תקוע בבידוד, למה להקדיש את זה לעילוי נשמת משרד הבריאות?

1.

נראה לי שאני יודע מה חסר לנו כאן בשביל שכולם ישמרו על ההוראות ונצא סוף סוף מהקורונה. הסברה של משרד הבריאות? יש יותר מדי. הפחדות? אפשר להיות חולים רק מלקרוא את הנתונים הנוראים. מתקפות נגד אלה שלא שומרים? הו, גם מזה לא חסר לנו, ברוך השם.

אז מה חסר לנו? חסרה לנו משמעות. להרגיש שמה שאנחנו עושים כבר כמעט שנה – מסגירת בתי הכנסת ועד סגירת בתי הקפה, מהבידודים הלא נגמרים ועד ההקפדה לא ללחוץ ידיים, מצמצום החתונות ועד הקטנת ההלוויות – הכול משמעותי.

זה לא רק קיום הוראות החוק. זה לא רק החשש מקנסות. יש כאן משהו גדול מאוד שאנחנו זוכים לעשות.

ומי שהגדיר את זה בצורה נפלאה כדרכו הוא הרב שמואל פולק. הוא פרסם בעלון שהוא מוציא לאור ‘אז נדברו’, שמופץ (לצערי) רק בריכוזים חרדיים, את המדריך הרוחני למבודדים.

“אל רבבות אלפי ישראל השרויים בבידוד, כמה נקודות למחשבה”, זאת הכותרת, ואחריה מגיע טקסט ארוך מאוד, שכולל גם מקורות ומדרשי חז”ל ואפילו קבלה וחסידות. ניסיתי להוציא מתוכו בתמצית את ארבע הנקודות העיקריות שרלוונטיות לכל אחת ואחד מאיתנו (ברכות ליו”ר מפלגת העבודה החדשה).

אז גזרו, שמרו והדביקו על המקרר או לצד קופסת המסכות בבית.

2.

“נתחיל מהקל אל הכבד”, פותח הרב פולק. “דבר ראשון, בואו נעשה סדר. קצת ייחוד המחשבה. סליחה אדוני היקר, שאלה לי אליך: למה אתה לא יוצא מהבית? כי ביבי לא מרשה? כי המשטרה תעשה לך נו נו נו? לא. הסיבה האמיתית היא בגלל שיש אחוז מאוד קלוש שאולי הילד הקטן שלך נדבק, ואז אולי־אולי גם אתה נדבקת, ואז אולי־אולי־אולי אתה תדביק אחרים בנגיף ואז אולי־אולי־אולי־אולי חלילה הם יינזקו – ולכן, בשביל הספק הכל כך רחוק הזה, אתה נשאר בבית.

זאת אומרת: אתה מפסיד כעת מדי יום קדיש, קדושה וברכו, בשביל מה? בשביל לשמור על הבריאות של השכן שלך. איזה שכן? השכן הזה שתהומות של השקפה מפרידים בינך לבינו. זה שבבחירות האחרונות שפכתם בוץ אחד על השני, וביום יום אתה לא היית שם עליו שקל. אבל ברגע האמת אתה מבין שהחיים שלו חשובים יותר מכל התפילה שלך במניין, יותר מארבע קדושות וצ’ אמנים וי’ קדישים שלך. ועד כדי כך זה יותר חשוב, שבשביל החשש הכל כך רחוק של שמירת החיים שלו, בורא עולם מוותר על התפילה בציבור שלך.

אז באמצע תפילת היחיד שלך בחדר, תפנה לקדוש ברוך הוא ותאמר: ריבונו של עולם, מה אני לא מוכן לעשות בשביל לשמור על הבנים שלך. אני תקוע פה בבידוד ויוצאות לי קרניים, רק בשביל למנוע מהבנים שלך ספק־ספיקא קלוש של נזק. אנא ה’, תבנה לנו את בית המקדש. זהו, כבר אין לי שנאת חינם. אני אוהב את הבנים שלך. אם חטאתי לפניך בשנאת חינם, אם פעם יצאה לי בטעות פליטת פה של גנות וסרה על אחד מבניך שכל כך יקרים לך, אז הנה, הבידוד הזה יהיה הצהרה וגילוי דעת שאני חוזר בי. אז אנא ה’ תוציא אותי מהבידוד היישר לבית המקדש שייבנה במהרה.

