‘יש ניסים גלויים’: לא דמיינו שדווקא בחדר אוכל ב’מלונית’ הישועה תגיע

את הסיפור הבא פרסמה אשת התקשורת סיון רהב מאיר:

הטכניון קורא לך להצטרף: מלגת קיום ומימון מלא עם ליווי אישי

כנסו: הרשמה למעונות היום לשנת הלימודים תשפ”ב עוברת לאונליין

שלום, כאן שני יעקובסון, בת 29, ואמיר ציוני, בן 34.

בערב ראש השנה שני נמצאה חיובית לקורונה והתפנתה למלונית קורונה, ל’קרלטון’ בנהריה. ממש באותו זמן גם אמיר, שעובד כאח בבית חולים, נמצא חיובי והגיע לאותה מלונית ממש. שנינו נכנסנו לראש השנה בתחושה קשה מאוד.

יצאנו למלון כדי לא להדביק את בני המשפחה שלנו בחג, והיינו די מיואשים מהמחלה, מהבדידות ומחוסר הוודאות.

ביום א’ בתשרי, יום הדין שפותח את השנה החדשה, התפללנו שם בבית הכנסת המאולתר לפתיחת שערים, לבשורות טובות. בתקיעת השופר שנינו ביקשנו שנזכה לבנות בית. אנחנו רווקים לא צעירים, אחרי הרבה פגישות ודייטים, אבל לא דמיינו שדווקא בחדר אוכל של מלון קורונה – הישועה תגיע.

בדיעבד הכול נראה כל כך מוזר: האם צריך לומר תודה למי שהדביק אותנו? להודות לפיקוד העורף על השידוך? להודות לכמה אורחים עקשנים במלון שתפסו יוזמה והשאירו אותנו לבד בחדר האוכל, כדי שנדבר ונכיר?

שמענו הרבה פעמים את הביטוי של חז”ל ‘קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף’. השבת, כשקראנו בתורה על קריעת ים סוף, הרגשנו בעצמנו את הנס הזה.

אנחנו מאורסים. אנחנו יודעים כמה המצב בחוץ, מחוץ לבועה שלנו, קשה וכואב ומתסכל. לכן אנחנו רוצים לפרסם את הסיפור ולצעוק לכל העולם ולתת תקווה לאנשים בתוך התקופה הנוראה הזו. גילינו על בשרנו, שגם מתוך החושך יכול, במפתיע, לצמוח אור גדול.

אמיר כתב בפוסט שפרסם:

זוכרים את הפוסט האחרון שלי? אעשה לכם ספוילר: חיפשתי מלונית כדי לא להדביק אחרים – ומצאתי את המקום שבו אפגוש את אשתי לעתיד.

לא כיוונתי להגיע לשם, פשוט היו שם כמה חברים מהצוות, אז יאללה, זרמתי.

גם היא לא התכוונה לבוא, אבל שעתיים לפני ראש השנה חברות כבר ארגנו לה את פיקוד העורף על הקו.

גם כשכבר נפגשנו בחדר אוכל ודיברנו – זה עדיין לא קרה.

בזכות כמה אנשים עקשנים במלונית שיצרו מצב שנהיה ביחד ואז בבת אחת נעלמו והשאירו אותי איתה לבד – סוף סוף זה קרה.

הנס הנפלא הזה, שמכל המצב הזה של מחלה עומד להיבנות בית בישראל, רק מוכיח לי שעדיין ישנם ניסים גלויים.

תודה למי שהדביק אותי.

תודה על פתיחת המלונית.

תודה לחבר׳ה מהצוות שסיפרו שהמלונית סבבה.

תודה לחברים והחברות מהמלונית שגרמו לזה לקרות.

והכי תודה, לאישתי לעתיד, שהסכימה שזה יקרה.