הנער שמוישה גפני זעק: “הוא משלנו!” • סיפורו של יאיר בר-אל

1.

כשליאת הרכינה את ראשה על ברכיה והתחילה לבכות, הבנתי שהשיחה הזו היא הרבה מעבר לסתם שיחה עם מרואיינים.

יאיר שלה, בן ה-16, הביט בה בעיניים שנשקפו מהן רחמים. לכדתי את הרגע הזה, חשה שעליתי על מורסה מדממת, שחוצה את בית משפחת בר-אל ומקיפה בזרועותיה המדממות עוד מאות בתים.

הטכניון קורא לך להצטרף: מלגת קיום ומימון מלא עם ליווי אישי

כנסו: הרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין

אבא ואמא חרדים, ילד שנשר.

לפני כמה ימים פרסמתי פוסט בחשבון הפייסבוק שלי. הוא נגע בלב רבים. חלקם פנו אלי, הסיפורים החלו לזרום. מלאים בכאב. מוגלה שמעלה מורסה מדממת, ושיאה הגיע לידי ביטוי באוטובוס השרוף ברחוב השומר בבני ברק.

הרכב המפויח נותר עדות אילמת לאחת הבעיות הכואבות ביותר במגזר החרדי של שנת 2021.

וכך כתבתי, בין היתר: “הדיון הזה, על הנוער המתמודד עם קשיים לא פשוטים, הולך ללוות אותנו בתקופה הקרובה, כך נראה. חשבתי לעצמי שלילדים הללו יש לב ונשמה, ויש מצב שהם נפגעים מהכינוי שדבק בהם, ‘נוער שוליים’.

“להיפך, זה הנוער אותו אנחנו צריכים להציב במרכז ליבנו, להיות קשובים אליו, לעשות הכל כדי לקרב אותו. לא, לא אכנה אותם יותר בכינוי הזה בעזרת ה’. למען האימהות שלא זכו לילדים שהולכים בתלם, למען כל מי שלא הצליח להיות ילד של מיינסטרים. ואני, שכן זכיתי, אקפיד מהיום.

“הערים החרדיות מלאות בנוער מתמודד, הקורונה רק העמיקה את השבר – זוהי משימה ראשונה במעלה לראשי הערים הללו. צאו ועשו הכל למען הנשמות”.

נשמות, קיבלתי על עצמי לכנות אותם. נוער מתמודד. לא נוער שוליים, כינוי פוגע.

התגובות לא איחרו לבוא.

אחד מהקוראים מיהר לספר לי על משפחת בראל, ועל יאיר שלהם. ועל ההתמודדות. החלטתי, שאני חייבת לעצמי, לנשמות המתמודדות, וגם לכם – הקוראים, לפגוש בהם.

אבא ואמא חרדים, שתי אחיות גדולות הנשואות לאברכים, ויאיר אחד. מתמודד.

2.

רחוב יגאל אלון שבבני ברק הוא רחוב די צפוף. על קו התפר שבין קריית הרצוג לפרדס כץ, אזור שפעם היה מלא בתושבים שאינם שומרים תורה ומצוות, והיום – בחרדים.

אני מתבוננת על פני העוברים ושבים ברחוב, והוא עושה רושם של רחוב בני ברקי שגרתי. אברכים, נערות סמינר, פה ושם פנים חסידיות, ואז אתה מבחין גם בהם. בנערים הלבושים קצת אחרת, פוסעים כמי שמנסים להיבלע בין העוברים ושבים, מעדיפים שישימו לב אליהם כמה שפחות. שלא יינעצו בהם מבטים, שהם חדים להם כתער. שלא יקטלגו אותם.

הקיטלוג, זה מה שהכי פוצע אותם, יסביר לי אחר-כך יאיר.

נקישה בדלת. זוג הורים חייכניים פותחים לי, בית חרדי לכל דבר ועניין, המון תמונות משפחתיות, ו… גם כאלו שהן מיוחדות מאוד עבורי, באופן אישי – תמונותיו של מרן ראש הישיבה רבי אהרן יהודה לייב שטינמן זצ”ל. “מורי ורבי”, יגיד לי בהמשך גל, האבא.

“גל”. זה השם, שכל-כך הסגיר אותו כשהגיע לבני ברק.