לא חבל? אתה כבר בלאו הכי תקוע בבידוד, אז למה להקדיש את זה לעילוי נשמת משרד הבריאות? תתמקד בנקודה האמיתית ותחדד אותה לעצמך. לצורך העניין, כל יום במשך חצי שעה תשב ותחשוב מחשבות טובות על עם ישראל. תדבר כל מיני דיבורים טובים על הבנים של הקדוש ברוך הוא. זה אולי נשמע לך מצחיק, אבל הקדוש ברוך הוא מתענג על זה. אז קדימה, יש לך זמן. אתה בבידוד…”.

3.

וכאן מגיעה הנקודה השנייה: “אני רוצה לגלות לך סוד: אתה יודע למה אתה בבידוד? כי ה’ רוצה אותך פה. נקודה. זו הסיבה האמיתית. אתה בבידוד לא בגלל שהיית בסביבה של חולה מאומת, ולא בגלל שאתה צריך כעת לשלול שלא נדבקת, אלא בגלל שה’ רוצה אותך בתוך הבית. ומאיפה אני יודע? מסיבה פשוטה: כי אם אתה כעת בבידוד רק בשביל לשלול שלא נדבקת, מה זה אומר? זה אומר שאם יסתיימו ימי הבידוד ויתברר שאתה בריא ושלם בלי תסמינים ובלי כלום – סתם היית בבידוד.

אז זהו, שלא: האמונה היהודית קובעת שאצל יהודי שום דבר לא סתם. כל סיטואציה בחיים טומנת בחובה שליחות. אם בני דור המדבר מסתובבים סביב עצמם בארבעים ושניים מסעות, בפרשת מסעי מתברר שלכל מסע היה תפקיד. אין סתם גרירת רגליים אצל יהודי. אין כזה דבר ללכת לאיזשהו מקום ולחזור סתם.

אתה פה כי ה’ רוצה אותך פה. השליחות שלך בימים אלו היא להיות פה. אתה שואל למה? זו השאלה היחידה שלך בחיים? לא יודע למה. לאלוקים פתרונים. אבל זה המקום שלך כעת. כל מה שנותר לך בתור שיעורי בית זה לשבת ולחשוב איך אני יכול פה לעשות נחת רוח לה’ יתברך בצורה הכי הכי מושלמת”.

4.

אבל הרב פולק לא נשאר רק ברובד האמונה הפשוטה: “ובכל זאת, בוא ננסה לחשוב ביחד. למה באמת, למה הקב”ה רוצה אותך כאן?

בסוף חג הסוכות עולי הרגל כבר רוצים ללכת הביתה. אנחנו מלאים במטענים רוחניים לאחר לילות ארוכים של שמחת בית השואבה יחד עם רבבות אלפי ישראל. הם אומרים: אנחנו רוויים בכל כך הרבה קורבנות שהוקרבו בבית המקדש בשבעת הימים האחרונים. שלושה עשר פרים, ארבעה עשר כבשים, ניסוך המים, ערבה, לולב, מה לא. די. אנחנו מלאים וגדושים בכזה מטען רוחני אדיר. אנחנו רוצים ללכת עם זה הביתה. אבל לא, הקדוש ברוך הוא עוצר אותנו. שמיני עצרת. אבא שבשמיים פונה לכל יהודי ואומר לו: תישאר בשבילי עוד יום אחד. וביום הזה, אל תביא לי הרבה קורבנות. אני לא רוצה שמחת בית השואבה המונית, לא רוצה ערבה ולא ניסוך המים. עכשיו אני רוצה אותך. שים לב למילים שאומר לנו הקדוש ברוך הוא, כפי שמתואר במסכת סוכה: ‘עשה לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך’. מה כתוב במשפט הזה? אם אני רוצה ליהנות ממך ודווקא ממך – זה הולך רק עם סעודה קטנה. כי אם זו סעודה גדולה, זה מאוד יפה, זה גדול, זה מרשים, אבל ממך אני לא אצליח ליהנות.

כתוב כאן יסוד נפלא: יש לנו הרבה תורה ומצוות. יש לנו הרבה זכויות, הכול טוב ויפה, אבל לפעמים דווקא מרוב שאנחנו עושים סעודות גדולות והמוניות, אנחנו נאבדים. לא רואים אותנו שם. זה מאוד בולט בחתונות גדולות ומפוארות שיש בהן הכול, חוץ משמחת חתן וכלה. השמחה הפנימית פשוט נאבדת מרוב שהאולם מפואר.

