אני רוצה לספר לכם על מיכאל, מיכאל קוט. הדמות הזאת שאני זוכר כמעט מהיום שבו אני זוכר את עצמי.
הטכניון קורא לך להצטרף: מלגת קיום ומימון מלא עם ליווי אישי
כנסו: הרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין
מיכאל הוא שתמיד ראיתי בו את הילד הנצחי. מי שכמו נשאר אותו הדבר בדיוק, כשם שאני זוכר אותו לפני עשרים ושלושים שנה.
מיכאל עבר בילדותו תאונת דרכים קשה, אשר גרמה לו ככל הנראה לפגיעה מוחית שממנה לא השתקם מעולם. למעשה, מיכאל הפך לאדם מוגבל מאוד קוגניטיבית לאחר הפגיעה הנוראית ההיא. זאת הייתה טרגדיה שהשאירה אותו כמעט באותו גיל כפי שהוא היה שם, בשעת התאונה.
כילד התגוררו הוריי במרחק של רחוב אחד מהוריו של מיכאל. למעשה, המרפסת של הבית בו התגוררנו הייתה כמעט בקו אחד עם מרפסת ביתו של מיכאל. לא אשכח איך היינו יושבים כילדים ואוכלים את ארוחת הערב ממש על מרפסת ביתנו, כשבבית ברחוב שממול, נראה מיכאל כמי שעושה את המופעים הרגילים והקצת הזויים שלו.
מתקשר עם עוברי הרחוב באופנים שונים, אך בעיקר צוהל ושמח בקריאות רמות.
אז כילדים, עוד היינו צוחקים ממנו. זה נתפס כמשעשע – ואתם יודעים, אין הרבה אופציות של בידור ושעשוע למי שגדל עמוק בתוככי בני ברק. וכמה שהוריי ניסו להסביר שמיכאל הוא ילד פגוע וכו’, קשה היה לשלוט בכך.
את חטאיי אני מזכיר היום, איך שכילדים קטנים – וקצת מרושעים, יש לומר – היינו כמו מתגרים בו, מנסים לחלץ ממנו תגובות מגוחכות וכו’. אך ככול שהתבגרתי, הבנתי יותר את משמעות מצבו העגום של מיכאל. איכשהו גם הפכתי להיות החבר היותר קרוב שלו. דהיינו, לפחות לתחושתו. או ליתר דיוק, כך חשתי בנוגע לתחושתו.
הגם שבדיעבד אני מניח שלא מעט חשו כמוני בנוגע לתחושותיו אלו. כי מיכאל היה למעשה החבר הכי טוב של כולם. ואני לחלוטין לא אומר זאת כגוזמא או פרפרזה. הוא היה צוהל ממש לקראתי כל פעם שהיינו מתראים ברחוב. היה נרגש לחלוק איתי את חוויותיו מהתקופה האחרונה, למעשה יותר מהשעה-שעתיים האחרונות. ולא פחות מכך, לשתף אותי במה הוא עומד לעשות בקרוב וכו’.
לי באופן אישי, היה כמן חוק התנהגות שחקוק כולו על שמו של מיכאל. איך להגיב, לחייך ולתקשר. לדעת להעניק לו את המשוב הכי חמים וקרוב שניתן לתת לאדם במצבו, מבלי שבו זמנית, זאת תהיה תגובה של הגחכה וציניות. והאמינו לי, לאו מילתא זוטרתא היא.
וכך הלכנו והתברגנו, אני ואחיי ושאר ילדי השכונה באותה העת. כל אחד הלך לדרכו שלו, התבגר והתפתח עם תנועת החיים ומה שהיא צופנת לנו.
•
אבל מיכאל, הוא נשאר שם. ממש בדיוק שם. באותו המקום שבו הוא היה על המרפסת לפני כמעט ארבעים שנה. בכול פעם שהייתי חוזר לבית הוריי וסביבת מגורם, מיכאל עוד שם, אם על מרפסת ביתו, ואם שם באזור מגוריו. הוא הפך להיות כמעט חלק בלתי נפרד מהנוף, כמו קבוע שם לנצח.
הכול נשאר אותו הדבר, אותם השטיקים והחכמות, צהלת הפנים והסיפורים. למעשה הדבר היחיד שעשה את ההבדל היה הזקן וגודלו הפיזי. זה היה כאילו ראית את אותו הילד מאי אז, רק פשוט כשהוא פי שלוש או ארבע בגודל + שערות על הפנים. חוץ מזה, שום דבר, הכול נשאר זהה לחלוטין. כך שהמפגש עם מיכאל היא בעצם מפגש שלך עם העבר ההוא.
פתאום הכול היה חוזר באחת. משתקף לך כמשהו חי וממשי שכבר חשבת שהוא חלף ואיננו עוד.
לא אשכח איך הוא היה פונה אליי באותו האופן בדיוק כפי שפנה אליי לפני עשרות שנים. שואל אותי בעיניו הנוצצות את אחת מהשאלות האלמותיות שלו: ‘יש היום חתונה בהיכלי מלכות’, ‘יש קידוש בשבת בבית כנסת’?
ואני כמו תמיד, חוזר ומשיב לו כמובן בחיוב. וכך היינו מנהלים כמה דקות מן שיח מופרך שכזה, על דברים שאין להם דבר וחצי דבר עם המציאות. משהו שהוא על טהרת הפנטזיה.
אבל שם בדיוק היה חי לו מיכאל שלנו, בתוך הפנטזיה המושלמת. הכול היה אצלו מדומיין לחלוטין. כמו ילד קטן, טהור ויפה עיניים שלא מפסיק לחלום וליצור לעצמו צורות בשמיים, עולם פנטסטי שמספק לו סיבות לקום בבוקר, לחלום בלילה, ולהרגיש הכי מאושר שבעולם.
