1.
לפני כשמונה שנים, ממש בתחילת דרכו הפוליטית של נפתלי בנט, בימי ברית האחים עם לפיד, פגש אותי יועצו הבכיר בכניסה לאיזה אירוע וצעק עליי. למרות שעברו מאז כבר כמה שנים טובות, אני זוכר את זה כמו היום.
למה? קודם כול כי אני זוכר את כל מי שצעק עליי בחיים. אפילו בכביש. וחוץ מזה, אני זוכר את זה, כי הנזיפות שלו היו ממש לא נעימות. הן הוציאו אותי קטן ולא מבין.
תורף טענותיו היה כזה: מה זה הטור הזה שכתבת נגד בנט, שפתח את הכותל הרפורמי וקרא בחגיגיות לכל הציבור הישראלי לבוא לרחבה המעורבת? אתה לא מבין שבנט כיום הוא האיש היחיד – היחיד! – שיוכל לדאוג לארץ ישראל? אחרי דורות שהציונות הדתית רק חלמה על הנהגה, הגיע האיש שיילחם למען ארץ ישראל ולמען הביטחון, האיש שיכול להביא המון מנדטים, לא רק של המגזר. אין לנו מישהו אחר, לא היה ולא יהיה, הוא בדיוק התרכובת הנכונה של דתי ולאומי וימני ואלקטורלי. ועכשיו אתה בא עם הקטנוניות שלך ועושה לו דה־לגיטימציה בגלל כמה מאבקים של דת ומדינה? אתה פשוט לא מבין כלום.
אני חייב להודות שהלהט והכנות שבהם אמר אותו יועץ מפורסם את הדברים, הצליחו לערער אותי לרגע. הוא לא סתם עשה עליי ספין. הוא דיבר באכפתיות אמיתית, ניסה לפקוח את עיניו הסומות והקנאיות של מי שלא מבין את גודל השעה.
והו, כמה אני לא אוהב להרגיש פנאט וטהרן ולא מחובר למציאות.
2.
חלפו מאז, כאמור, שמונה שנים. הציונות הדתית הבינה כבר מזמן שבנט הוא לא המנהיג שאליו ייחלה כל הדורות.
מנין לי שהציונות הדתית הבינה זאת? פשוט מאוד, כי מאז הבחירות ההן של “משהו חדש מתחיל” היא לא הצביעה עוד בהמוניה לבנט. וגם בנט עצמו הבין שהוא לא באמת יכול לייצג את דרך הציונות הדתית והחליט לחתוך, לא לפני שהאשים את הנהגת הבית היהודי בכך שתקעה את מעופו כל השנים, אבל הנה עכשיו הוא יוצא לדרך חדשה ביחד עם איילת שקד במפלגת הימין הליברלית, הימין החדש, כשהוא לא מחויב יותר לערכי הציונות הדתית. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
בשתי מערכות הבחירות שהגיעו מיד אחר כך, בנט חזר, בגרסה כזאת או אחרת, להתמודד ביחד עם מפלגת הציונות הדתית. שיתוף הפעולה הזה לא הניב, כידוע, תוצאות מרשימות בקלפי.
והנה עכשיו שוב בחירות, ושוב דיבורים על ריצה משותפת. ולא זו בלבד, אלא שלבנט יש דרישות ותביעות מפליגות באשר למספר המקומות שמפלגתו הכושלת תקבל. אם מה שפורסם השבוע נכון, הוא מפרגן לאיחוד הלאומי רק שני מקומות בעשירייה הראשונה. ואם מה שעוד פורסם השבוע נכון, במקביל למו”מ עם סמוטריץ’, מפלגתו נמצאת בכלל במו”מ עם בני גנץ וכחול־לבן על ריצה משותפת.
3.
וזה מדהים. אחרי כל הזיגזוגים, אחרי הפרישה המכוערת מהבית היהודי דקה לפני הבחירות, אחרי ההשמצות נגד ראשי המפלגה ורבניה, אחרי הכישלון האלקטורלי המוכח שוב ושוב ושוב, אחרי הסיכון הגדול שנלקח פה בשם כל מחנה הימין, אחרי שבסופו של דבר בגלל המהלך הזה אכן לא הוקמה ממשלת ימין כבר לפני שלוש (!) מערכות בחירות – נפתלי בנט עדיין נהנה, באזורים מסוימים במגזר, מההילה ההיא של המנהיג היחיד שיכול להביא את הציונות הדתית לשלטון.
ואצל מי הוא נתפס ככזה? אצל הליברלים של המגזר? אצל הלייטים? ממש לא. הם כבר מזמן לא מצביעים לו בהמוניהם.
