מי מתרגל ‘לעטוף’ עוד מטופל ועוד מטופל?: עדות מטלטלת

תכירו: זו אסנת. בת דודה שלי, משני הצדדים. היא נשואה, בת 36,  והיא הבנאדם עם הלב הכי טהור שאני מכירה. באמת.

חושב על קריירה ממש טובה ופרנסה מכובדת? אל תהיה מוישה גרויס

היא מסוג האנשים שיראו הומלס – היא תחזור לשם עם מרק חם ושמיכה.  חתול פצוע על הכביש? היא תעצור את כל התנועה ותפנה אותו. הלב שלה רגיש להכל ולכולם. בכל גיוס צדקה שאני עושה היא בין הראשונים לתרום ולא בגלל שהיא עשירה.

ולמה היא לא עשירה, תשאלו? כי אסנת היא אחות, זה למה.

היא בעיקרון אחות במחלקה פנימית – המקום הכי מייאש וסיזיפי למי שעוסק בתחום הבריאות וראיתי את זה מקרוב: כי לשם מגיעים כל התשושים, הקשישים, החולים הלא פוטוגנים.  ושם היא נותנת את הנשמה. כל יום, כל יום.

פעם היא אמרה לי: אני משתדלת לחייך ולחשוב שגם אם הקשיש שסבל ואושפז במחלקה נפטר, לפחות הפנים שהוא ראה בסוף הן פנים מחייכות. לא משנה כמה אני לחוצה, אני אתן כוס תה חם ואקשיב לו, כי זה כבוד האדם וצלם אלוקים שבו. כזאת היא.

חשוב לי לציין את זה ותיכף תבינו למה.

•

לפני יומיים שלחתי לה איזה שאלה בווצאפ, לא קשור לכלום ורק לפי התשובה הבנתי שמשהו לא בסדר.

מאוד מאוד לא בסדר.

מה קורה אוסי, שאלתי.  והיא ענתה, אני בהתמוטטות. נפשית ופיזית.

כי אסנת גויסה למחלקת קורונה והיא בין הלוחמים בחזית המחלה המתעתעת וההזויה הזאת.

תספרי לי, ביקשתי.

אני אפסיק לבכות ואני אכתוב לך, היא ענתה. אני גמורה.

הייתי בהלם.

רוצה הגשמת חלום? כל תפקיד שרק תרצה, בכל מקצוע, עם המון הטבות

וזה מה שהיא כתבה לי, ואני מבקשת שתקראו את זה טוב טוב. תשימו את כל ההדחקות וההגנות והתיאוריות הרועשות שלכם בצד, ופשוט תקשיבו למילים של אסנת. כי זה לא פחות מחיים ומוות.

•

“את יודעת, בהתחלה שכל הקורונה הזה התחיל, בסביבות פסח בערך נפתחה אצלנו מחלקת קורונה לראשונה. הכל היה הזוי ממש, אף אחד לא ידע איך מתנהלים, עוד לא היו אלפי נדבקים וגם אנשים מאוד הקפידו על ההנחיות.

אני זוכרת שאז התחילו בטיפטופים כל הפוסטים של “מיומנה של אחות קורונה”.. כל מיני תמונות רצות בפייסבוק של סופרמן מצדיע לצוות רפואי. ובהכי אמיתי שלי? חשבתי שזה מטופש. ומוגזם.

כי עובדתית, אנשים פחדו להגיע למיון, מחלקות פנימית היו דלילות במאושפזים וגם במחלקת קורונה אצלנו לא היה עומס אדיר. אחר כך ירד מספר המאושפזים וחזרנו להיות מחלקה פנימית.

רק מה… מאז אנשים התחילו לזלזל. כל יום מגלים עוד ועוד מאושפזים חיוביים וההשלכות ממש קטסטרופליות. הצוות נדבק, יש פחות כוח אדם, עומס לא נורמלי, סיוט. בגל הנוכחי, זו הפעם השלישית שהמחלקה הופכת למחלקת קורונה.

עכשיו, עזבי את הטלטלות שזה גורם לך כל השינויים האלה מבחינת העבודה. מפרידים צוותים, מערבבים, מגייסים מפה ושם וכל הבלאגן המשתמע מכך.

