צריך אמונה במדינע: למה רבים לא מתייחסים כמו שצריך לשוטרים?

1.

ביום חמישי שעבר, אחרי שהתפרסם סרטון התקיפה האלימה של כמה חסידי ויז’ניץ את ניידת המשטרה בבני ברק, נשמתי לרווחה. לא שזה לא היה מזעזע. לא שזה לא היה קשה לצפייה. אבל סוף סוף, אחרי כמעט שנה של מתקפות נגד החרדים בקורונה, יכולתי לערב אחד להגיד ביושר (לעצמי, זה לא שאני הולך להתראיין על זה באיזשהו מקום): “תתביישו לכם, עיתונאים עוינים. מה אתם עושים כותרות מקומץ אלים ולא מייצג? למה אתם מכתימים בגללו ציבור שלם?”.

חרדי? זה מוסד הלימודים היוקרתי שמוכן לתת מלגת קיום ומימון מלא

אח, כמה כיף לחזור לטיעון המוכר והצודק. בעשרות השנים האחרונות, כל דיווח עיתונאי שהביא לראש הכותרות תיעוד של חרדים אלימים (ואגב, גם מתנחלים אלימים) עשה עוול למגזר, ניסה להכתים ציבור נפלא ושומר חוק באמצעות קומץ קטן ומכוער. בדיוק כמו אותו סיקור של המתקפה החסידית על ניידת המשטרה בבני ברק ביום חמישי, או הדיווחים על שריפת האוטובוס בעיר כמה ימים אחר כך.

אגב, במקרה של שריפת האוטובוס זה היה אפילו פחות מקומץ, ולא בדיוק חרדי. אז די להסתה נגד ציבור יקר. תתמקדו במשטרה המופקרת הזאת שיוצאת לפעולת תגמול ויורה כל הלילה רימוני הלם בשטח בנוי, ומפחידה את ילדי בני ברק ומבוגריה רק כדי לנקום בקומץ מתפרעים ולהראות להם מי יותר חזק.

אגב, אם כבר נקמה, אז למה לרוץ ככה ברחבי העיר ולהכות באלות בכל הבא ליד? למה לא לעשות את זה יותר אלגנטי? נגיד, תביאו חבלני משטרה, תפזרו לבנות חבלה ותרימו את מאפיית ויז’ניץ באוויר. וואו. זאת תהיה חתיכת פעולת תגמול! אני מדמיין את החלות המתוקות עפות לכל עבר.

2.

אבל הלוואי. הלוואי שאפשר היה להשתמש בטיעון הקומץ הזה גם לגבי יתר הפרות חוקי הקורונה בציבור החרדי. לצערנו, לבושתנו, למבוכתנו, מדובר ברבים. אלפים. עשרות אלפים. נכון, לא הרוב, ברוך ה’, אבל מסה מספיק גדולה של חרדים כדי להוציא מכלל שימוש את טענת הקומץ המסורתית.

ולפני שנמשיך חשוב לי לומר, לא כמס שפתיים אלא כתיאור עובדתי של המציאות: הרוב הגדול של הציבור החרדי שומר על הוראות הקורונה. ולא סתם, אלא שומר במסירות נפש, בתנאים בלתי אפשריים. אני לא יודע אם יש עוד מגזר – לא רק בארץ, אלא אפילו בהשוואה לאנושות כולה – שנפגע ככה מהקורונה.

תחשבו על זה, רוב החרדים, חטפו ממנה שלוש פעמים: גם שמרו ושומרים על כל ההוראות, עוטים מסכות, לא יוצאים מהבית הקטן והצפוף, מתמודדים עם חינוך הילדים במה שנקרא “המרחב הקולי”, כלומר בלי אינטרנט, רק עם שיעורים בטלפון. גם סופגים כמות אדירה של חולים ונפטרים, בגלל הצפיפות הזאת. ואחרי כל זה, וזאת המכה השלישית, התקשורת שתמיד חיפשה אותם, בטח בימים אלה שהם קו ההגנה של נתניהו אחרי הבחירות, משמיצה אותם כמפיצי מחלות ומרעילי בארות.

