגרו ושוב יפתחו קצת וזה יהיה מעצבן.

וידענו שהמצב הכלכלי של חלקנו יהיה לא טוב כי לא יהיו לנו הכנסות, אבל ידענו גם שיהיו פחות הוצאות ושפיצויי המדינה יעזרו ושנעבור את זה; וידענו שיהיה ממש קשה בבית, עם הילדים הסגורים והלומדים מרחוק או עם הבדידות – אבל שזה מחיר הכרחי למניעת מגיפה ונעמוד בזה וגם יש כמה יתרונות ומלא אוכל; הכל ידענו.

ובעיקר ידענו, שבינתיים, בעוד כל זה קורה, מדענים טובים יפתחו חיסון ועד שהוא יפותח לא ייגמר כלום; אבל כשהוא יגיע, זה יסתיים.

והנה הוא הגיע. וזה מסתיים. לאט ובטוח. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

כל זה אינו רלוונטי כמובן למי שמתו או איבדו את יקיריהם או סבלו קשות. ליבי לכם בכאב ובאהבה. אבל כל השאר:

א. תגידו תודה לכל מי שהביא אותנו לנקודה הזאת

ב. לכו להתחסן

ג. אל תאמינו לכל מילה של התקשורת

ד. בדקו היטב אם יש בסביבתכם לא-מתחסנים ח”ו ותעשו הכל, בעדינות בשלב זה, כדי לגרום להם ללכת ולהתחסן.