נעמה, זה הגל הכי מחריד מאז תחילת הקורונה. כל יום שאני נכנסת למשמרת אני צריכה להכין את עצמי נפשית. את לא יודעת איך המשמרת תתחיל ואיך היא תסתיים.  מי יחיה ומי ימות. ליטרלי.

מספר המאושפזים הוא משוגע. אנשים מאושפזים במסדרון. וזה כבר לא רק קשישים אלא גם צעירים.

רק אתמול קיבלתי מטופל צלול ועצמאי שבא להשגחה בגלל קוצר נשימה בעקבות הקורונה והיום כבר ביצענו עליו החייאה, הנשמה, החייאה שניה! עד שנפטר.  אני אומרת לעצמי, לעזאזל!! הבן אדם דיבר איתי אתמול! נכנס על 2 רגליים ובסוף נפטר בלי משפחה לידו. בלי שהספיק להיפרד. ככה -בום, מת. אני באמת מרגישה שרק מי ששם איתי בפנים יבין על מה מדובר.

וכשאני אומרת בפנים אני מתכוונת לעולם אחר ממש. לתוך המחלקה שמסוגרת וכל דלת פנימה או החוצה היא דלת כפולה שכדי להכנס אתה מוריד מעליך את הכל הכל ומתמגן מהזוועה הזאת ונכנס לעולם אחר.  בחיי שזה עולם אחר. כשאני בפנים, מבחינתי אין בחוץ. אין! הוא לא קיים.

מרוב עומס המאושפזים אני לא יודעת למי לגשת קודם. הסטנדרטים שלי ירדו פלאים.

עכשיו מבחינתי מה שחשוב זה שהחמצן שלהם יהיה תקין, שיקבלו תרופות ושיאכלו. כל השאר מצידי יורד לסוף סדר העדיפויות. מישהו מבקש ממני תה ואני עונה אחר כך ויוצאת מהחדר מהר כי יש קריאה מהחמ”ל לגשת למטופל אחר שמוריד חמצן. כוס תה חמה מול סכנת חיים. אם בזמנים אחרים נתתי טיפול, ומכל הלב, היום אני עסוקה בהשרדות.

תקשיבי, אני אחות פנימית. החייאות אצלנו זה דבר שבשגרה. אבל עכשיו בקורונה? כל משמרת יש החייאה. כל משמרת!

מטופל יכול להיות סבבה לגמרי, תוך כמה שעות להדרדר נשימתית עד כדי הנשמה. וכשמגיעים להנשמה, אז יודעים שהסיכויים לצאת מזה שואפים לאפס.  אנחנו נכנסים לבפנים ולא יודעים מתי נצא.

5 שעות רצוף, 6 שעות.  עם כל המיגון. אין יציאות, אין לשתות. עשית עכשיו החייאה ואת כולך מתנשפת ומזיעה וצמאה?  אין מה לעשות… תמשיכי לעבוד. זה חיים של אנשים שתלויים פה מנגד.

אחד המטופלים לא מזמן, איש ממוצא רוסי שאל אותי מה זו כל תרופה כשהגשתי לו את כוסית התרופות. הסברתי לו על כל דבר והוא משום מה לא התרצה והתחיל להקשות לי קושיות. הרופא עבר בסביבה אז גייסתי אותו כדי שישכנע את המטופל לקחת את התרופות.

לקראת סיום המשמרת הוא התעצבן עלי שלא באתי לבדוק שהוא בסדר ומה איתו. הסברתי לו שהייתי עסוקה עם מטופלים קשים ואז הוא אמר לי משהו ששבר לי את הלב.

בעברית שבורה כזו הוא הסביר לי ש”כואב לו בלב ובראש”.

והבנתי שהוא בעצם מסביר לי שעצוב לו.

הוא אמר לי אני לא רואה אנשים, אני רואה רק את העיניים שלך. אני אפילו לא יודע איך את נראית.

אז שמתי לו כסא מול האשנב של הצוות כדי שיראה פרצופים בלי כל המיגון הארור הזה. הוא סיפר לי שהוא אמן ופסל ושיש לו יצירות במוזיאון. הוא כל כך היה חסר את התקשורת הבין אישית הנורמלית של היום יום.

