1.
לפני כמה שנים נתקלתי בשלדון אלדסון ביציאה מהשירותים של בנייני האומה. זה היה באיזה קוקטייל חגיגי לכבוד שמעון פרס. אני לא זוכר כרגע אם האירוע המפואר היה לרגל הגיעו לגיל 90, או סתם לרגל היותו שמעון פרס.
די להשתחצן, תתחיל לעשות כסף. פשוט תעקוב אחרי ההצעות!
אני כן זוכר שראיתי את אדלסון באותו רגע, והייתה שם מין הזדמנות כזאת לדבר איתו. זה לא שאני נוהג לנהל שיחות מסדרון עם שועי עולם. על מה בדיוק אדבר איתם? וחוץ מזה, עם האנגלית שלי אני לא נוהג לנהל שיחות מסדרון אפילו עם מנקי ארובות. אבל חלפתי לצידו, כשהוא התקדם לאט אל המעלית, לגמרי לבד, וברגע הזה כמעט התבקש שאומר לו משהו. לא עשיתי את זה.
למה? כי אלדסון נתפס בעיניי כטיפוס קצת מפוקפק. איזה איל הימורים קשיש מלאס-וגאס שצובע את השיער בכתום ומנסה לשחד את נתניהו כדי שיקדם את עסקיו.
אני מתבייש לכתוב היום שככה חשבתי אז, לפני בערך עשר שנים. אבל האמת? עד לפני כמה ימים זה די מה שחשבתי עליו. אומנם נוספה אצלי עם הזמן הערכה לאיש על השקעתו ב’ישראל היום’ – העיתון שעשה היסטוריה כששבר את מונופול הדעות בשוק העיתונות בארץ – אבל אפילו הדבר הבאמת-מבורך הזה נתפס אצלי כמהלך לקידום אינטרסים מעוררי חשד.
2.
בשבוע שעבר, דקות אחרי שנודע דבר פטירתו של אדלסון, התחילו להתפרסם מאמרים וכתבות על סיפור חייו, ומפסקה לפסקה עלה בי החשד שאולי קצת טעיתי באיש. בהתחלה קראתי כמה הספדים מאוד מרגשים עליו ב’ישראל היום’, ואמרתי לעצמי, אין אפס, נשמע שהיהודי הזה עשה בחייו כמה דברים למען עם ישראל, אבל מכאן ועד להשוות אותו למונטיפיורי או לרוטשילד? טוב נו, אחרי מות מ”ולים קדושים אמור.
אבל אז קרה דבר מדהים. קראתי מאמר בעיתון שלא היה בבעלותו של אדלסון. הכי לא בבעלותו. וקלטתי שטעיתי באיש לא בקטן, בענק. פשוט לא הבנתי את הסיפור המלא, את ההקשר.
מי שפקח את עיניי הוא רוגל אלפר. כותרת המאמר שלו, שפורסם ב’הארץ’ בבוקר שאחרי הפטירה, הייתה: “שלדון אדלסון מת, אבל הנזק לו גרם במהלך חייו נמשך”.
וכך הוא כתב: “עם מותו של שלדון אדלסון יש לציין שהאיש הספיק בחייו לגרום נזק רב בעולם. אין זו חוסר רגישות לטעון כך שעות ספורות לאחר פטירתו. כלל לא. למרות שלא היה אזרח ישראל, ניצל אדלסון את ממונו כדי להרשות לעצמו להשפיע השפעה אדירה על חיי תושבי ישראל והגדה המערבית. קשה לכמת את השפעתו על חיי כל תושב שחי במרחב הזה, אבל היא הייתה אולי גדולה יותר משל כל אדם אחר ב־20 השנים האחרונות.
“אדלסון הרשה לעצמו לעשות זאת למרות שהציבור מעולם לא ייפה את כוחו, ולמרות שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית. למרות שלא חי כאן הרשה לעצמו אדלסון לעצב את תודעתם הפוליטית של מיליוני ישראלים באמצעות העיתון ‘ישראל היום’… זה לא עיתון אלא שופר תעמולה שכל תכליתו שלטון נתניהו, הימין והחרדים. באמצעות ‘ישראל היום’ הזנה אדלסון את מקצוע העיתונות האצילי, זיהם אותו באינטרסים זרים ופגע בדמוקרטיה הישראלית”.