הם עברו לכחול־לבן וליש עתיד, שם יש להם את אלעזר שטרן ויועז הנדל ותהלה פרידמן וחילי טרופר. זאת בהנחה שהם בכלל רוצים ח”כים בצלמם ובדמותם. הרי רבים מהם מצביעים לליכוד, ורבים מהם מן הסתם יצביעו עכשיו לגדעון סער. ומי נשאר מאחור, תקוע בימים של “משהו חדש מתחיל”? מי עדיין מסתכל על בנט במבט מצועף? דווקא הציבור התורני, ובראשו גם רבנים וראשי ישיבות. דווקא הם, שבנט מצהיר בפומבי כמה הוא לא חשוך כמוהם, שבהרבה מובנים בנט הוא אנטי־תזה לדרכם החינוכית – דווקא הם הורו לתלמידיהם לסגור את הגמרות ולהתרוצץ ברחבי הארץ כדי לקושש לו קולות במערכת הבחירות האחרונה.
בלעדיהם ייתכן שהוא שוב לא היה עובר את אחוז החסימה. הם, שהיו אמורים להתפכח כבר לפני שנים מפנטזיית בנט, קראו – ולהערכתי עוד יקראו – לרוץ איתו שוב, בכל מחיר. לעד חיה בלבבנו האמונה הנאמנה שבנט יהיה ראש ממשלתנו.
שלא תבינו לא נכון. אני לא מבקש מרבני הציונות הדתית לנקום בבנט בגלל שהוא פגע בהם בשעתו. מי מדבר על נקמה? בפוליטיקה, בוודאי בתקופת בחירות, אסור להיות סנטימנטליים. צריך לעשות את המהלכים הנכונים בקור רוח. ואם נכון עכשיו להתחבר לבנט, אז צריך לשכוח מהעבר וללכת איתו בכל הכוח. רב שמחל לפוליטיקאי כבודו מחול. אבל מה לעשות שמהותית, ערכית, אידיאולוגית, אי אפשר לחבור אליו. ההבדלים גדולים מדי.
4.
והנה, שוב אני שומע באוזני רוחי את הצעקות של אותו אסטרטג. טוב, הוא כבר לא יצעק. הוא כבר המשיך הלאה, הוא מזמן לא עם בנט. אבל אני יכול לשמוע את הקולות שאומרים לי: די לטהרנות. תתחבר למציאות. חייבים ללכת יחד. אחרת הציונות הדתית תיפגע והימין ייפגע. ובכן, מסכים איתכם לגמרי. חייבים לחשוב על חיבורים, אבל ממש לא עם כל אחד.
הרי בצלאל סמוטריץ’ לא בוחן בימים אלה אפשרות לרוץ ביחד עם מרב מיכאלי, למרות שזה בהחלט יכול לעזור לשתי המפלגות לעבור את אחוז החסימה ואפשר אפילו להגיע להבנות ולהסכמות בלא מעט סוגיות.
אז עם מי כן להתאחד? קודם כול האיחוד הלאומי עם הבית היהודי, זה ברור. אפשר גם לרוץ בבלוק טכני (אח, מזמן לא שמעתי את המונח הזה שמבשר תמיד את בוא הבחירות) עם הליכוד.
אבל לא בנט.
למה? כי הוא איש רע? מה פתאום. הוא איש טוב. עובדה שעד היום, אחרי כל מה שעשה, אני באופן אישי לא מצליח לכעוס עליו באמת. יותר מזה, אני אפילו מחבב אותו. הרבה יותר מח”כים רבים אחרים. לא קל לי לכתוב את הטור הזה, אבל כבר אמרנו: בפוליטיקה אין סנטימנטים. צריך לעשות את מה שנכון. ובנט הוא ממש לא הדבר הנכון למי שרוצה לראות את מדינת ישראל מתקדמת לכיוון הראוי, עולה קומה ולא נכנעת למתקפה הפרוגרסיבית על אמונתה.
בנט הוא הכי לא “צריך אמונה במדינה”. לא כי הוא לא יהודי מאמין חלילה, אלא בגלל שהדבר שהכי חשוב לו כרגע זה לא תורת ישראל ואפילו לא ארץ ישראל. בראש סולם הערכים שלו נמצא הערך הנשגב של נפתלי בנט לראשות הממשלה.
אז לפני שמונה שנים, בשביל להביא קולות מחוץ למגזר, הוא קיבל החלטות בסוגיות דת ומדינה שהמפד”ל ההיסטורית הייתה מפילה את הממשלה בגללן. ובבחירות עכשיו הוא בעצם אומר: די כבר, אל תהיו כאלה טהרנים ופנאטים. כן, גם על ארץ ישראל אפשר קצת לוותר. כי יש פה מומנטום גדול של “רק לא ביבי” בצירוף משבר הפרנסה של הקורונה, אז בואו לא נהיה עכשיו קטנוניים ומגזריים כמו ידידיה הקנאי הזה. אין ברירה, בשביל להרחיב את מעגל הבוחרים נניח גם לארץ ישראל.