וזו סתם דוגמא קטנה למה שהמטופלים חווים.

פשוט יושבים מאושפזים במשך מי יודע כמה זמן, בוהים בקיר.  אין מי שיבוא לבקר כי אסור. כל מה שהם רואים זה אנשים בסרבלים לבנים. ובכלל לא התחלתי לדבר על אלה שמאבדים את זה… אלה שהופכים למבולבלים, שולפים את העירויים, קטטרים, זונדות, צועקים ועוד דברים שמפאת כבודם אני לא מספרת לך.

ואנחנו עומדים ממש חסרי אונים. אני לא מרגישה שאני מטפלת, אני מרגישה שאני שורדת את המשמרת כדי לתת טיפול בסיסי.

•

ואז אני יוצאת החוצה בחזרה לעולם ומה אני מגלה? שאנשים כותבים בפייסבוק “שקורונה”, שבתי החולים מנפחים מספרי מאושפזים, שבתי החולים מתוגמלים כלכלית על כל חולה קורונה (מה?!), שמפחידים אותנו בכוונה כדי לשלוט בנו ועוד כל מיני קונספירציות שאין לי סבלנות אליהם.

כל אחד נהיה לי מדען. יאללה!

לפעמים בא לי להגיב להם: בואו חמודים לסיור במחלקה, בואו… בואו תראו אם אנחנו מנפחים או שזה המצאות. בואו תראו בעיניים שלכם אם זו “עוד שפעת רגילה” או מחלה ערמומית וזדונית שאין לדעת מתי תכריע ואת מי. בואו! ואז נדבר..

נעמה, אני חוזרת שבורה הביתה. פיזית זה ברור אבל הדבר הוא בעיקר נפשית. לא לצאת לשירותים במשך שעות כבר התרגלנו… אבל מי מתרגל “לעטוף” עוד מטופל ועוד מטופל ועוד מטופל? (לעטוף – הכוונה לעיטוף גופה של עוד אדם שנפטר מקורונה, ולא בסדין, אלא בשקית כפולה של זקא כדי למנוע הדבקה משנית, וכן, זה נורא כמו שזה נשמע ויותר. נ.ט).

•

היה לי מטופל צעיר, 57 או משהו כזה. צלול, עצמאי, גבר גבר. ג’ינס וטישרט. הייתי בטוחה שעוד כמה ימים והוא משתחרר.

משמרת שישי בערב הוא הדרדר נשימתית, לא רצינו להנשים אותו כי יודעים מה הסיכויים… אז חיברנו אותו למכשיר חמצן מיוחד, גם שינינו לו תנוחה. שיקל לו.
עכשיו דמייני את הסיטואציה הבאה:

חבורה של רופא, מרדים ואחיות, כולם עם סרבלים, רואים רק עיניים. כולם עומדים סביבך. מחברים אותך לדברים, מסתכלים על המסך ומתפללים שרמת החמצן תעלה. העיניים מתחננות. הרופא מעודד אותו להמשיך ולהלחם ושהשעות הבאות יהיו קשות אבל אחר כך השיא יהיה מאחוריו ובעזרת ה’ ישתפר.

נעמה, אני בחיים לא אשכח את המבט שלו. הוא היה מבועת! היה לו פחד מוות בעיניים. נקודה.

לפרק זמן, הוא השתפר מעט. מידי פעם נכנסתי לחדר ובדקתי שהוא בסדר, עשיתי לו סימנים עם הידיים שהכל בסדר, ומשתפר ניסיתי לעודד. אמרתי לו באוזן שהוא מצויין ושימשיך כך.

הלב שלי לא נתן לי לצאת משם. כבר באותו לילה הוא כבר ירד לטיפול נמרץ. המערכות שלו קרסו בזו אחר זו וכעבור כמה ימים הוא נפטר.

וואי.. זה ריסק אותי. ברמות.

התקשרתי לאשתו אחרי השבעה כי היה לי חשוב שתדע שבאותו ערב שישי לפני שירד לטיפול נמרץ הוא היה מוקף בצוות שממש דאג לו וסעד אותו.

בכינו ביחד.