3.
כאן עצרתי לרגע את שטף הקריאה, וקראתי שוב את המשפט “מקצוע העיתונות האצילי”, כדי לוודא שלא דמיינתי. כן, הוא אכן כתב כך. צחקתי (בקול) והמשכתי הלאה: “אדלסון סייע רבות לנתניהו להגיע לשלטון ולהישאר בו, וגם בכך גרם נזק עצום לדמוקרטיה הישראלית. הוא תרם למפעל ההתנחלויות, ובעיקר לאוניברסיטת אריאל, ועשה באמצעות ‘ישראל היום’ ונתניהו רבות לקידום סיפוח וליצירת מדינת אפרטהייד דו־לאומית. אדלסון הרשה לעצמו לחרוץ את גורל הפלסטינים בגדה המערבית, ממש כאילו היו זבובים. הוא היה התורם הגדול ביותר של טראמפ והשפיע רבות על המאמץ המופגן של טראמפ פשוט להכאיב לפלסטינים. ממש בסאדיזם”.
ואלפר ממשיך: “הוא השפיע רבות על זהות ישראל והפיכתה למדינה של יהודים במקום ישראלים, למרות שזו מדינה שהוא לא התגורר בה. הוא מימן את פרויקט ‘תגלית’ שגורס כי ליהודי שנולד וגדל במיניאפוליס ומתכוון להמשיך לחיות שם, יש בישראל זכויות מולדות של אדון ובעלים, בעוד שלפלסטיני דור רביעי במזרח ירושלים אין פה שום זכויות”.
4.
וואו. חתיכת הספד. איך פספסתי את כל המעשים הגדולים האלה של אדלסון בחיי חיותו? איך לא ראיתי את התמונה השלמה? איך לא חיברתי את כל הנקודות לקו אחד, לציור שלם?
אז מה היה לנו פה? השקעה בחיבור הנוער היהודי בתפוצות לארץ, השקעה בהקמת האוניברסיטה הראשונה ביו”ש, השקעה בחיזוק הזהות של המדינה היהודית והקשר שלה עם ידידתה ארצות הברית, וכמובן ההשקעה בקידום חופש העיתונות והדעות בישראל. כמה מפעלי חיים. אדלסון יכול היה לנוח באחוזה שלו בקליפורניה, בלי להיות מוטרד מגורלו של העם היהודי בארצות הברית ובמדינת היהודים (ו”בגדה המערבית”), אבל הוא בחר אחרת, והכול “למרות שהציבור מעולם ייפה את כוחו, ולמרות שמעולם לא נבחר למשרה ציבורית”.
איך לא הבנתי את זה לבד? למה אין לי את עיני הבדולח של עורכי ‘הארץ’ שיודעים להסתכל על הכול במבט־על? לא להיתקע בפרטים הקטנים אלא להבין את הסיפור השלם, את התהליכים הגדולים שקורים?
ואיך קיבלתי ככה, בלי שום ביקורת עצמית, את השיח והנרטיב שמכרו לי אודותיו? הרי אם הייתי רואה את חיים סבן שם, ליד השירותים של בנייני האומה, הייתי אומר לעצמי: הו, זה איש חשוב! הרי הוא הקים את ‘פורום סבן לדמוקרטיה’ והוא חבר קרוב של בני הזוג קלינטון ושל כוכבים מהוליווד ותמיד מראיינים אותו כיהודי שמשפיע על מדיניות הממשל. למה אני נותן לתקשורת למסגר לי פילנתרופים? ואיפה עוד אני טועה היום ביחס לאחרים?
5.
ומאותו בוקר ועד לרגע זה אני קורא את כל מה שנכתב על אדלסון. מחפש ראיונות שלו, נאומים. מנסה להשלים פערים של שנים אחורה, שבהן השפיע, ביחד עם רעייתו ד”ר מרים, על העולם היהודי.