“‘זה גזור מגדליה?’ – היו שואלים אותי. לא? אוקי… כלומר, הם הבינו. שאני חוזר בתשובה”…

הוא לא ממש חוזר בתשובה, תמיד היה דתי. ‘מיזרוחניק’, כפי שמכנים ברחוב החרדי. גדל בשכונת נווה שאנן החיפאית, לימודים בתיכון ‘יבנה’, התגייס לחיל הים. אשתו מרמת גן, מרקע חילוני – יחד התחזקו, יחד הקימו את ביתם, יחד בחרו להתגורר בעיר החרדית בני ברק.

ככה, הם חשבו, יהיה טוב לילדים. לחינוך שלהם.

זה התחיל מעולה. הבנות למדו ב’בית יעקב’ שבקרית הרצוג, בהמשך בסמינר בני-ברקי נחשב, הבנים ב’חיידר’ (מוסד פטור, כפי שקוראים לזה), יאיר שלהם התקבל לישיבה לצעירים, אחת המעולות בבני ברק.

“היינו מיינסטרים”, אומרת לי ליאת, ועצב נשקף מעיניה. “אבל מאז הסיפור של יאיר הכל השתנה. החברה שופטת, היחס מנוכר.

בנם בן ה-11 החל לספוג אמירות מחברים. “אח שלך פושטק” וכדומה. חיצים, ישר לתוך הלב.

ככה זה התחיל גם אצל יאיר. כשעוד לבש שחור-לבן, היו המורים ב’חיידר’ מתמקדים ב”למה גידלת בלורית”. וכל הערה, פוגענית מקודמתה. לא שמישהו טרח להסביר לו יפה.

מה שהוביל, אוטומטית, לתחושות אנטי. תוסיפו לזה קצת הפרעות קשב וריכוז שהיו לו ותקבלו את התוצאה המרה.

“יאיר שלי היה ילד מרצה, כזה שרוצה לעשות הכל כדי שיהיו מרוצים ממנו. אבל האברכים שעמדו מולו, חלקם נחשבים למטפלים מומחים בנוער, הצליפו בו מילים קשות”. ופצעו. ופצעו.

כל משפט פוגע, הזיז אותו אחורה. פיתח ומיסד אצלו את האנטי. ליאת, שעוסקת בתחום החינוך ומחזיקה בידיה תארים, מתקשה להבין איך יתכן שאנשים שאמורים לטפל בנוער, העבודה הכי רגישה בעולם, לא למדו מעולם ואינם מקצועיים במה שהם עושים.

כל-כך קל להרוס נפשות, במילה אחת, בהתבטאות אחת שאינה במקום. “למה לא מקפידים לשלב אנשים שהם בעלי מקצוע? שלמדו? שלא יזיקו”, היא תוהה בכאב.

3.

היה לו קשה להצטרף אלינו, לשיחה בסלון ביתם. אבל בשלב מסוים הוא הגיח מחדרו, התיישב לצד אמו האוהבת והחליט לדבר.

תהיתי האם הוא האזין לנו מחדרו, רצה לאבחן האם אני ‘עוד בני ברקית שתצליף בו אמירות קשות’, או אחת שמבינה. אבל אני לא ממש בטוחה שהתיאוריה שלי נכונה.

כך או כך, הוא הגיע. בדקות הבאות ידבר בשטף, ירשים אותי בהבנה שלו, וגם, יגניב לליבי המון צער כשאראה מול עיני ילד טוב, מידות נדירות, אחד שרק רוצה לעשות טוב לעולם, עיניים מלאות בכאב והבנה – עד שבסלון הזה קיבלתי את ה’אני מאשים’ הכי גדול לפרצוף של החברה שלנו.

בשעות הבאות לא יכולתי שלא לשאול את עצמי שוב ושוב: איך יכול להיות שמחברה מלאת מעשי חסד, תמיכה בזולת, עזרה לחולים, הפכנו להיות כאלו מקטלגים, רעים, חסרי התחשבות בזולת שלא מצליח ללכת בדיוק בתלם של כולנו וקצת נוטה לצדדים. במקום לעזור לו לתפוס את מקומו במרכז הכביש, אנחנו עושים עוד ועוד מעשים, שרק יטו אותו עוד ועוד הצידה.

אני מאשים. כלומר, אני מאשימה.

