1.
עם הזמן, כבר הפכתי לי את ההרגל לקבע. מתחיל סגר, אני משוטטת בין המחסומים כדי לדובב שוטרים.
אז אתמול עשיתי את זה ביציאה מאחת הערים. לא אזכיר את שמה, כדי למנוע זיהוי של השוטר עמו שוחחתי. לדעתי, דרגתו גבוהה יותר מסתם שוטר, אבל לא ניכנס לפרטים.
לצורך הכתבה, נקרא לו אבי.
הוא ישב בתוך רכב המשטרה יחד עם שוטר נוסף, שישב במושב הנהג. מכוניות יצאו מהעיר בצורה חופשית. עצרתי את רכבי, הנהג יצא החוצה.
אתם לא בודקים רכבים? התעניינתי.
ואז, יצא אבי מהרכב, וניגש אלי. “בדקנו עד לפני חצי שעה, ואז נכנסנו לרכב”, ניסה להסביר, נשמע כמו מתנצל. בשלב הזה, כך היה נדמה לי, הוא הבין שיש לו עסק עם עיתונאית.
לא באתי לשאול מדוע אתם לא בודקים, חייכתי. זה בסדר, אני בטוחה שכל מי שיוצא מהעיר יוצא עם סיבה מוצדקת. השניים הביטו זה בזה, לא נראה לי שהם חשבו כמוני. אבל הם שתקו.
בשלב הזה הנהג שב אל הרכב. נותרנו אני ואבי לדו-שיח מרתק, שאיכשהו גלש לשעה תמימה שבסופה אמרתי לעצמי: בכל פעם בה את שומעת תלונות על שוטרים, לכי לדבר איתם, אישית. זה תמיד ישפוך אור על עוד צד, שלא חשבת עליו קודם.
2.
“יש לך מושג כמה רגישות אנחנו מגלים?” פתח. אני מאמינה לו. הוא עושה רושם של שוטר חיובי, לא אחד שמחפש להתעמת עם אזרחים.
יחד עם זה, טען, אנשים ‘עובדים’ עלינו. הנה, אתמול עבר יהודי דרך המחסום פה, טען שהוא הולך להביא אוכל לסבתא שלו. “נתתי לו לעבור, מה אגיד לו”. האם האמנתי לו? לא בטוח.
אני חולקת עליו. תקשיב. נניח שסבא שלי לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו. ונניח שיש לו עובד זר שמטפל בו, אבל פעם בשבוע הוא מתעופף ליום חופשה, לפי החוק. ונניח שהוא מתלכלך והסבתא שלי חייבת עזרה בלנקות אותו, אין לה את הכוחות הפיזיים לעשות את זה לבד. מה היא עושה? מרימה טלפון לאחד הילדים או הנכדים, ומזעיקה אותו לעזרה.
עכשיו תחשוב, אני אומרת לו, שהילד הזה נתקע אצלך במחסום. הוא מתחנן שתיתן לו לעבור, כי אמא שלו חייבת עזרה. ואז, אתה לא מאמין לו ומחזיר אותו הביתה. בנס בלי קנס.
הוא כמעט נשבע לי, שקנסות הוא ממש ממעט לתת, אבל כן, “מחזיר הביתה אם לא נראה לי מוצדק”.
ומה תעשה הסבתא שנתקעה? אני שואלת אותו.
הוא מהרהר בדברים. “אני שומע, יש משהו במה שאת אומרת”.
ואז הוא ניגש אל הרכב המשטרתי וחוזר עם אסופת דפים מהודקת בסיכה. אני מתבוננת, משורטטת שם טבלה ענקית, מלאה ב’מקרים’, ובהוראות איך לנהוג ולא לנהוג בכל מקרה.
למדת את זה בעל פה? אני תוהה. באמת המון מקרים. קצת קשה לקלוט, מה גם שהחוקים משתנים מסגר לסגר, ובין הסגרים.
“תשמעי, אני משנן כמה שאני יכול, אבל תמיד יש טעויות, אנחנו בני אדם”.
הוא מראה לי איך מהעבר השני של הכביש צועד בחור, לבוש בחולצה לבנה, מכנסים שחורים, לבוש של בן ישיבה. את רואה? הוא כביכול עושה הליכה, הגיוני הליכה בבגדים כאלו?
אני מחייכת. מרגישים שאתה לא מספיק מכיר את הציבור החרדי, אני אומרת לו. יש מקומות, שכונות, ערים, בהן לא מקובל לעשות הליכה ‘על טריקו ונעלי ספורט’. יש אברכים, שבהחלט עושים הליכה בביגוד השגרתי שלהם. יש לי כמה כאלו גם במשפחה.
אבל לך תסביר לשוטר לא חרדי, אפילו לא דתי, מה ‘פאסט נישט’ בציבור החרדי…
3.
את יודעת? הוא מתוודה ברגע של אמת. יש לך מושג כמה קשה לי להיכנס לבית כנסת ולפנות אותו?
הוא נשמע ממש עצוב לרגע. “ככה עשו לאחים שלנו בחוץ לארץ. זה קשה לי מאד”, הוא אומר. נדמה לי שדמעה נוצצת בעין אחת שלו.
