על אהוב-יה סנדק ז”ל, האויב האמיתי ונערת הגבעות החדשה
1.
ספק אם האמת תצא אי פעם לאור. ספק אם אי פעם נדע מה באמת קרה במרדף המשטרתי אחרי רכב הנערים בשומרון. אבל את השורה התחתונה של התקרית הקשה הזאת אנחנו יודעים כבר עכשיו. והשורה התחתונה היא: אהוביה סנדק ז”ל.
סובלים מבעיה רפואית? מרגישים לבד? • יכולים להרוויח 6,400 ש”ח לחודש מהמצב
איזה שם זה, אהוביה. גם אתם גלגלתם אותו השבוע על הלשון? אהוב־יה. לא פשוט להסתובב בעולם עם שם כזה, זה מחייב, אבל מכל מה שקראתי ושמעתי השבוע על 16 וחצי שנות חיים שנגמרו ברגע אחד נורא, נראה שאהוביה היה נאה לשמו ושמו נאה לו.
2.
ולא, אני לא חסיד אוטומטי של כל נער גבעות באשר הוא. אני שומע הרבה תיאורים ושבחים על המסירות הרבה של נערי הגבעות לכל רגב מאדמת ארץ ישראל. נפלא. יישוב הארץ הוא מצווה חשובה ששקולה כנגד כל המצוות. אבל ארץ ישראל לא נקנית בחוצפה, ארץ ישראל לא נקנית בפרובוקציות, ובטח שלא באלימות.
נו, מה אתה רוצה, אומרים לי, זה נוער שמתמודד עם קשיים בחיים, אתה יודע מה עבר על כל אחד מהם? הם עדיפים בהרבה על נערים אחרים בני גילם שמסתובבים שיכורים ומסוממים ברחובות תל אביב!
נכון, מסכים אתכם במאה אחוז. אבל עדיין, זאת לא סיבה לדבר עליהם במילים רומנטיות. לא כולם שם הם החומה ומגדל של ימינו, וגם לא החנן פורתים של הדור הבא. ובכלל, ברמה הפרקטית, כנראה שפקידה במחלקת ההנדסה והתכנון במועצה אזורית מטה בנימין או מנהל חשבונות בתנועת אמנה, מיישבים הלכה למעשה את ארץ ישראל הרבה יותר מכל מאחז לא מאושר.
3.
ואחרי כל האי־התלהבות והאי־נוחות מההתנהגות של רבים מנערי הגבעות, מה שקרה השבוע בשומרון הוא מחדל נוראי שחייב להיבדק בדרגים הבכירים ביותר. והמחדל החמור הוא לא רק האופן שבו השוטרים נהגו במרדף. אפילו לא העובדה שהם נגחו ברכב של הנערים. גם, כמובן.
אבל השערורייה הגדולה באמת היא לא מקרה נקודתי כזה או אחר אלא עניין הרבה יותר גדול.
בהפגנות שהיו השבוע, בשטח וברשת, רבים קראו להעמיד לדין את “השוטרים הרוצחים”. סליחה, זה לא נכון. הם לא רוצחים. הם לא באו בכוונה לרצוח מישהו. אבל גם בלי המונח “רצח” יש כאן עניין חמור מאין כמוהו, עם השלכות רחבות על מאות נערים אחרים, לא רק על אהוביה, זכר מתוק לברכה: היחס של המשטרה לנוער הגבעות בשנים האחרונות.
הרי מבחינת שוטרי ימ”ר ש”י, הם עשו את המוטל עליהם במרדף. זאת העבודה שלהם. יש להם אויב להכניע. ארדוף אויביי ואשיגם. ומי האויב שצריך לרדוף אותו? מי מהווה איום אמיתי על תושבי מדינת ישראל? לא מאות משליכי האבנים או בקבוקי התבערה בחודש, לא שודדי הרכבים בכבישי יהודה ושומרון שמורידים מהרכב נהגים ונהגות ומשאירים אותם באישון ליל בצד הדרך, גם לא גנבי הציוד והסחורה החקלאית הרבים, אלא קומץ ילדים, שעל פי רוב נתפסים על עבירות שנער גבעות דש בעקביו: כניסה לשטח צבאי סגור, חסימת כביש, בניית צריף בלתי חוקי.
אני מתנגד לכל הפעולות הללו, כמובן, אבל אני ממש לא חושב שהן מצדיקות את כל המשאבים שמושקעים במניעתן ובטח שלא מרדפים מסכני חיים.
4.
רגע, אבל המשטרה טוענת שהם זרקו אבנים. טוב, קודם כול אני לא ממהר לקבל את גרסת המשטרה. הרי המשטרה היא צד בסיפור. ברור שיש לה עניין להכפיש כמה שיותר את נוסעי הרכב. אבל גם אם נאמר שהם זרקו אבנים, ובכן, זה חמור מאוד, אבל עדיין לא סיבה למרדף קטלני.
ראיתם את התמונה מבית החולים הדסה, עם השוטרים הקשוחים הניצבים דרוכים על משמרתם ליד המיטות של הנערים הפצועים? זה הסיפור. הכמות, התקציבים, כוח האדם, האנרגיות. תגידו: טוב, אבל אין מה לעשות, צריך להילחם בטרור היהודי, הוא מסוכן.
ובכן, קודם כול, ברוך השם כמעט אין טרור יהודי. וגם במעט שיש מטפלת המחלקה היהודית בשב”כ, לא ימ”ר ש”י.
