שרי רוט ב’רפי רשף’: המנהל שנופף בתשובה של הגר”ח? חוסר אחריות

רפי רשף: מעניין אותי, שרי, דווקא את, שמגיעה ממודיעין עילית, עיר אדומה-אדומה, שם הייתה יותר אכיפה? שם הייתה יותר נוכחות משטרתית בתקופה שהוגדרה פה ככישלון?

שרי רוט: לא, ממש לא, לצערי אולי, הייתי אומרת. תראה, למשטרה אין תמיד פרופורציות בין לפרוץ באלימות לבין לא לעשות כלום. אני חושבת שיש איזו שהיא דרך באמצע, והייתי מצפה לאכיפה מינימאלית. תעצור במחסום, תשאל. אין להם כוח לזה, כי כל בן אדם מוציא להם איזו פתקית ונמאס להם להיות סוג של גננת, אבל לא הייתה אכיפה. זה לא הציבור נכשל, זו המשטרה שנכשלה.

עמית סגל: עכשיו, נניח שזה יהיה שבועיים, אפילו חודש, ההנחה הסבירה אומרת שזה הסוף, ונראה לי שהפעם יקפידו יותר.

רפי רשף: כן שרי? יכבדו?

שרי רוט: אני כל כך רוצה שעמית יהיה צודק הפעם, אבל אני לא כל כך אופטימית, אני מניחה שלהרבה אנשים תכאב פתאום השן והם בדרך לעזרה ראשונה ולרופא שיניים… וירון אברהם נתן כאן רעיונות בשידור…

ירון אברהם: לא התכוונתי…

שרי רוט: אבל אני ממש חוששת, אני לא בטוחה שלישראלים יש עוד כוח לשמור, ויש איזושהי תחושה של ‘סמוך’ ישראלי, שחוצה מגזרים – ערבים, חרדים, חילונים – עכשיו כולנו באותה סירה. וזה ה’סמוך’, והישראלי שלא אוהב שיגידו לו מה לעשות, לצערי המצב לא טוב.

רפי רשף: ועוד נתון מעניין, ועדת הכנסת עוד תקל מהסגר הקשוח הזה.

שרי: כן, זה רוצה הפגנה, וזה רוצה בתי כנסת…

רפי רשף: שרי, יש שורה תחתונה לדברי הרב קניבסקי, שכל ממשלת ישראל חיכתה אתמול לפסיקתו?

שרי רוט: תראה, בשורה התחתונה כשהתייעץ איתו ראש עיריית ירושלים משה ליאון, הרב אמר לו לסגור את כל מוסדות הלימוד. זאת הכרעה ציבורית ממלכתית.

רפי רשף: אבל יש שאלה של מי נכנס אחרון, לא?

שרי רוט: לא לא, בכלל לא. כשאתה נכנס עם שאלה פרטית זה שונה. בוא אני אגיד לך רפי, אני חושבת שאם אני נכנסת לשאול רב שאלה, התשובה לא הופכת להיות ציבורית ואני לא אמורה לפרסם אותה לכל עם ישראל, ובפרט כשצריך לקחת אחריות בעניין של חיים ומוות.

אם אני אקבל תשובה מרב שהסבא והסבתא שלי לא אמורים להתחסן בגלל מחלות רקע שיש להם, אני לא אבוא כאן לשידור ואגיד לך את זה. למה? כי מחר תראה את זה מסעודה משדרות ותגיד: אה, אם הרב אמר לסבא וסבתא שלה לא להתחסן, גם אני לא אתחסן. וזה לא מה שצריך להיות.

לכן, אותו מנהל שנכנס לרב קניבסקי ונתן את הנתונים של בית הספר שלו! הענק, הגדול, שאפשר לשמור בו, כך אני מקווה, על הנחיות הקורונה, קיבל את התשובה שלו. אם קיבל, כמוהן, לא הייתי שם בחדר. זה שהוא יצא לכל עם ישראל ואמר זאת התשובה שאני קיבלתי ונופף בה, בעיני זה מעשה של חוסר אחריות.

רפי רשף: תני לי דוגמה אחת איך מתנהלת שרשרת ההדבקה.

שרי רוט: וואו, זה מחריד, פרסמתי ציוץ על זה וקיבלתי כל כך הרבה תגובות מהורים שאמרו: ‘כן, גם אני’, ‘כן, גם הילד שלי נדבק’… עיר חרדית, אבא של תלמיד בתלמוד תורה נסע לדובאי, בימים שבהם בחזור לא היו צריכים לעשות לא בדיקה ולא בידוד ולא שום דבר – וכל מי שחזר מדובאי היה בגדר ירוק.

האבא שלח את הילדים לבית הספר, מבלי לדעת שהוא חולה קורונה. מתברר שהוא ישב בטיסה עם חולה קורונה, נדבק בעצמו, הילדים הדביקו בבית הספר, הנדבקים חזרו הביתה והדביקו את כל הבתים הצפופים ומשפחותיהם – חצי עיר חולה בקורונה בגלל אבא אחד! שהוא גם לא אשם…

“אז אולי המדינה אשמה שהיא נתנה לכולנו לנסוע לחו”ל כמה שבא לנו? לא יודעת להגיד לך. ואולי זה מה שגורם לישראלי לא לסמוך על הממשלה שלנו, כי ההחלטות שלה לפעמים לא ממש אחראיות? לא יודעת…”