“בפעם הראשונה כששלחו אותי לבית כנסת, הלכתי לשאול את רב המשטרה איך עלי לנהוג. תשמעי, אני לא יהודי דתי, אבל אני יודע מה זו תפילה ומה זה בית כנסת ולא הייתי מסוגל. הרב אמר לי שזה פיקוח נפש, שמדובר במגיפה, שזה עניין של חיים ומוות, אז הבנתי שאין לי ברירה. אבל להגיד לך שאני עושה את זה בשמחה? בששון? שלא כואב לי? מאד כואב. מאד!
“את חושבת שלא קשה לי לתת קנס של 500 שקל לבן אדם, שסתם יצא מהעיר? נראה לך שאני לא יודע מה המצב הכלכלי של החרדים שיושבים ולומדים? מה זה 500 שקל בשבילם? אבל מה אני יכול לעשות, זו העבודה שלי, ותאמיני לי שאנחנו עושים אותה עם המון רגישות”.
גם הוא שמע את הסיפור על ‘צחי’, מפקד המשטרה במודיעין עלית, שניסה לסגור עסקת הבנות עם ‘הפלג’, ו’נפל’ כאשר הקליטו אותו ושחררו לפרסום. “הוא רצה לבוא לקראתם, משום שהוא רגיש, משום שהוא מבין מה זה בית כנסת. עכשיו, איך קצינים יוכלו לגלות הבנות בעתיד? אם כל דבר זה הקלטות, איך אפשר בכלל לפעול ככה? הוא בטח הבין שמדובר בציבור קיצוני, קלט שהסתערות של המשטרה רק תעשה שם חגיגת הדבקה, וניסה להשפיע בדרך של הבנות ופשרות – ורק חטף נזיפות על זה”.
אני זו שפרסמתי את תמלול ההקלטות אז, וקצת כואב לי לשמוע מאבי איך זה נשמע מהצד השני של המתרס. את האמת? אולי, במבט לאחור, לא הייתי צריכה לעשות זאת.
4.
אתה יודע שמותר לקנות מזון גם בעיר אחרת? אני שואלת אותו, והוא מיד שולל. “מה פתאום. רק בעיר שבה אתה מתגורר”.
הוא טועה, ביררתי את זה שוב ושוב, ואני חוששת שהוא החזיר אנשים הביתה על לא עוול בכפם. “תשמע. נניח אני מחפשת חלק של בקר, חלק מסוים, בכשרות מסוימת. מי מבטיח לי שאמצא את זה בעיר שלי? כשאני בערים אחרות, אני הרבה פעמים נכנסת לסופרמרקטים כדי לחפש מוצרים, שאין להשיג בעיר שלי. זה משהו שקורה. אז חוקי לצאת עבור זה החוצה.
תחשוב על אמא, שמצאה פרוספקט על מבצע זול בסופרמרקט בעיר אחרת. מוכרים שם חבילות טיטולים בהנחה משמעותית. אשה חרדית חסרת אמצעים תיסע למרחקים כדי לסחוב מוצרים מוזלים, זה שווה לה. אבל אז, אתה עוצר אותה בשער, ומחזיר אותה הביתה. בעוד זה חוקי, אגב. אבל אין לה שום דרך להוכיח לך שזה חוקי.
השיחה בינינו מתארכת. הוא, מנסה לשכנע אותי שהוא עושה אכיפה “ברגישות” יחד עם ה”נחישות”, אני מנסה להגביר אצלו את הצד של הרגישות, אבל אפילו אני משתכנעת שהוא עושה מאמצים רבים בכיוון.
וכן, כשצועקים עליו מילות גנאי, הוא נעלב. יש לו לב. וכל מבוקשו הוא לחזור הביתה בשלום בסוף יום עבודה, להביא לחם לאשה ולילדים (לא גבוהה במיוחד היא משכורתו של שוטר, רק שתדעו), ובין לבין, למלא את ההוראות שהטילו עליו.
אני מודה. הגעתי טעונה, עם עשר טון של סיפורים (“לא נתנו לי לעבור במוצ”ש במחסום כדי למלא דלק” וכיו”ב), אבל יצאתי בתחושה אחרת לגמרי. מכילה, מבינה. שעה שלמה עמדתי שם והתעכבתי, אבל שמחתי על כל שנייה.
אז אני לא אומרת שאין שוטרים יוצאים מהכלל, אולי רעים, אולי אפילו אכזריים. גם אני, כמוכם, ראיתי סרטונים לא נעימים ויותר מכך. אני רק אומרת, שרוב השוטרים הם אנשים טובים שרק רוצים לעשות את עבודתם. זה מה שלמדתי מהשיחה הארוכה עם אבי.
אתם עוברים לידם במחסום? תעצרו רגע, תחייכו, תגידו שלום, תאחלו להם ‘עבודה נעימה’, אולי אפילו תגידו להם ‘תודה שאתם אוכפים את ההנחיות ושומרים על הבריאות שלנו’. תאמינו לי, זה רק יעשה אותם נחמדים יותר, אדיבים יותר.
מבטיחה לכם שלא יצאתי למטרה ליחצ”ן את המשטרה או את השוטרים. באתי טעונה. וזה לא המחסום הראשון בו אני משוחחת עם שוטרים. בדרך כלל, זה נגמר בציוץ קצר ותו לא. הפעם, איכשהו עם אבי, זה גלש לשיחה ארוכה, וזה גם הצליח לעשות לי משהו בלב.
לדעתי, השיחה הזו תרמה בשני כיוונים: אבי, יהיה מרוכך יותר כלפי כל מי שיעבור במחסום שלו. אני, אהיה קצת יותר אוהדת כל שוטר שיקרה בדרכי.