ואפרופו ד”ר מרים אדלסון: ממנה אני ממש צריך לבקש סליחה, על חטא שחטאתי לפניה בצרות עין. לא ייאמן כמה הייתי סטיגמטי. החלטתי, משום מה, שאת תואר הדוקטור שלה היא בטח “ארגנה” לעצמה. נו, אתם יודעים איך זה, העשירים האלה, יש לו מנה רוצה מאתיים, יש לו מיליון רוצה דוקטורט. רק השבוע למדתי על העשייה המופלאה שלה במשך עשרות שנים, הרבה לפני שבכלל הכירה את שלדון.
היא למדה בריאלי בחיפה, ואז פנתה ללימודי מיקרוביולוגיה וגנטיקה באוניברסיטה העברית, ומשם ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, שאותם סיימה בהצטיינות יתרה. ואז התמחות ברפואה פנימית, וניהול חדר מיון. לימים נסעה ללמוד באוניברסיטת רוקפלר הנחשבת במנהטן ושם התמחתה בנושא התמכרות לסמים. רק כאן, בפרק הזה של חייה, בגיל 46, אחרי כל הרזומה הרפואי המרשים הזה, היא הכירה את שלדון. ופה הכסף שלו אכן נכנס לתמונה.
ד”ר מרים ייסדה יחד עם בעלה מרכזי מחקר וטיפול בהתמכרויות בארצות הברית ובישראל. מעניין אם יפתחו שם יום אחד שיטת טיפול במכורים לרעל תקשורתי.
6.
אני קורה על כל המיזמים, על הבחירות שלהם איפה להשקיע את כספי הצדקה, ושואל את עצמי: מה בעצם הניע את בני הזוג אדלסון בכל פעילות החסד שלהם? הרי יש בעולם מיליארדרים גדולים ששופכים ים של כסף על עמותות שעוזרות לבעלי חיים או על תזמורות פילהרמוניות. אני לא מזלזל חלילה במצוקות של חתולים, ובטח שלא בטיפוח האומנות. אבל כמו שעיתון ‘הארץ’ היטיב להבין, יש פה איזה קו, איזו אג’נדה. מהי?
הנה כמה ציטוטים שיכולים לענות על השאלה, מתוך הריאיון האחרון שנתן אדלסון בחייו, לפני כמה חודשים לעיתון ‘מקור ראשון’, שגם הוא בבעלותו. יחד עם רעייתו הוא מספר שם על תחילת הקשר עם ‘תגלית’: “חיפשנו פרויקטים משמעותיים לעם היהודי, כדי להשקיע בהם. שמענו שיש רשימת המתנה של עשרת אלפים צעירים וצעירות בשנה שלא יכולים להגיע לישראל כי אין מספיק כסף. אמרנו שלא ייתכן שצעיר יהודי לא יוכל להגיע לישראל, אז החלטנו לממן את כל רשימת ההמתנה. רק שלאחר מכן רשימת ההמתנה עלתה ל־20 אלף צעירים וצעירות, וסבסדנו גם עבורם”.
אדלסון מדבר על אביו, ארתור, שהיגר מליטא לארצות הברית. הוא היה נהג מונית שלא היה לו כסף לקנות כרטיס טיסה לבקר בארץ: “כשהרווחתי כסף ויכולתי כבר לשלוח את אבא שלי לישראל, הוא אמר שהוא זקן וחולה מכדי לנסוע… רציתי לדאוג לכך שכל אותם אנשים ברשימות ההמתנה בתגלית לא יגיעו למצב של אבא שלי, שלא יהיו עצובים בגיל מבוגר מכך שלא ביקרו בישראל. אם אנחנו מסוגלים לעשות, למה שלא נעשה? אם לא אנחנו, מי יעשה? אף אחד. זה חשוב שאנחנו, כיהודים, מקדמים את המטרות ונלחמים על כך שעוד אנשים יצטרפו”.
אגב, כשאדלסון עצמו הגיע לביקור ראשון בישראל, זמן קצר אחרי פטירת אביו, הוא נעל לאורך כל הטיול את הנעליים של אביו, שכה רצה להגיע לבקר בארץ הקודש אבל לא זכה.