ודבר שני ועיקרי: כשאתה מפנה את כל התקציבים לטיפול אובססיבי בקומץ הנערים הלא באמת מסוכן, זה על חשבון טיפול באויב המסוכן באמת ביהודה ושומרון, האויב הערבי. אומר זאת כך: השוטרים שרודפים וירדפו ככה אחרי נערי גבעות הם לא רוצחים, אבל מי יודע בכמה אובדן חיים וכאב הם אשמים. לא רק החיים של אהוביה, אלא חייהם של כל הנרצחים וסבלם של כל הפצועים בפיגועי הירי, האבנים ובקבוקי התבערה, שהתאפשרו בגלל ששוטרי מחוז ש”י לא היו שם בשטח, לטפל באויב הרצחני, אלא עסקו במרדף אובססיבי אחרי ילדים בני 16 שבנו באיזו גבעה לא מאושרת חניון מקורה מדיקטים לחמור שלהם.
5.
מצער מאוד שההפגנות שנערכו השבוע נגד התנהלות המשטרה כללו גם אלימות רבה של חלק מהמפגינים. זה לא מאפשר לי ולשכמותי ליטול חלק במחאה, וחבל. כי אסור לעבור בשתיקה על המדיניות של המשטרה. קודם כול, למען נערי ונערות הגבעות. כן, גם אלה שעושים מעשים שלא ייעשו. היחס שהם מקבלים מהמשטרה גדול הרבה יותר מן החטא. וזה עוד לפני שדיברנו על מערכת המשפט שמחמירה איתם באופן חסר תקדים. ייקוב הדין את הגבעה. כאילו לא מדובר בקטינים, כאילו שהדרך לפתור את הבעיה בשורשה עוברת דרך מרדפים ומאסרים ממושכים ולא דרך שיקום.
בחנו את עצמכם: אתם מכירים נערי גבעות לשעבר? נו, ומה הם עושים היום? הרי הם לא נשארים נערים עד גיל שלושים וארבעים. רובם ככולם מתבגרים, מתגברים, מקימים בתים נאמנים בישראל והופכים ל”אזרחים פרודוקטיביים” כמו שאומר פולארד.
במפגש האישי שלי עם לא מעט בוגרי גבעות גיליתי אנשים רגישים, חכמים, וכמובן אידיאליסטים (ובדרך כלל גם מוזיקליים) מעל הממוצע. הלכה החוצפה, נשארה האכפתיות והמסירות.
חייבים לעצור את ההתעללות של המערכת. זה לא באמת מגיע להם. בטח ובטח שזה לא מגיע להורים היקרים שלהם, שלרוב חינכו אותם לחיים בורגניים ושלווים. יש להם מספיק דאגות באשר לעתידו של הילד או הילדה המתבגרים שלהם, לא צריך להוסיף להם גם את החשש שחלילה איזה שוטר ימ”ר יהרוג – לא ירצח, אבל התוצאה היא אותה תוצאה – את הילד שלהם ב”תאונה מבצעית”.
6.
גבעות השומרון ידעו גם רגעים חגיגיים בשבוע הקשה הזה: תגידו ברוכה הבאה לנערת הגבעות החדשה.
קוראים לה שולמית לבנת, ולפני כמה ימים, ביום הולדתה ה־91, היא עברה לגור בגבעת פורת יוסף שליד אלון מורה. לא, לא התהפכו לי המספרים בדפוס. הגיל הוא לא 19 אלא 91. ואם השם שלה מוכר לכם, אז כן, זאת היא, שולמית לבנת, הלוחמת וזמרת המחתרות המיתולוגית, אִמה של לימור לבנת, שאחרי 60 שנות מגורים ברמת גן החליטה שהעתיד שלה נמצא במקום אחר: הגבעה המבודדת, שבה חיים נכדתה אורה (בת בנה החוזר בתשובה, נעם לבנת) עם בעלה הרב דוד בנימין, המרא דאתרא של הגבעה, וששת ילדיהם המקסימים.
תעשו לעצמכם טובה ורוצו לראות את הכתבה הארוכה ששודרה השבוע בכאן 11 על מעבר הדירה הזה. רק אל תשכחו להכין טישו.
9:30 דקות של תיעוד שיש בו הכול: סיפור אישי ומשפחתי ולאומי. סיפור של מעבר בין דורות ושל חיבור בין דורות. והמון מתיקות, והומור עצמי (“עד שיימאס לכם אני אהיה כאן כל הזמן”, היא אומרת לנינים שמקבלים את פניה. “אז תישארי כאן לנצח כי לא יימאס לנו”, אומר אחד הנינים, והסבתא מגיבה: “השאלה מה זה אצלי נצח…”), ואהבה, וכיבוד סבתא, ופתיחות והרמוניה משפחתית מופלאה ולא מובנת מאליה (“את שומרת שבת?” היא נשאלת בכתבה. “לא”, היא עונה. “ואיך זה יסתדר עם הבית החדש?” היא נשאלת ומיד עונה: “אה, אין בעיה, אני אשמור”).
אם הייתי במאי דוקומנטרי, הייתי לוקח מצלמה ורץ לגבעת פורת יוסף כדי לתעד לסרט באורך מלא את החיים החדשים של שולמית לבנת (לנצח!) בבית שבנו לה נכדיה בגבעה.
“את יודעת”, מספרת בסוף הריאיון הכתבת כרמל דנגור ללבנת, “שהשם הזמני שנתנו לכתבה בקבוצה פנימית הוא ‘שולמית לבנת – נערת הגבעות'”. ולבנת, אחרי שבוע שבו נוער הגבעות הושמץ כל כך, מגיבה בחיוך צנוע: “כשאני שמעתי על זה הייתה לי תגובה: זה לא ראוי. כי באמת אלה שהלכו לגבעות, הלכו לכלום, הלכו לעפר, ואני באה לבית מוכן. כך שהתואר ‘שולמית לבנת – נערת הגבעות’ לא מגיע לי”.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’
תגובות
אין תגובות