איך משפיעה המדיה החברתית על ההגירה לתוך ארה”ב?

כשאלן וילדה החל להבריח אנשים מהונדורס לארצות הברית בשנת 1998, הוא יכול היה לתקשר עם הלקוחות שלו רק באמצעות שיחות טלפון מקוטעות. כיום, המוניטין שלו עובר מפה לאוזן והלקוחות שלו מחפשים אותו בפייסבוק.

מדיה חברתית כמו פייסבוק וסקייפ משנה, ובמקרים מסוימים, מאיצה את ההגירה צפונה בת עשרות השנים של אנשים ממרכז אמריקה, כך אומרים פקידים מארה”ב ומהונדורס, על הסיכונים והיתרונות שבמסע.

תמונות ועדויות שהועלו על ידי מהגרים, שכבר עשו את דרכם לארצות הברית, מצליחות לאחד בין משפחות שנעקרו ממולדתן ולשפר את עסקיהם של מבריחים “מקוונים” כמו וילדה, מהעיר לה סייבה שמהונדורס, השוכנת לחוף הים הקריבי.

“אני לא צריך לפרסם כי פייסבוק משכנעת אותם לעשות את המסע”, כך אומר וילדה, שנכנס לבתי קפה אינטרנטיים כשהוא יכול כדי לבדוק את הדואר הנכנס שלו.

“יש הרבה אנשים שלא ראו את המשפחות שלהם כבר זמן רב. כשהם מגיעים, הם כותבים על כך בפייסבוק”, הוא אומר, ומתייחס לפוסטים שהועלו על ידי מהגרים על כך שהצליחו לחצות את הגבול.

מבחינתם של פקידים אמריקאים ופקידים ממדינות מרכז אמריקה המנסים לעצור את גלי המהגרים – לרבות עשרות אלפים ילדים המגיעים בגפם – מלהיכנס לתוככי ארצות הברית, רשתות חברתיות מהוות יריב מאתגר.

בעוד שמהגרים רבים נמלטים מאלימות ועוני, פקידים אמריקאים אומרים ששמועות מפוקפקות על מתן חנינה לאימהות וילדים על ידי ממשלת ארה”ב, שנפוצו ברשתות החברתיות, כמו גם אי הבנה לגבי רפורמת ההגירה של ארה”ב, דוחפים אנשים צפונה.

המבריחים מנצלים את הבלבול, ופקידים בהונדורס מספרים על מבריחים המפרסמים בתחנות רדיו באזורים כפריים. אך מבחינתם של חלק מהמבריחים, פייסבוק משחקת תפקיד מרכזי בפעילות.

אין נתונים על אופן השימוש במדיה חברתית מבחינת תכנון מסלולי הכניסה המפותלים לתוך ארצות הברית, אך מבריחים, מהגרים ואנשי משטרה מעידים שמבריחים רבים משתמשים באתרים כמו פייסבוק על מנת לחלוק טיפים, לפגוש מהגרים אחרים ולתקשר עם לקוחות ועם מבריחים אחרים.

ראמון סביון, ראש המשטרה הלאומית של הונדורס, אמר לרויטרס כי המשטרה עוקבת אחר הרשתות החברתיות.

“המטרה היא למצוא את המבריחים, ולא לחפש את המהגרים”, כך אמר. “הרשתות החברתיות הן כלי נוסף לצורך זה”.

קצב שהפך למבריח

“פויו” (תרנגול) הוא מבריח מגואטמלה העובד גם כקצב, ומשתמש בפייסבוק בטלפון החכם שלו כדי לעקוב אחר מיקומם של הלקוחות שלו בדרך בין גואטמלה לסן דייגו, קליפורניה.

מהגרים בודדים לוקחים עימם טלפונים חכמים, וישנם רק 4.2 מיליון משתמשים מתוך כ-40 מיליון תושבים במרכז אמריקה, כך על פי נתוני חברת IDC. לכן פויו מאיץ בלקוחות להיכנס לבתי קפה אינטרנטיים לאורך המסלול כדי לעדכן את בני משפחותיהם במצבם.

“השמירה על קשר הכרחית”, כך אמר, והוסיף כי הוא משתמש באפליקציית GPS המאפשרת לו לעקוב אחר מיקומם של העוזרים שלו באמצעות הטלפונים הסלולריים בשעה שהם מובילים את הלקוחות שלו בדרכם לארה”ב.

אין ספק שהחדירה של האינטרנט למרכז אמריקה נמוכה. על פי אחד האומדנים, שיעור החדירה בהונדורס, גואטמלה ואל סלוודור עומד על כ-20% מהאוכלוסייה.

אך אלה שמשתמשים באינטרנט כדי לתכנן את מסעם דרומה, מספקים משוב רב ערך על מבריחים למהגרים בכוח.

“כיום, מדיה חברתית מאפשרת למשפחות ולצעירים ללמוד מאלה שהגיעו לארה”ב שמבריח מסוים “עושה את העבודה”, שהם הגיעו ליעדם. הבחור שמעבר לפינה הוא זה שהביא אותי הנה”, כך אמר פקיד אמריקאי בוושינגטון, שביקש להישאר בעילום שם. בקיצור, סרן שמועתי עבר לאינטרנט.