3.

ואחרי שאמרנו את כל זה, אני עוקב בחודשים האחרונים אחרי הציבוריות החרדית, אחרי מנהיגיו של הציבור הזה, ונדמה לי לפעמים כאילו הם שכרו אסטרטג נחשב והם מתייעצים איתו על בסיס יומי בשאלה איך לגרום למקסימום שנאה למגזר שלהם.

אתם שואלים למה שיעשו דבר כזה? גם אני שואל. שואל יום יום. ואין לי תירוץ. קשיא. תיובתא. אני פשוט לא מצליח להבין. הרי זה גורם קודם כול לחילול השם נורא, מרחיק יהודים משמירת תורה ומצוות, גם כאלה שהיו רוצים להתקרב (בפרט בימים מטלטלים כאלה, מי לא רוצה להתקרב יותר אל האמונה, אל התפילה, אל השפיות?), וגם גורם לנזק פוליטי חסר תקנה ולשנאה לכל חרדי שהולך ברחוב.

ואל תגידו לי שתמיד שנאו את החרדים. תפסיקו להרגיש נחותים ונרדפים. יש את התקשורת ויש את העם.

התקשורת, שבה שולטים קנאי הליברלים, אכן תמיד ניסתה ותנסה להשניא את החרדים על הציבור. אבל הציבור הישראלי עצמו? אני לא חושב שהוא שונא חרדים. להפך, הוא בעד מסורת ובעד מצוות ובעד תורה ובעד רבנים.

עד הקורונה.

4.

אין, אני אומר לכם, הוא גאון האסטרטג הזה. בכמה צעדים פשוטים הוא הצליח להשניא כל יהודי חרדי במדינת ישראל. מה שלא הצליחו לעשות לא לפיד האב ולא לפיד הבן, לא שולמית אלוני ולא יוסי שריד בשנים של מאבק.

קחו למשל את הוויכוח בכנסת השבוע על גובה הקנסות. האם ארבעה ימים אחרי הלינץ’ בניידת (קומץ!) ויום אחרי שריפת האוטובוס (פחות מקומץ!) זה מה שצריכים לעשות נציגי הציבור הבכירים ביותר והמייצגים ביותר של החרדים, להתמקח בצעקות על גובה הקנסות שתחלק המשטרה למפירי הוראות הקורונה? למה? אם כבר להתמקח, אז על נומך הקנסות. מדוע רק 5,000 שקלים למוסד או עסק שפתוח בניגוד להוראות ומסכן חיי אדם? למה לא יותר?

הרי הקנסות הם הכלי המרכזי, ובעצם היחיד, לאכיפה. כלומר, לשמירה על החיים.

איך המדינה תגן על כולנו ממפירי ההוראות המופקרים? תירה עליהם רימוני הלם? לא. היא תיתן להם קנס. עכשיו, אם הקנס היה 50 אלף שקלים, אני מבין. זה מוגזם. זה טירוף מערכות. אבל 5,000 שקלים? 10,000? סביר לגמרי.

אז תודה רבה לשוטרי ושוטרות ישראל שכבר חודשים עוסקים באכיפת הוראות הקורונה, בגשם ובשמש, במחסומים בכבישים, בשווקים, בחנויות, בשמחות, כדי להציל את החיים של כולנו. וכל מי שמחלקים דו”חות באמונה הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם ויסיר מהם ומאיתנו כל מחלה.

ולא, לא שכחתי את השוטרים האלימים מבני ברק. גם לא מעמונה. וגם לא את אלה שנטפלו לפני חצי שנה לילדה הקטנה שהורידה את המסכה כדי לשתות ברד. אני זוכר את כולם. אבל אני זוכר גם את אלפי השוטרים שעושים במסירות את עבודתם החשובה.