לא את כולם, יש גם אנשים טובים. אבל יש יותר מדי כאלו, שחטאו בחוסר רגישות. “פעם, הציבור החרדי היה קטן, כולם היו פחות או יותר אותו דבר, אבל הציבור גדל, גם השוליים גדלים, אי אפשר שכולם יהיו בדיוק לפי הסטנדרטים”, מסביר לי אבא גל, בהיגיון רב.

ומה עושים אז קודקודי הציבור החרדי? המטפלים? המורים? המורות? מסמנים, מסובבים את הראש, ומצקצקים.

לפני כמה ימים, קצת אחרי הצתת האוטובוס ברחוב השומר, אמא ליאת נחשפה לדברים שאמר חבר הכנסת מוישה גפני – כפי שפורסמו בחרדים 10.

“נערי שוליים לובשי חולצות x הם אלו ששרפו אוטובוס והם אלו שהתפרעו”, אמר  יו”ר ‘דגל’. “הם לא שייכים לציבור החרדי, הם לא בשר מבשרנו, הם שוליים, הם לא שייכים אלינו…”

“ככה הוא צעק מעל הבימה”, זועקת ליאת. “במה אשמים ילדיי?!”

ואז, מתוך תסכול עמוק, היא התיישבה לכתוב לו מכתב ארוך. אין לה פייסבוק, רק וואטסאפ כשר. היא לא חלמה שזה יגיע לתפוצה שכזו ורק העבירה למישהי, שהעבירה לעוד מישהי, וכך… עד שהדברים הגיעו דרך בת משפחתו היישר לידיו של גפני.

“גם אתה וגם ילדיך אשמים וכל מי שמתגורר בעיר התורה והחסידות חלה עליו חובת הערבות ההדדית!!! אותם ‘נערי שוליים’ הנקראים בפיכם הם ילדים שנפגעו!!!”, כתבה מדם ליבה. “לא קיים נער או נערה מבניהם שלא ניזוק בעבר, אם על ידי משגיח, אם על ידי שכן ‘טוב לב’, או אפילו על ידי בן משפחה.

“הם דם מדמך, בשר מבשרך, ח”כ גפני. בימים שהיית אמור לדאוג לתקציבים לרווחתם, התעלמת מהם. אתה ויתר חבריך. בימים שאימותיהן הצדיקות הורידו דמעות כמים וביכו את כאבן, אתה ויתר חבריך בחרתם להתנער מהם.

“האש שכילתה את האוטובוס היא אותה אש שמכלה יום-יום את נשמתם הפצועה שלא יודעת מרגוע. היא אותה אש הבוערת בקרבם המחזיקה אותם בכוח בתוך המחנה שציציות מהודרות משתפלות מג’ינס אופנתי. היא אותה אש הבוערת בכאב תהומי שאין לו מרגוע.

“אתה טועה אדוני הנכבד! הם כן שייכים אליך והם כן שייכים לבני ברק, אבל נח לך להתנער מהם כי הם משקפים טעויות וכישלון בחינוך שלא צלח.

“הם משקפים שלמרות ההצלחה הנזקפת לעיר התורה והחסידות יש מחנה גדול של בנים ובנות ששייכים אליכם בעל כורחכם. הם המראה לכישלון מר וארוך שנים.

“בלב דואב וכואב אמא מבני ברק”.

4.

מעולם לא ראיתי את גפני, ח”כ קשוח וציני, עומד ככה על הדוכן במליאה ומכה על חטא. ברצינות. בקול רועד.

“לפני כמה ימים הבאתי תמונה של נערים וטענתי שחלקם אפילו לא תושבי בני ברק ויש להם כזה איקס על הגב. הם לא משלנו”, אמרתי.

“אז האמא כתבה לי בדם ליבה. היא אומרת לי ‘הבן שלי הוא ילד חרדי, הוא השתתף בפוגרום, אבל אתה חבר כנסת שאתה דואג לציבור החרדי, תדאג גם לנערי השוליים. אל תשאיר אותם בצורה כזו שהם ילכו וישרפו אוטובוס’, דבר שלא קיים בציבור המיינסטרים. אין אלימות כזאת.

“הלקח הגדול שאנחנו נלמד ממה שהיה באירועים האלו זה לדאוג לאותם נערים, שהם מתחברים לכאלו שהם עבריינים אלימים. לדאוג להם, למצוא להם פתרון, פתרון חינוכי.