“האם מישהו יכול להמליץ על מבריח בטוח ואמין, אני נוסע עם ילדים”, כך כתב אחד המשתמשים ביאהו. “אני רוצה להיות מבריח כדי להרוויח קצת כסף טוב”, כתב מישהו אחר.

במעבר הגבול קורינטו שבגבול הונדורס, מנופפים חלפני כספים בחבילות גדולות של שטרות של המטבע המקומי לעומת מגורשים היורדים מאוטובוסים צהובים לתלמידים של ארה”ב, שמסמכיהם נבדקים על ידי שוטרים משועממים למראה.

מבחינתו של הבלש הרלן וינדל, נושא המדיה החברתית חוזר על עצמו. לדבריו אנשיו גילו שתי נשים מאקוודור שחצו את הגבול עם מבריח מגוואטמלה. הנשים סיפרו לשוטרים שהן פגשו זו את זו, ואת המבריח שלהן, באינטרנט. “כל המשא ומתן התרחש בפייסבוק”, כך אמר וינדל.

לנדוד שוב צפונה

במרחק כמה מאות מטרים משם, חוזה מרטינז בן ה-26 חיכה שהמשטרה תסיים את משמרת אחר הצהריים כדי לנצל את החלפת המשמרות על מנת לחמוק מעבר לגבול אל תוך גואטמלה. הוא לא ראה את אימו מאז עזבה את הונדורס לפני 12 שנה.

לאחרונה ניסה לנדוד צפונה עם אשתו ובנו בן השנתיים, אנתוני, אך נתפס בגבול עם ארה”ב וגורש. אשתו ובנו הצליחו לחצות את הגבול ועתה הם מתגוררים עם אימו בלוס אנג’לס.

התמונות שהם העלו לפייסבוק – של בנו המשחק בפארק, או בטיולי יום ראשון למסעדה פשוטה – גרמו לו לנסות את מזלו ולנדוד שוב צפונה.

“גם סקייפ עוזר מאוד לראות את המשפחה שם. הם יכולים לראות אם אתה יפה או מכוער”, הוא אומר וצוחק לפני יציאתו למסע בן 2,200 הקילומטר.

חורחה מונקדה בן ה-23 נכנס לחשבון שלו בפייסבוק ממקלט של מהגרים בדרום מקסיקו. הוא העלה לפייסבוק תמונות המראות אותו כשהוא נתלה מאחת הרכבות של הנודדים המכונות “לה בסטיה”, כשלצידו ילד שאיבד את רגלו במהלך נסיעה על הרכבת המסוכנת.

כשניסה להגיע לארצות הברית בתחילת הקיץ, מונקדה נחטף למשך 11 יום על ידי קרטל המפרץ במדינת טמאוליפס שבגבולה הצפוני של מקסיקו עם יותר ממאה איש. הם שוחררו מאוחר יותר על ידי הרשויות המקסיקניות.

מונקדה, שנמלט מהונדורס במאי, בין היתר כדי להימלט מהומופוביה מכיוון שהוא הומוסקסואל, משתמש בפייסבוק כדי ליידע את משפחתו על מקום הימצאו ושלומו.

“לא קל כשצריך להגר ולסכן את החיים שלנו עם דברים נוראיים שעלולים לקרות בדרך, רק כדי אולי למצוא חיים יותר טובים עבור המשפחות שלנו”, כך כתב בפייסבוק בשבוע שעבר, מתחת לתמונה חדשה של עצמו כשהוא לבוש בשמלה ובפאה עם שיער ארוך.

מדיה חברתית עשויה להוות תמריץ נוסף לנסות לעבור את המסע המסוכן, שבו עלולים מהגרים נואשים להיות נתונים לחטיפה, גניבות, אונס ואפילו מוות.

מתחת לסרטון יוטיוב המתיימר להראות מבריח שמסביר לאישה היכן לחצות נהר ממקסיקו לארצות הברית, התפתחה שיחה בין אנשים, במסגרת התגובות, שחלקו זה עם זה כתובות דוא”ל בתקווה לנדוד צפונה ביחד.

התיעוד של הגירה לא חוקית ברשתות החברתיות עשוי להיות מסוכן. חוזה ואשתו מיירה עברו לארצות הברית מגוואטמלה לפני 14 שנים, והותירו את בתם עם קרובי משפחה. לפני שלוש שנים הם שילמו 8,500 דולר כדי להביא אותה לארצות הברית לאחר שבן דודה נחטף ושוחרר תמורת כופר של 30,000 דולר.

חוזה, פועל בניין בן 40 מפרדריקסבורג, וירג’יניה, שסירב למסור את שם משפחתו מכיוון שמעמדו אינו מוסדר, אמר שלעולם לא ישתמש בפייסבוק כדי לשמור על קשר עם אימו בגוואטמלה או להעלות תמונות המתעדות את חייו בארה”ב. “אם אנשים ייראו שיש לה בן שחי באמריקה, הם יכולים לחשוב ש’יש לו דולרים'”, כך אמר. “הם עלולים לרדוף אחריה”.