5.

אז למה רבים מהחרדים לא מתייחסים כמו שצריך להתייחס לשוטרים? ולמה רבים מהם לא ממושמעים עד הסוף לכל הוראות הקורונה? טוב, בשביל לענות על השאלות האלה צריך לחזור שבעים שנה אחורה לקום המדינה, ואולי אפילו מאה עשרים שנה אחורה לקונגרס הציוני הראשון בבאזל.

החרדים והקורונה זה נושא למחקר עומק שלם, לדוקטורט, לספר. אנסה לתמצת אותו לשני סעיפים קצרים, שמגדירים לעניות דעתי את כל הבעיות. בעיות שיסודן בערכים, באכפתיות, באחריות, לא בפריקת עול – אבל סופן בסכנת חיים.

א. עירוב בין החשש המוצדק מהציונות החילונית ובין הסנכרון עם מוסדותיה: מאז ומעולם החרדים חששו, וכאמור בצדק, מהעולם החילוני. בעיקר מתנועות אידיאליסטיות שעסקו ביישוב הארץ. הסכנה הרוחנית באותם ימים הייתה גדולה. לא מעט צעירים חרדים נשבו ברוח הגדולה של המחתרות ושל ההתיישבות בארץ ישראל ועזבו את הדרך.

מאז חלפו כמה שנים, אבל החרדים עדיין חרדים, מפחדים. הם חוששים מהחיבור עם העולם החילוני. הציונות הדתית שבחרה לחנך להשתלבות שילמה ומשלמת מחיר יקר מאוד. החרדים לא רוצים להיות שם.

עד כאן הכול ברור ומובן. הבעיה היא שעם הזמן נוצר אצל אנשים מסוימים בלבול בין היחס לחילוניות ובין היחס לרשויות המדינה. הם מערבבים בין מחלוקת אידיאולוגית עמוקה עם הציונות החילונית ובין היחס הראוי למוסדות השלטון, שאלמלא מוראם איש את רעהו חיים בלעו.

בימים כתיקונם אלה ניואנסים השקפתיים, נושאים לפאנלים אינטלקטואליים. בימי הקורונה זה עניין של חיים ומוות. כי אם אתה מתייחס למשרד הבריאות ואל מומחי האפידמיולוגיה כאל איזה שלטון זר ועוין שקם עלינו לכלותנו (“המדינע רוצים עכשיו להגיד שכל החיידרים לא ילמדו”), אז השלב הבא זה לזלזל ואפילו להילחם בהוראותיו.

השפה הזאת לא רק מעוותת ולא נכונה, אלא מסכנת חיים. פשוטו כמשמעו. מדינת ישראל היא כולנו. לא חייבים להגיד הלל ביום העצמאות, כן חייבים אמון בסיסי במוסדות המדינה. בדיוק כמו שאנחנו מצייתים לרמזור שהציבה המדינע בצומת, או כמו שאנחנו לא מעלים על דעתנו לעבור קו הפרדה רצוף שהמדינע סימנה על הכביש הדו־סיטרי – כך ננהג בכל הוראות הקורונה.

ב. בלבול בין המחלוקת העמוקה עם דרך החיים החילונית ובין היחס האישי לחילונים: הסעיף השני דומה מאוד לסעיף הראשון. למעשה הוא נובע ממנו. אלא שהוא עוסק לא רק ביחס למדינה החילונית אלא ביחס לחילוניים עצמם. נכון, תהום מפרידה בין צורת החיים החילונית לדתית. נכון, אנחנו מתפללים ליום שבו עם ישראל כולו ייהנה מחיים של תורה ומצוות. ישמור שבת, יניח תפילין, יאכל כשר.