“אני מכה על חטא. הייתי צריך לחשוב על האמא בבני ברק, שמזילה דמעות על הבן שלה, והנה עומד פה גפני ואומר שהוא לא משלנו”.

“הוא, משלנו!” –  שאג גפני במליאה מול הח”כים. “ואנחנו צריכים לדאוג לו”.

אני יושבת מולה. היא בוכה, אני מנסה להסתיר דמעה סוררת. “אין היום כמעט בית שאין בו ילד שלא הולך בתלם”, אני אומרת לה, ומרגישה שלא הצלחתי לנחם.

מחשבה כפרנית-פוליטית עולה במוחי. מן הסתם, ליאת תתלה כל-כך הרבה תקוות בהבטחה של גפני, שרק לא תתאכזב ותתרסק שוב. מי כמוני מכירה את הבטחות הפוליטיקאים בערבי בחירות, ואת ההתנערות האלגנטית שלהם יום אחרי.

היו ימים, כך טוענים זקני העיר, בהם השקיעה עיריית בני ברק בנוער המתמודד.

“אבל אז הגיע ראש עיר אחד ולקח לנו מבנה בו היינו מתכנסים בלילות, כשמשעמם”, מספר לי יאיר, “ואז הגיע עוד ראש עיר ולקח לנו גם את המבנה שעוד היה לנו, אחד קטן יותר, ונשארנו בלי כלום”.

בלילות הארוכים, הם מחפשים מקום לשבת בו. הם לא נערים שהולכים למקומות קלוקלים, הם פשוט מחפשים איפה לשבת כדי לשוחח ולהפיג את השעמום. “ואם יבוא מישהו למסור לנו שיעור תורה, נשמח, אבל אף אחד לא ‘שם’ עלינו”, אומר לי יאיר.

כשהם מוצאים סוף סוף איזה שהוא ספסל בגינה כלשהי, מגיחים פקחי העירייה ומסלקים אותם משם. “אז לאן רוצים שנלך? לתל אביב? אנחנו רוצים להישאר בבני ברק”.

ואז, כשחלק מהם, ממש לא כולם, “ואל תכלילו”, נגררים למעשים של ונדליזם, במקום להבין שהם מחפשים תשומת לב, מישהו שיהיה אכפת לו מהם, מסמנים אותם בלורד עוד יותר שחור. עוד יותר עבה.

ומקטלגים. ומקטלגים. אותם, וגם את האחים שלהם, ואת האחיות, ואת ההורים, ואת כל הבית. וזה כואב. וזה פוצע בלב.

גפני, האם תזכור את יאיר, את החברים שלו, את כל הנערים האלו, גם יום למחרת הבחירות?

תהיה בטוח, אני אדאג להזכיר לך. אדאג, שגם ליאת תזכיר לך.

בשם יאיר, למען יאיר, למען הרבה יאיר’ים כמוהו. למען הנשמות שלהם.

5.

“כתבתי מדם ליבי, הכאב מאד מאד גדול, אני הרגשתי, שעצם העובדה שהוא אומר ‘הם לא משלנו’, זה ניתק ממני. הוא ניתק את הילד שלי, והילד שלי כן משלנו. הילד שלי הוא מבני ברק, הילד שלי למד במוסדות של בני ברק, אם הילד שלי ממשיך ללמוד בישיבה והחינוך שלו כביכול ‘מצליח’, אז הוא שלך, ואם לא – אז הוא כבר לא שלך?

“זה מאד מאד כאב לי! כי הבן שלי לבש את החולצה הזו, זו לא הייתה התארגנות של לובשי ‘איקס’ במטרה לפגוע בציבור ולהשחיר את פני החברה החרדית. הילד שלי, הוא ויתר חבריו, הם ילדים שרע להם. הם ילדים שמישהו גרם להם לצאת החוצה, שמישהו גרם להם בכוח, כי לא הכילו אותם, כי לא קיבלו אותם, ולכן הכאב הזה”, היא מדברת מדם ליבה.

את יודעת, גפני הוא בן אדם מאד ציני. ראיתי אותו נואם את הנאום הזה ופעם ראשונה הוא כמעט מזיל דמעה, זה לא אופייני לו, אני אומרת לה, “הצלחת לגעת בלב”.