7.
“כשאני רואה יהודים אמריקנים שלא מתחברים לישראל”, אמרה מרים, “יהודים שמדברים לא יפה על ישראל, שמבקשים להחרים את ישראל כחלק מתנועת ה־BDS, יש לי כאב והתכווצות בלב שהאחים והאחיות שלי לא יודעים את העובדות, שהם מלאים בכעס, בשנאה. אני כואבת עבורם, אבל הם יהודים בעיניי. אולי הילדים שלהם יבינו יותר. אם ה־BDS מעודד לא ללכת לישראל, אנחנו נעשה לחבר’ה הצעירים סיור ונראה להם את ההפך… אנחנו מרגישים כמו שותפים במשפחה.
“כל יהודי, ימין או שמאל, אני אוהבת אותו. ובמקביל, אני רוצה להגן על המשפחה הפרטית שלי. אני רוצה שהנכדים שלי והנינים שלי יהיו יהודים. אם המצב בקמפוסים היה נשאר כפי שהיה – זה לא טוב. המחקרים מראים שאם היית בתגלית, הסיכוי שתתחתן עם יהודי הוא 76 אחוזים, ואם לא, והיית למשל ברשימת המתנה, הסיכוי יורד ל־42 אחוזים. אם לא היינו תורמים לתגלית היינו מאבדים דור של אנשים שלא היו מגיעים לישראל. אלה לא נתונים שהמצאתי, אלא מחקר של אוניברסיטת ברנדייס”.
במהלך השיחה השתמשו המראיינים, צביקה קליין ואורלי גולדקלנג, במונח “לשלם”, ואדלסון ביקש להעיר על כך: “אנחנו לא מסתכלים על זה כעל ‘כסף’ אלא כ’סיוע לעם היהודי’. אנחנו משפחה אחת כמו שאמרה מירי. אנחנו פילנתרופים שרוצים לתת קודם כול למשפחה שלנו. אנחנו רוצים לממש את הכסף הזה כדי לראות מה אפשר לעשות עבור העם היהודי”.
לסיום הם נשאלים: איפה אתם רואים את ‘תגלית’ בעוד עשרים שנה? “הלוואי ואהיה בחיים עד אז”, משיבה מרים בחיוך. “100 אלף יהודים נולדים מדי שנה ברחבי העולם. הייתי רוצה לראות לפחות 70 או 80 אלף מגיעים מדי שנה”.
ושלדון אומר: “הייתי רוצה לראות אותם עושים ‘פולו-אפ’ לתוכנית וליהדות שלהם. הייתי רוצה שיחבקו את זהותם היהודית וימשיכו את האהבה שלהם כלפי ישראל”.
הכתבה מסתיימת באנקדוטה מקסימה. מרים אדלסון מספרת שבתקופת הקורונה התחיל שלדון בן ה־87 ללמוד עברית באחד הקורסים של ארגון ה־IAC (עוד מיזם חשוב שייסדו: ארגון שמנסה לתת זהות יהודית־ישראלית לכל מאות אלפי הישראלים שחיים בארצות הברית, כדי למנוע התבוללות).
“אני אופטימית לגבי לימודי העברית שלו”, היא אומרת ואף מספרת מה המילה הראשונה ששלדון גאה שהוא כבר למד לכתוב בעברית: “שבת”.
8.
בערב שבת, שבועיים אחרי שהטיס ארצה את יהונתן ואסתר פולארד, נחת שוב המטוס הפרטי של האדלסונים בנתב”ג, הפעם עם ארונו של שלדון. בשעות הצהריים הוא נטמן בהלוויית קורונה מצומצמת מאוד באדמת הר הזיתים בירושלים.
87 שנים של הצלחה כלכלית ושל אכפתיות, של ערבות הדדית, של ניצול הרווחים לעזרה למשפחה היהודית העולמית – תמו. אבל הסיפור לא באמת נגמר, כי איך כתבו בהספד המרגש ב’הארץ’?
“שלדון אדלסון מת, אבל הנזק לו גרם במהלך חייו יימשך”. אמן!
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’