ובאושר הזה מיכאל היה מדבק את כל מי שבא אתו במגע. ולו לרגעים ספורים בלבד. כמה שמחת חיים אמתית ופשוטה הייתה שם. העובדה שהוא היה כל כך אותו דבר כפי שהכרתי אותו לפי מי יודע כמה שנים, נתנה לי את התחושה שיותר ממה שאני פוגש בו, אני פוגש את עצמי. את אותו הילד הנצחי הזה שבתוכי, שכבר מכוסה ומוכהה באינספור שכבות של חספוס, ציניות ופיכחון ריאלי.
היה משהו במגע הכול כך פשוט ונטול מנירות הזה עם מיכאל, שלרגע התקלפת מכול שכבות הבגרות שדבקו בך. באותם רגעים הרגשתי שוב ילד, ממש כמו שהייתי לפני למעלה משלושים שנה, וממש כמו שמיכאל נשאר עד עצם הזה. כמה אמת, הוו כמה אמת, הייתה שם. ולכל מה שמתואר כאן, נראה לי שאפשר להוסיף את הצבע הכל כך טיפוסי שלו, הכתום.
מיכאל היה גי’נגי’ במלוא מובן המילה. הוא ממש זרח עם הג’ינג’יות הזו שלו. יכולת לראות אותו בוהק ממרחקים. זאת הייתה ג’ינג’יות שכמו נתפרה בדיוק בממדים המנטליים המיוחדים שלו.
•
לפני מספר שנים מיכאל איבד את אביו, שנפטר אחרי מחלה קשה. לא אשכח את הפעם ההיא שבאתי בתוך אותה השנה, לבית המדרש של חסידי מודזי’ץ, וראיתי אותו קורא את תפילת הקדיש אחרי אביו. כמה קורע ומצמרר זה היה.
הוא עמד שם כמו ילד יתום קטן ואומלל, וקרא את הקדיש בתום האינסופי שלו. הוא הרגיש לי פתאום כל כך אבוד בתוך היתמות והקדרות הזו שנגזרה עליו. ילד קטן שהמשענת הכמעט יחידה שלו, נסתלקה לו באחת מחייו. וכמה רק רציתי לגשת אליו ולחבק אותו כל כך, ללחוש על אזנו שלא ייפול לתהומות של ייאוש, שלעולם לא יוותר חלילה על צהלת החיים הנפלאה שלו.
ובשנה האחרונה דומני כי כבר לא ראיתי את מיכאל בכלל. כמעט ולא יצא לי להגיע לעיר מגורי הוריי, וגם כשהגעתי היה זה לזמן קצר (כשאני נמנע גם לפקוד את בית החסידים דחסידי מודזי׳ץ, השוכן סמוך לביתו של מיכאל, ושאותו מיכאל היה נוהג לפקוד באורח תדיר).
מי יודע מה עבר על מיכאל שלנו בשנה האיומה האחרונה. כמה שבעבורו ההימנעות מהתכנסויות ומגע חברתי היה משמעו כמעט גזר דין מוות. אז מי יודע היכן הוא הוא הסתובב בתקופה האחרונה. ואלו אירועים חברתיים, קדושים ומופקרים כאלה ואחרים, הוא מצא לנכון לפקוד.
ברי לי שמיכאל לא לגמרי הבין את גודל הסכנה והמשמעות הטרגית שהמגיפה הזו נושאת בחובה, וכמה שעליו לשמור עצמו בהתאם. וכמה שזה מסוכן להיות ילד נצחי כמו מיכאל, בתוך עולם כזה של מגיפה מחד והפקרות חברתית מאידך.
אז אתמול המגיפה הנוראה הכריעה גם אותו, והוא בסך הכול ילד גדול בן 43. כך בתומתו התהלך לו מיכאל, ואיננו כי לקח אותו האלוהים. עוד קורבן נפל שדוד בזוועת השכול והכאב הזו.
לך לך מיכאל, ונוח בשלום על משכבך. העולם הזה נראה לי נהיה קצת פחות מתאים לילדי נצח שכמותך. ושיר אחד מהדהד לי בנפש, ברגעי הפרידה הללו ממך מיכאל. מילים וצלילים שלעולם יחזרו ויזכירו לי אותך.
תִּשְׁמֹר עַל הָעוֹלָם יֶלֶד
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאָסוּר לִרְאוֹת
תִּשְׁמֹר עַל הָעוֹלָם יֶלֶד
אִם תִּרְאֶה, תַּפְסִיק לִהְיוֹת
גִּבּוֹר שֶׁל הָעוֹלָם יֶלֶד
עִם חִיּוּךְ שֶׁל מַלְאָכִים
תִּשְׁמֹר עַל הָעוֹלָם יֶלֶד
כִּי אֲנַחְנוּ כְּבָר לֹא מַצְלִיחִים.
תִּשְׁמֹר עַל הָעוֹלָם יֶלֶד
אַל תַּגְזִים בְּמַחֲשָׁבוֹת
כִּי כַּמָּה שֶׁתֵּדַע יוֹתֵר יֶלֶד
אַתָּה רַק תָּבִין פָּחוֹת
וּבְשָׁעָה מְסֻיֶּמֶת
נִסְגָּרוֹת כָּל הַדְּלָתוֹת
וְכָל הָאַהֲבָה נִגְמֶרֶת
רַק אַתָּה מַמְשִׁיךְ לִתְהוֹת