“הרגשתי את זה”, היא אומרת לי. “כששלחתי את הווטסאפ הזה, אני ממש התפללתי שהדברים יגיעו אליו, שהוא יבין שהוא לא יכול להתנער, שהוא צריך לחשוב גם עלי – ועל אמהות, רגילות, מהמיינסטרים החרדי, אנחנו נראות בדיוק כמו הבנות שלו, כמו אשתו, שהבנות שלי למדו באותו סמינר שהנכדה שלו לומדת.

“אני לא בשוליים, אבל הילד שלי לא הצליח להיות במערכת. המערכת הזו היא מערכת אכזרית. ואני מאד מאד שמחה שהדברים נגעו לליבו, ואני מאד מאד מקווה שיהיה גם שינוי. שזה לא רק בגלל ערב בחירות”.

וברוח הימים והאקטואליה, ומשום שקשה לי לנטוש את כובעי כפרשנית פוליטית, אני תוהה – את תצביעי למפלגות החרדיות?

“היה לי מאד קשה להצביע למפלגות חרדיות, אני אומרת את האמת. כל השנים הצבעתי ג’, ויאיר כל הזמן היה מתווכח איתי על זה. אמרתי לו, מה שר’ חיים אומר אנחנו עושים. מה שגדולי ישראל אומרים, אנחנו מקיימים. ואחרי שגפני ‘התנתק’ פומבית מהילדים האלו היה לי מאד מאד קשה.

“אני חושבת, שכשראיתי אותו מחדש, מדבר ומתקן, זה קצת החזיר לי את האמון. ואני מאד-מאד מקווה שזה לא היה לכבוד הבחירות, שבאמת אכפת לו, שהוא באמת דיבר עם ראש עירית בני ברק. ועם ראש עיריית ירושלים”.

6.

“יאיר התחנך אצלנו ליושר, לאמת”, מסביר לי גל. לכן הם הגיעו לגור בבני ברק, הם חיפשו מקום של תורה, של חינוך ליראת שמים.

ודווקא בגלל היושר שלו, כשהוא הרגיש שה’מדים’ לא משקפים את השקפתו, כשמשהו החל לחרוק בתוכו, כשנשמות טובות הצליחו להמאיס עליו את הדת, על לא עוול בכפו, להצליף בו הערות פוגעות, “הוא הוריד את הבגדים, את בגדי השחור-לבן”.

אצל רבים, הבגדים הם הדבר האחרון אותו הם מורידים. התחפושת נותרת בעינה, גם כשההשקפה כבר רקובה מבפנים. “אצל יאיר, הדבר הראשון שעשה, זה להוריד את הבגדים”.

הוא עבר לג’ינס, ויש לו גם חולצה עם איקס מאחורה. אבל, הציציות הארוכות משתפלות בגלוי, סימן והיכר לכך שנשמתו עדיין חרדית. למרות שפצעו אותה, למרות שדרכו עליה, הוא עדיין נער מאמין. קצת חסר אמון לסביבה החרדית, אבל באלוקים, הוא מאמין.

“האיקס הזה?”, אומר יאיר, “סימנו אותנו כאילו אנחנו חבורה מאורגנת. זה ‘סתם’ חולצה שקונים פה באחת החנויות, זה עולה לא הרבה, כך שגם נער שנזרק מהבית ואין לו כסף יכול להרשות לעצמו. אנחנו לא חבורה, אף אחד לא ארגן אותנו, אנחנו רק ילדים שמחפשים משמעות, שרוצים שיסתכלו עלינו בעין טובה, ולא ישפטו אותנו רק לפי הביגוד”.

הוא מנסה לדון לכף זכות את הנערים שהתפרעו בהפגנות ההן, במהלכן נשרף האוטובוס.

יכול להיות שמישהו ארגן את הנערים האלו? – אני תוהה, נזכרת איך שמעתי באחד מקטעי הוידאו בחור שאומר: ‘הבטיחו לנו 5000 שקל אם נגיע לפה להפגין’…

“לא”, הוא משיב לי נחרצות. “הם באו לשם משעמום, כי אין להם מה לעשות. אין להם מסגרת. אסביר לך את הסיטואציה. הם הולכים לעבוד כי הם צריכים בגדים, כי ההורים שלהם לא מממנים אותם, והם צריכים בגדים, סיגריות”.