אז לפעמים הקדוש ברוך הוא רוצה ליהנות ממך. ולכן הוא הכניס אותך לעצרת. עצור לי. עשה לי סעודה קטנה כדי שאיהנה ממך. נכון שזאת תהיה סעודה קטנה. נכון שזה לא תפילה במניין ונכון שחסר פה את כל האווירה והחיזוק שיש בציבור, אבל זה יהיה אתה.

תן לריבונו של עולם את זה. תן לו ליהנות ממך. הוא רוצה לראות אותך בגודל טבעי. הוא רוצה כעת לפגוש רק אותך. הוא רוצה להצטלם רק איתך. כן. יש תמונה משפחתית רחבה, ויש תמונה אישית. רק אבי החתן ובנו.

אם קודם הצענו למבודדים לשבת במשך חצי שעה ולדבר דברים טובים על עם ישראל, בחצי השעה השנייה מומלץ בחום להשמיע שירים של שמחת תורה בווליום גבוה, ולהרקיד את כל המשפחה על הרגליים: ‘ברוך אלוקינו שבראנו לכבודו’, ‘אנא עבדא’ וכו’…”.

5.

“וכעת ברשותך, מבודד יקר”, מסיים הרב שמואל פולק, “בוא ננסה להדק חגורות ולהמריא כמה רמות יותר גבוה. אני רוצה לדבר בשפה שנשמעת ‘חסידית’. מי שזה לא מתאים לו, לא חייב לקרוא…

כידוע, בכל דבר בחיים יש הסתכלות על פי הנגלה ויש הסתכלות על פי הנסתר. כשאנחנו עומדים כעת מול התופעה הגלובלית שקוראים לה קורונה, יש פה שאלה מהותית: איך לקרוא את המפה? במבט ישר ופשוט, על דרך הנגלה, יש פה פורענות, יש פה מגפה, יש פה מידת הדין מתוחה. אבל אפשר להעז ולהבין שיש פה גם היבט שונה: הקורונה הזאת היא גילוי שכינה. הרי מה שקורה כעת בעולם זה בחינה של ‘ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא’. הקדוש ברוך הוא מתגלה כשהשולטן לפניו, עוז בידו וגבורה בימינו ושמו נורא על כל מה שברא. וזה גילוי של הארה. שנים התפללנו בראש השנה שזה יקרה – וזה קורה. אז כמובן שהתוצאה הישירה היא שכל המעצמות שחשבו תמיד כוחי ועוצם ידי, הן כעת בפשיטת רגל. אבל להגיד שיש פה הסתרת פנים? לא בטוח. רק מה, יש פה אור גדול שצריך להתאים בשבילו כלים מיוחדים. וצריך להיות ערוך ליצור כלים מיוחדים כדי לקבל את האור הזה.

אנחנו נמצאים בתקופה מכוננת: מתגלה כעת אור גדול במיוחד. בשביל שאנחנו נוכל לקבל אותו צריך ליצור מחיצות מיוחדות, ואחת מהן זה הבידוד. הרי בעצם בכל שבת קודש אנחנו בבידוד. ‘אל יצא איש ממקומו ביום השביעי’. מדוע? כי בשביל לקבל את ההארה המיוחדת שיש דווקא בשבת, צריך ליצור כלים: בידוד, שביתה. רק אז אפשר לקבל את האור הזה.

יהודי יקר, אתה נמצא כעת בבידוד, ואתה כל הזמן עסוק בחשבונות האם אני רק מצורע מוסגר או שכבר פיתחתי תסמינים ואז אני כבר מצורע מוחלט. תפסיק. מי אמר לך שזו ההסתכלות? אולי אתה על תקן של בטרייה נטענת? אולי אתה עכשיו פה בשביל לזכות באור חדש בעבודת ה’, שבשביל לקבל אותו בצורה מבוקרת אתה חייב להיות רתוק, מחובר לרשות היחיד?

אנחנו לא מבינים הכול, אבל מותר להבין שדברים גדולים נעשים כעת בעולמות העליונים. משהו גדול מתבשל ורוחש מאחורי הקורונה הזאת, והדבר הגדול הזה הוא טוב. אנחנו לא צריכים להבין איך זה עובד, אבל כן מותר לנו לדעת ולהאמין שהקדוש ברוך הוא מכין לנו משהו טוב. זה מתבשל”.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’