אנחנו מאמינים באמונה שלמה שכשעם ישראל כולו ימלא את ייעודו ויחיה חיים של תורה, הכול יהיה פה הרבה יותר טוב, גם המדינה כמדינה וגם החיים של כל יחיד ויחיד וכל משפחה ומשפחה. אבל עד אז, איך אנחנו מתייחסים אל החילונים – כן כן, הטועים – האם מעניין אותנו מה הם חושבים ואיך הם מרגישים? האם אנחנו סופרים אותם?

חשוב מאוד: אני לא מדבר על לוותר על ערכינו. חלילה. אני גם לא אומר שכולם צודקים וכל אחד עם האמת שלו ומה זה משנה והעיקר האחדות. עוד יותר חלילה.

אבל אני כן מדבר על לספור גם את מי שלא חושב כמוני וחי פה איתי באותו בניין, באותה עיר או לפחות באותה מדינה. מה שלומו? איך הוא מרגיש בימים אלה? מה עובר על הילדים שלו בקורונה? על העסק שלו? עם מה הוא מתמודד? וכן, מה הוא ירגיש כשהוא יראה שאני החרדי קצת מחפף עם הוראות משרד הבריאות?

6.

למחרת הצתת האוטובוס בבני ברק פרסם ההיסטוריון ד”ר יוסי לונדין את הסטטוס הבא: “ובבוקר שכזה שבעה דברים טובים על החברה החרדית: 1. היא בנתה מתוך כמעט הרס מוחלט את עולם התורה הגדול בהיסטוריה. 2. היא יצרה אימפריות של חסד שאין אזרח בישראל שלא נהנה מהן. 3. היא הדואגת הגדולה ביותר לשיקום הדמוגרפי של העם היהודי לאחר השואה. 4. היא מציבה לכולנו רף של עמידה חסרת פשרות מול הסחף הטוטלי של התרבות המערבית. 5. היא יצרה היררכיה שבראשה עומדים תלמידי החכמים ולא הפוליטיקאים, הידוענים או בעלי ההון. 6. היא בדרך כלל עם כמעט אפס אחוזי פשיעה. 7. היא מפגינה נורמות של צניעות כלכלית מרצון למול המרדף החומרני המקובל. ואחרי כל זה – אפשר להתחיל לדבר על האבל…”.

האמת שלפני שמדברים על ה”אבל” אפשר להוסיף עוד אינספור דברים טובים על החרדים כציבור וכיחידים. כשכולם גינו את שריפת האוטובוס בבני ברק חשבתי לעצמי שאולי צריך לעשות מחקר כזה, באיזו עיר בארץ הכי לא משחיתים אוטובוסים. אני לא מדבר על שריפה, זה ברור, אני מדבר על לקשקש על החלונות, לקרוע את הריפוד, אפילו להניח רגליים על המושבים. אני בטוח שבני ברק תיקח את המקום הראשון. וזה עוד בלי שדיברנו על לימוד תורה, על חינוך למידות טובות, על צדקה, על גמ”חים להכול, ממוצצים ועד כליות. מארבעס ועד מחוללי חמצן.

אבל… כל מפעלי החסד האלה, כל אימפריות התורה, וגם החיים עצמם, נמצאים בימים אלה בסכנה קיומית, כל עוד המגזר החרדי כולו, כולל חצרות החסידים, לא יבין שבזמן משבר בריאותי עולמי אי אפשר לנהל מדינה כמו גמ”ח קטן או אפילו לא כמו גמ”ח גדול.

חייבים לשמור על החוקים והתקנות שקובעים הרשויות. אין אפשרות אחרת. המדינה היא לא האויב, היא הריבון. וכן, אנחנו סופרים גם את אחינו הטועים. לא שמים עליהם ועל הסבל שלהם פס. ואם לא נבין את זה נשלם מחיר יקר. יקר מאוד. יותר יקר אפילו מתעריפי הקנסות שנציגי הציבור החרדי החליטו לקדש בהם מאבק, משום מה.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’