הוא עצמו עובד, פעם בשבוע. אבל לו, ליאיר, יש הורים תומכים. במו-עיני ראיתי איך ביקש מאביו כסף לסיגריות, והאבא, באהבה גדולה, הפנה אותו לארנק שלו.

“הוא מסיים את העבודה, רוצה לשבת עם חברים. אחרי הכל הוא ילד, הוא בן 16. אבל אם אתה יושב בגינה, יכולה להגיע אליך משטרה, וזה יכול להגיע לעד 500 שקל דו”ח, כי ישבת בגינה ציבורית אחרי השעה 11 בלילה. ואם שוטר יגיע ויגיד לך ‘עשית רעש’, אין לך מה להתווכח. אתה לא יכול להגיד לא עשיתי רעש. הוא אומר לך אני שמעתי רעש. ישבתי בגינות הרבה פעמים, והיום אני לא יכול לשבת בגינה”.

וכשמשעמם, מה יותר אקשן מלהגיע לרחובה של עיר, ולצפות בהפגנות? הם מזנקים לכל הפגנה. “של הפלג הירושלמי, של כל מי שמפגין”. יש אקשן, באים לצפות. לא מכוונה רעה חלילה. פשוט משעמום.

לא תאמינו, אבל כשאבא גל מספר לי על הקשר שלו עם הרב שטינמן, יאיר מביט בו ועיניו נוצצות. כשאביו מספר לי כמה אמת היה לגדול הדור שהלך מעמנו, אני מבחינה איך יאיר מהנהן בראשו, מזדהה עם כל מילה.

“הראש ישיבה בישיבה בה יאיר למד היה שואל כל דבר את הרב שטינמן”,  מספר האב גל. “הוא היה אומר לו אם להעיף בחור, לא להעיף בחור, לעשות ככה בישיבה, או ככה…”

והוא הרשה לו לסלק בחורים? – אני שואלת, ויודעת מראש מה תהיה התשובה.

“לא נתן. בחיים לא!”, אומר יאיר. ציציותיו, המפוזרות על הכורסה התכולה, סמוכות לאיקס הלבן שעל הקפוצ’ון שלו, מזכירות לי שהיהודי הענק הזה, הרב שטינמן, ראה הרבה מעבר לבגד. ראה את הנשמות שעומדות מול עיניו ונחתכות כשאתה מסלק אותן מישיבה או סמינר.

“מאז שהראש ישיבה נפטר, הרב שטינמן, ראש הישיבה בה למדתי התחיל לעשות מה בא לו, העיף בחורים, לא היה לו את מי לשאול בעצם”. או שהיה, אבל הוא העדיף כך. לשלוט לבדו.

“תגיד”, אני מפתיעה אותו בשאלה מוזרה. “אם היו אומרים לך עכשיו שהקימו ישיבה, והרב שטינמן ירד מהשמיים והוא הראש ישיבה, אתה הולך לשם הרגע?”

“כן”, הוא אומר לי, חד משמעית, בנחישות.

מלביש כובע וחליפה, הכל, והולך?

“כן”. הוא בטוח בעצמו ובתשובתו. אני מצטמררת. רק לפני זמן מה, בעומדי על קברו של מורי ורבי זצ”ל, חשבתי כמה הנהגתו חסרה לדור כולו. עכשיו, בסלון של משפחת בר-אל, אני חשה איך הדברים מקבלים משמעות מוחשית.

תקשיבו לו. אתם קולטים איזה כתב אישום הוא מציג אל מול החברה  שלנו? ראשי ישיבות (לא כולם, כמובן, אסור להכליל)?

“הרב שטינמן, לא היה מרשה להעיף אותי, אני הייתי בחור טוב. אז מה אם הייתה לי בלורית. על זה מעיפים מהישיבה?”, אומר יאיר בקול שקט, ולי נדמה שמדובר בשאגה, שקולה צריך להישמע מקצה אחד של בני ברק ועד הקצה השני.

7.

כשמצא עצמו בחוץ, התחיל להכיר נער אחד ועוד אחד, כשהדרך למטה סלולה.

