הפצמ”ר (פצצת-מרגמה) הראשון לא חיכה. אפילו לא דקה.
ביום שישי, בשמונה בבוקר נחתה פצצת-המרגמה הראשונה בעוטף עזה, שמה לצחוק את המילים הגבוהות, הברברת הבלתי-נגמרת, התקוות, האיומים, ההערכות וההתניות.
מבצע “צוק איתן” נכנס בסוף-השבוע לשלב חדש. שלב מוזר. לחמאס ברור שהמבצע נגמר, וגם לחיילי גדוד 50 של הנח”ל שנמצאים עדיין עם הנגמ”שים שלהם (נגמ”שי אמ-113, מאותו סוג בדיוק, בן 30-40 שנה, שנפגע מהאר-פי-ג’י בסג’עייה באירוע הקשה שבו נהרגו שבעת לוחמי גולני), מול העיירה בית-חאנון בצפון הרצועה, שממנה יצאו רק לפני מספר ימים.
למרות שרשמית צה”ל מחזיק עדיין את שוט הכניסה הקרקעית במצב היכון, גם ללוחמי הנח”ל הצעירים המאבטחים את הנגמ”שים היה ברור בלילה האחרון, כי אין תכלית לכניסה מחודשת שלהם לרצועה, לאחר שסיימו, במחיר כבד של 64 חללים, את המטרה שלשמה נכנסו, הרס מערך 32 המנהרות שחפר חמאס לשטח ישראל.
לוחמי חטיבת הנח”ל, כמשל לכלל הכוחות הקרקעיים שהיו בתוך הרצועה, כבר היו בבית כמה שעות, כבר החלו לתחקר את מהלכי החטיבה בשבועות האחרונים, כבר החלו להיערך לתרגיל החטיבתי הגדול שלהם ברמת הגולן בקרוב.
בהיעדר פקודה מסתמנת לכניסה קרקעית לרצועה, צה”ל חזר למעשה חודש לאחור מבחינת המשימה: הפצצות אוויריות בניסיון לדכא את אש המרגמות והרקטות. המספר היחסית נמוך של התקיפות ושל הנפגעים בעזה מלמד שחיל האוויר רחוק מאוד מהורדת כפפות בשלב הפוסט-מבצע – אך עדיין מבצע, שבו אנו נמצאים. זמן פציעות. זמן החלטות.
במערכת הביטחון בישראל עוד מקווים שההרתעה ארוכת הזמן שהבטיחו, גם מול המצלמות וגם בשיחות עם ראשי המועצות בדרום, שכרוכה בהכרח בדחיית הסיבוב הבא בעזה במספר שנים טובות, עדיין יכולה להתקיים עם שוך הפצמ”ר האחרון.
הרמטכ”ל בני גנץ הוא אדם נבון ומפוכח. כאשר הוא בא בשבוע שעבר, ביום רביעי, לאוגדת עזה, רצה לנסוך קצת אופטימיות בקרב תושבי הדרום הרצוצים והמודאגים, ולכן דיבר על הכלניות האדומות שיוסיפו לפרוח בשדות שנדרסו בידי הטנקים בשבועות האחרונים.
מבחינת הצבא, מהרגע שבו יצאו הכוחות מהרצועה והסתיימה השמדת המנהרות, הסתיימה המשימה הצבאית העיקרית. אלא שמבחינת תושבי הדרום, שום דבר לא נגמר כל עוד יורים עליהם. לא טפטופים, אלא גשם של ניסיונות רצח. בדיעבד נראה כי הרמטכ”ל גנץ ואלוף פיקוד דרום סמי תורג’מן היו משהים קצת את הזמנתם לתושבי עוטף עזה, המכנים את עצמם בצדק תושבי “חוטף עזה”, לחזור לקיבוצים ולמושבים בגבול הרצועה.
הראש לשעבר של השב”כ יובל דיסקין, המנהל חשבונות דעתניים ברשתות החברתיות, כבר תהה בסוף השבוע “מדוע אצה הדרך לרמטכ”ל ולאלוף פיקוד דרום לקרוא לתושבי עוטף עזה לשוב לבתיהם עוד לפני תום 72 השעות של הפסקת-האש? מדוע היינו חייבים להודיע ולהראות לחמאס כי המבצע הסתיים מבחינתנו, לפני שהפסקת-האש התייצבה?”
טרם התקבלה התשובה מצה”ל לתהייה הזו, אבל מה שברור הוא שהלחימה בעזה, שבצבא כבר קוראים לה מלחמה, נמצאת על הכביש המהיר אל מעבר ל-34 הימים – ארוכה יותר מהמלחמה האחרונה, מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006.
ומי זוכר עכשיו שהרמטכ”ל גנץ רצה מערכה קצרה? ומי זוכר שהפקודה הראשונית לכוחות צה”ל הייתה הרס שלוש מנהרות ב-72 שעות? ומי זוכר את התבטאותו של שר הביטחון משה-בוגי יעלון על יומיים-שלושה הנדרשים להשלמת המשימה?
• הכותב הוא הכתב הצבאי של חדשות 10