אגב, מעניין מי הם הבוחרים האלה. מי קונה את הסיסמאות של בנט, “לא קורונה לא מעניין”? האם איזשהו מנהיג, מבן גוריון דרך בגין ועד דני יתום, היה מעז לרוץ עם סיסמה שטחית כזאת?
תעזבו הכול, אין אידיאולוגיה, תשכחו שפעם דיברתי נגד בג”ץ, ופעם נגד חמאס, ופעם נגד השמאל. העיקר תצביעו לי כבר, כי תכל’ס, לא בנט – לא מעניין. האם אתם סומכים עליו שיהיה שם למעלה ולא יתבלבל? אתם לא רואים כמה הוא נלחץ רק בשבועות האחרונים, כשעקומת המנדטים יורדת קצת, וכמה הקמפיין נהיה מבולבל ומבוהל?
5.
אני לא מבין: עם איזה ערך נשארנו?
נגיד שבנט יסחף אחריו המוני מנדטים (מה שכמובן לא יקרה, כי ברגע האחרון ביבי יעשה לו את מה שתמיד הוא עושה לו ברגע האחרון), את מה הוא יקדם? איך הוא יצביע בסוגיות הכי מהותיות בחיינו? אני מבטיח לכם שהוא לעולם יהיה סמן ליברלי בענייני תורת ישראל, ובעתיד הקרוב כנראה גם בענייני ארץ ישראל. למה? פשוט מאוד. כדי להוכיח שלמרות הכיפה שעל ראשו הוא לא כמו סמוטריץ’ וחבריו החרד”לים האלה, ואפשר לראות בו יורש של נתניהו לראשות הממשלה בבוא היום.
אז תסבירו לי, אני באמת רוצה להבין: למה הציונות הדתית, בטח התורנית, נסחפת שוב ושוב לקמפיין של בנט לראשות הממשלה? איך הוא מצליח שוב ושוב לעשות את זה? אתם עד כדי כך נחיתיים? אתם עד כדי כך לא מאמינים באפשרות של הנחלת ערכי התורה הגואלת לעם ישראל? רק בנט יוכל לעשות את זה? לא הגרעינים התורניים? לא המכינות? לא השירות הלאומי? לא הרבנים? לא המחנכים? לא אנשי העשייה? אנשי החסד? אין לנו שיור רק בנט הזה?
ואיזה ערך, למען השם, יש לעובדה שבראשות הממשלה יעמוד אדם חובש כיפה, אם הוא לא נאמן לדרך הציונות הדתית? זה באמת החלום שלכם?
קחו למשל את הציוץ ההוא על התוכנית בליל שבת לפני שבועיים: “סיימתי ריאיון שישודר הערב אצל אופירה וברקו בקשת 12 בשעה 19:40. ממש לא כדאי לכם להחמיץ. שבת שלום”.
אתם יודעים שעד לרגע זה הציוץ עדיין באוויר? עד לרגע זה בנט לא התנצל עליו. אבל עזבו, אין מה להתנצל. העניין הוא לא הפגיעה ב”רגשותיהם” של שומרי השבת. העניין הוא המקום שבו נמצא מי שקורא להמוני בית ישראל להדליק, לא להחמיץ, את הטלוויזיה בליל שבת קודש.
6.
אבל את המשפט הכי מזעזע – ובעצם הכי רדוד – אמר בנט לפני כמה ימים בתוכנית קלמן-ליברמן בכאן רשת ב’.
כשנשאל על ריצה משותפת עם סמוטריץ’ ענה: “נצטרך להסכים שנושאי דת ומדינה שמים בצד עד אחרי הטיפול בקורונה. בסוף נרוץ כמפלגה אחת והוא יהיה הסמן היותר ימין עמוק. כשלבני אדם אין לחם, שאר הדברים לא מעניינים”.
מה זאת אומרת לשים בצד את נושאי “דת ומדינה” עד אחרי הקורונה? דת ומדינה זה הכול. זה שבת. זה כשרות. זה פסח. זה גיורים. זה חינוך הילדים. זה החיים עצמם. ואגב, אין לי ספק שכל “שאר הדברים” האלה, כלשונו המשטיחה של בנט, דווקא מאוד מעניינים את הישראלים בימי קורונה לא פשוטים אלה. כמובן, גם הפרנסה, ובוודאי שהבריאות, אבל כן, גם האמונה, ההתמודדות עם משברים, החינוך, השבת, הזהות, המשמעות, הנשמה.
לכל הדברים האלה, לרוח הגדולה הזאת, יכול להיות אלקטורט אדיר בבחירות הקרובות. אני לא יודע מי יכול להביא אותו לכנסת. אני יודע מי לא יכול להביא אותו.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’