“לא תאמיני איך נראית בני ברק של הנוער הזרוק. ילדים שנאלצים להתקלח בצינור של פחי הזבל, כי ההורים השליכו אותם מהבית. ‘שלא יקלקלו לילדים האחרים’, וגם ‘שהשכנים לא יידעו’. בנות, שמוצאות אוזן קשבת אצל הערבי העובד בצרכניה, נערים ונערות שמבלים את זמנם בישיבה על הברזלים, בחצר האחורית של אולמות, ואיפה לא”.

“אתם בעלי תשובה, אחוז גבוה יש לכך שהבן שלכם יהיה בכלא”, אמרה להם פעם מורה ‘חכמה’. ופצעה את נשמתם.

לא תאמינו, איך התחילה ההידרדרות. הנה מקרה פוצע, רק לדוגמה. מהימים בהם היה לבוש ‘שחור לבן’, ‘ילד של בני ברק’.

“סבתא שלי הייתה אצלנו, כשהסתיים הביקור היא רצתה ללכת הביתה”, מספר יאיר. הסבתא מרמת גן, אמא של ליאת. “אז ליוויתי אותה לתחנה, פה, לחכות איתה. פתאם הרב’ה מכיתה ד’ מגיע. הוא אומר לי ‘מה, סבתא שלך חילונית’?…

“מכאן, התחיל כל הבלגן. הוא, כבר הסתכל עלי אחרת. הוא אמר לי ‘מה, ההורים שלך חוזרים בתשובה?’ וכל זה, ליד כל הילדים בכיתה!

“הם התחילו להגיד, שאחוז גדול של החבר’ה שחזרו בתשובה, הילדים שלהם ייצאו עבריינים”.

אני מתאפקת שלא לשאוג מכאב. ככה הוא אמר? – אני מתקשה להאמין למשמע אוזניי. מורה, איש חינוך!

“וזה חרוט לי בראש הרבה זמן,, הוא אומר. “וזה לא הרב’ה הראשון, לא השני, ולא השלישי”.

תגידו שזה לא בום בלב. שזה לא כתב אישום ענק לחברה שמאפשרת לאנשים שכאלו, לפוצעי נשמות, לעבוד במוסדות חינוך כמחנכים.

8.

וקברניטי העיר מה עושים?

“כלום. כבר אין מגרש כדורסל, הוא הפך לגן ילדים לחסידות מקושרת. השאירו לנו מגרש בגודל הסלון פה.

“כשיש אקשן בעיר, כולנו מגיעים. אחד מסמס לשני, ואופס אנחנו שם. תוכנייה לעוד ערב משעמם. אחד שרף אוטובוס, כל השאר מחאו לו כפיים, כי זה שעשע אותם. כי משעמם להם, לא כי הם רעים!”

והביגוד, חולצת האיקס, מאיפה ולמה? – אני תוהה.

הוא הולך רגע לחדרו, וחוזר משם כשבידו חולצה לבנה, עם איקס שחור ענק בחזיתה.

לפי השמועות, מחירה כמה אלפי שקלים, אני אומרת לו, והוא מחייך. “זו? זו עולה 100 שקלים. זה חיקוי למקורי”.

“אתה ערס”, אמר לו מתנדב בארגון חסד, לשם הלך כדי להתנדב – ומחק גם את האופציה הזו לתעסוקה.

בין לבין, הוא מתנדב בארגון ‘ידידים’, הוא וחבריו הקימו שם מחלקה מיוחדת לחילוצי רכבים. המתנדבים שם, מתייחסים אליו ואל חבריו יפה. ויש עוד קצת אנשים טובים, שיש לו רק מילים טובות לומר עליהם. מאיר ארנפלד, אלדד אלשורי, “וחשוב לי שתכתבי את שמותיהם. הם טובים”, אומר יאיר.

ויש עוד מישהו. יהודי עם לב, תושב אחיסמך, נפתלי פכטר. הוא לומד עם יאיר, הוא גם מצא לו תעסוקה אצלו במסעדת הצ’ולנט, ‘יאפצ’ק’.

“תפרגני”, הוא מבקש מחרדים 10. ואם אתם נקלעים לשם בימי חמישי, תנו מילה טובה לילד. עם הג’ינס והציציות בחוץ.

תפרגני, הוא ביקש. ואני בהחלט מפרגנת. תפרגנו גם אתם. ובעיקר, שימו תמיד לב אל הנשמה.

אל הנשמות.