הבטחתי לעצמי שאעשה משהו לעילוי נשמתו אבל טרם ביצעתי. למי יש זמן. אני מגיעה הביתה, ישנה ארבע שעות חטופות, ושוב חוזרת למחלקה, לעוד יום של קרב מול אויב בלתי נראה.

מדיבור עם הצוות, אנשים מרגישים שהם יוצאים מאזור מלחמה. ורק מי שהיה בפנים יבין. כולם, כולם ללא יוצא מן הכלל מאשימים את עצמם שלא עשו מספיק. ואז את שומעת אנשים שמאשימים אותנו, הצוותים הרפואיים בקונספירציות וברדיפת בצע!

את קולטת מה זה?!

את יודעת שיש משפחות שבן המשפחה שלהם מאושפז אצלנו במחלקת קורונה והם דורשים הוכחות ממני שהוא אכן חיובי?

עזבי שאין לי זמן להתעסק עם זה כי ההוא צועק מכאבים וההוא מוריד סטורציה, וההיא מנסה לקפוץ מהמיטה כי היא דמנטית ואין לה מושג מה היא עושה וההוא צריך סקשן לפני שייחנק לי מההפרשות של עצמו.

וואלה יופי, לכי תשכנעי אותם שאין לנו כל סיבה עלי אדמות להכניס אדם שלילי למחלקה שכולם חיוביים. אין לי כוח יותר. אין לי…

גם לקשישים שביניהם, לא מגיע למות כשמישהו מחזיק להם את היד? ככה למות בעולב? מול הקיר? בלי לראות משפחה לצידו? אני כל יום יוצאת בוכה! לפעמים אנחנו תולים תמונות שהמשפחה שולחת מול המטופל כדי שזה יעשה לו טוב.

ואני באמת שואלת את עצמי האם כל המזלזלים היו מוכנים להקריב את ההורים שלהם ואת היקרים שלהם שיוגלו לאיזה מחלקה סיוטית שבה יאושפזו בבדידות ואולי שם יסיימו את חייהם ח”ו בלי שמישהו החזיק להם את היד?

ואני לא רוצה אפילו לשמוע את התשובה”.

•

עד כאן דברי אסנת.

עכשיו, אני רוצה לראות מישהו שיעז להגיד שהיא ממציאה, שהיא מגזימה, שהיא מסלפת. האישה הצעירה הזאת, שכבר חטפה קורונה (נו איך לא) ואיך שיצאה שלילית רצה חזרה אל התופת מנסה להגיד לנו משהו מבעד לזכוכית הכפולה בזעקה נואשת וכדאי שנקשיב.

יש הרבה אנשים ונשים שאני אוהבת שלא מאמינים שמדובר במגיפה, שחושבים שזו מזימה של הבונים החופשיים או ה-5G או ביל גייטס או כולם ביחד, שמסרבים להתחסן, שטוענים שכולנו כבשים והכל שקר. נו שוין. תהיו לי בריאים נשמות. אני לא נכנסת אתכם לויכוחים וגם אין טעם.

אני רק מבקשת, מתחננת בשמה של אסנת ובשמי:

אל תזלזלו. שמרו על עצמכם. שמרו על סביבתכם. היו זהירים. מרחק. מסיכה. בידוד. בדיקות. לא תמיד קומבינסטאן צריכה לשלוט פה. יש סגר, הוא מסריח, נכון. לדעתי זו החלטה גרועה, ומתסכלת.

אבל אין ברירה. נשרוד אותה. מה עדיף, להדביק, להדבק ולמות? החיסונים כבר פה, מי שלא רוצה, שלא יעשה. סבבה. G5 או לא – אתם כבר מזמן מנוטרים והמידע שלכם מכור לכל ענקיות התקשורת הדיגיטלית – קוראים לזה סמארטפון- אגב.

אבל עשו לי טובה, אישית. אתם יקרים לליבי, מי שלא תהיו. תקפידו יותר. תשמרו. אל תזלזלו. תשגיחו על הבריאות שלכם, ושל יקיריכם, בייחוד המבוגרים שבהם.
אתם לא רוצים לפגוש באסנת.

אתם לא רוצים לפגוש בה בעת הזאת.

תאמינו לה ולי. אתם לא.