שרי רוט ב’גלי ישראל’: ‘איך חילוני לא יפחד ממני? לא כתוב שומרת הנחיות’

מתי טוכפלד: טוב, המגזר החרדי שוב נמצא במוקד, כפי שהיה בגל הראשון, כמו שהיה בגל השני למרות שהתחלואה הייתה מינימאלית, עכשיו בגל השלישי שהתחלואה גואה בחברה החרדית, ורואים את ההפרות, חתונות, כיתות חינוך וכו’ – מה אומרים על כך במגזר?

עוד לא בן 27? חושב על פרנסה מכובדת? אל תהיה מוישה גרויס

שרי רוט: תראה, התחושה לא קלה לשני הצדדים. מצד אחד, לא קל להיות חרדי בימים אלו כי אתה הופך להיות מי שכולם בורחים ומפחדים ממנו – ואני גם לא יכולה לשפוט אנשים. תשמע, זה מפחיד, לאף אחד לא כתוב על המצח ‘אני חרדי נזהר’ או ‘לא נזהר’.

עכשיו, אני לא יודעת להגיד לך כמה אחוזים כן נשמרים וכמה לא, פרופ’ נומה אמר ש-15% מהמוסדות לא ו-85% כן, אני לא יודעת לעשות סקרים ולעשות אחוזים, האם זה 60-40, או 80-20 או 90-10 – וזה ממש לא משנה, החילוני הממוצע לא יודע להפריד בין אלו ששומרים לבין אלו שלא.

אני למשל נמנית על אלו שמאד שומרים ובקפדנות, אבל אני מבינה את זה שחילוני יחשוש להיכנס איתי למעלית כי מאיפה הוא יודע שאני שומרת? זה לא כתוב לי על המצח ואין לי תעודת כשרות שמעידה שאני מהנזהרים.

ותשמע, אתה מסתכל סביבך ואומר לעצמך, איך יכול להיות שיהודי, שמדקדק קלה כבחמורה, ואת האתרוג הוא יבדוק במיקרוסקופ שעות, וטוב שכך, אני לא חלילה מבקרת את זה – ואז, כשזה מגיע לעניין של חיי אדם, וחובה קדושה של ‘ונשמרתם’, ואולי אתה אפילו עובר פה על עשרת הדברות – ‘לא תרצח’, אז אתה רואה יד קלה על ההדק.

ואתה שואל את עצמך: איך יכול להיות שאנשים יראי שמים מתנהגים ככה? אגיד לך את האמת, מתי? אין לי תשובה לזה. הניסיון כנראה קשה, כמו בכל חטא אחר אגב… מדובר בשנה לא קלה, זה נמשך כמו מסטיק…

מתי טוכפלד: אבל פה מדובר באנשים שהם המגזר עצמו, זאת אומרת, זה לא שכופים על מישהו משהו מבחוץ, פה המגזר בעצמו מביע ביקורת על התנהגות אותם אנשים, לא?

שרי רוט: ברור, אני פשוט מדברת על ניסיון מול היצר הרע. בא אליך היצר הרע, אומר לך: אתה חולה, צריך לשבת בבית שבועיים וזה קשה לך, ואתה לא עומד בניסיון, לזה אני מתכוונת. ותראה, צריך גם להפריד בין סוגי ההפרות, כי יש תחושה במגזר, לפחות בחלק ממנו, שההנחתות היו בלי התחשבות ברגשות הפרט. שהרוב לא התחשב מספיק במיעוט.

אם הממשלה יודעת למשל שחתונות במגזר הערבי זה ‘ציפור הנפש’, אזי היא צריכה לחשוב על פתרונות ולבוא לקראת הפרט. אני לא בטוחה שהיא עשתה את זה במספיק רגישות, אתה יודע, זה היה בתקופה לפני שביבי ‘קרץ’ לערבים. אני לא בטוחה שמספיק התחשבו ברגשותיהם בעניין הזה. או הקטע של לימוד תורה – אני לא בטוחה שבאמת ניסו לבוא לקראת.

שמעתי מרבנים שבאמת ניסו לבוא ולהציע פתרונות טובים, ישבו עם מנהלי המאבק בקורונה דאז, והם לא חשו שבאמת התייחסו לרגשותיהם עד הסוף. אולי בקטע של תפילה במניין כן הבינו, כי בכל זאת יושבים שם למעלה אנשים מסורתיים, אבל בקטע של ישיבות ולימוד תורה – יש תחושה במגזר שלא מספיק הבינו ולא עשו מספיק כדי למצוא פתרונות. הגם שהם מיעוט.

והדבר השני, ראית את המראות של המשטרה, ואני לא מכלילה את כל השוטרים כמובן, אבל מספיק איזה שוטר בצד שצולם מרביץ לילד או מושך קשישה בחתונה – וזה גורם גם נזק למשטרה וגם גורם לאובדן אמון מטורף של המגזר החרדי.

אני מדברת המון עם שוטרים במחסומים השונים, גם כשלא עוצרים, הם בדרך כלל לא בודקים כלום, אבל אני עוצרת ומדברת איתם ורוצה לשמוע מהם מה הם מרגישים. והרבה שוטרים אומרים לי: ‘תשמעי, למה לי לבוא? אני נכנס לבית כנסת, אני רוצה טוב, אני רוצה למנוע הדבקה ורוצה לשמור על בריאות העם, אבל הם מקבלים אותי כאילו אני איזה קלגס, ואז מתחילה התפרצות, ומסיבת הדבקה, ואני בעצם גרמתי להדבקה יותר גרועה מאשר מה שהיה בתוך בית הכנסת, אני מסכן את חיי כל הפלוגה שהבאתי איתי לבית הכנסת הקטן הזה, ובסוף איזה שוטר שלי, ואני לא יכול לשלוט עד אחרון השוטרים, גורם לסרטון שפוגע בתדמית המשטרה – אז לפעמים אני אומר לעצמי תעלים עין וזהו. אז אם שכנים מתקשרים אין לי ברירה ואני בא, אם לא – אני מעלים עין’. שוטרים אומרים לי את זה בכנות.

מתי טוכפלד: אני חושב שהאכיפה זה לא הסיפור. הסיפור הוא האחריות האישית של כל אחד.

שרי רוט: נכון, נכון. ופה אני עומדת מתוסכלת, עושה קניות ומוצאת את עצמי בורחת מאנשים שלא נשמרים להנחיות, מרגישה במחול שדים, כמו לנסוע עם אופנוע על קיר מוות. ושוב ושוב שואלת את עצמי: איך אנשים יראי שמים לא שומרים על כללים של ‘ונשמרתם’.

“תשמע, מבחינה רבנית כל הרבנים, ולא מדברת על פלגים קיצוניים ובשוליים, לא מכירה רבנים שהתירו לזלזל בהנחיות. ושוב יוצא מכתב של עוד רב גדול ועוד רב גדול, ואין לי הסבר איך זה קורה. אני אומרת לעצמי, אוקי, יצר הרע גדול, כנראה גם בעניין הזה.