ביום ראשון האחרון התקיימה הלוייתו של הרה”ג רבי צבי וולס זצ”ל, מחשובי המחנכים בת”ת ‘עץ חיים’ כארבעים שנה, אשר נדבק בנגיף הקורונה ביום ראשון של ימי החנוכה, ובימים האחרונים הידרדר מצבו והוא נפטר בגיל 64.
המנוח זצ”ל, תושב שכונת ‘עזרת תורה’ בירושלים, נולד בכסלו תשי”ז לאביו רבי ברוך זצ”ל, מיקירי ירושלים, ואמו הצדקנית מרת חיה פרידא ע”ה, בת רבי יעקב כהן זצ”ל.
בילדותו התחנך בת”ת ‘חיי עולם’ ובישיבה קטנה ‘עץ חיים’ – בו התגדל על ברכיו של הגה”צ רבי נטע פריינד זצ”ל, וספג ממנו רבות בתורה ויראת שמים טהורה.
אחר כך עלה לישיבת ‘אוהל יעקב’ בב”ב, שם קיבל תורה מפי ראש הישיבה הגאון רבי רפאל יצחק ווסרמן זצ”ל והתחבב עליו. כבר בתקופה ההיא ניכרה בו אהבת תורה מיוחדת שהיתה התכונה הבולטת באישיותו; שקד על התורה בעמל ויגיעה וסיים מסכתות רבות.
מאוחר יותר למד בישיבת בריסק של זקן ראשי הישיבות הגרמ”ד סולוביצ’יק, בה המשיך להתעלות בתורה ולרכוש ידיעות בסדר קדשים.
בהגיעו לפרקו נישא לרעייתו, בת הרה”ג רבי שמואל אפטר זצ”ל מלונדון.
תקופה קצרה לאחר נישואיו השתקע בשכונת ‘עזרת תורה’, בה התגורר עד יומו האחרון, ושימש בה סמל ודוגמא לתלמיד חכם ובן עליה צנוע ומעלי, שהיה דבוק בתורה בכל יישותו, ומפיו קלחו כל העת דברי תורה, חידושים, אמרות וחידודים, וכן כדמות של ירא שמים ועובד ה’ באמת, ושומר פיו ולשונו בדקדוק גדול, אציל הנפש והמידות.
בשנת תשמ”א החל לשמש בקודש כמלמד בת”ת ‘עץ חיים’, שם במשך ארבעים שנה העמיד אלפי תלמידים.
הוא מסר את נפשו והקריב מתמצית דמו וחלבו להנחיל לתלמידיו תורה ויראת שמים בלהט אש קודש, בבהירות, שמחה ומאור פנים. שמו הלך לפניו כמחנך מהשורה הראשונה שמקנה לילדים ערבות בלימוד התורה ומלמדם ברמה גבוהה במיוחד, ובעיקר בדוגמא האישית שמעניק להם.
אחד מראשי הישיבות שבניו למדו אצלו אמר בהתפעלות: “רבי צבי הינו ראש ישיבה של כיתה ד'”, בהטעימו, כי ספק לו אם בחורים באים בימים יודעים מושגים שהוא החדיר בבניו בקדשים וטהרות.
בכל יום במשך שלושים וחמש שנה היה בין הבולטים שבשיעורו של הגאון רבי שבתי פיין, וזכה לסיים יחד עימו את הש”ס כמה פעמים. בנוסף, בשעות בין הסדרים בת”ת, היה לומד עם חברותא שוב את הדף היומי הקבוע בעקביות ורציפות.
תפילותיו היו לשם דבר, עבודה שבלב פשוטה כמשמעה. הוא שפך את ליבו בתפילותיו כבן המתחטא לפני אביו, בכוונת הלב, בהשתפכות הנפש, במתינות, כמונה מעות. כך גם כל ברכה שיצאה מפיו נאמרה בכוונה, מילה במילה ובברירות. מופלא היה באמונתו הטהורה והפשוטה. למרות היסורים הרבים עימם התמודד כל ימיו, הוא נשאר חסון באמונתו, בטוח באלוקיו וצהלתו בפניו, כשהוא מקרין ומשפיע על כל סובביו טללי אמונה ובטחון. שגור היה על לשונו שלוש עשרה העיקרים ושב ומשננם כסדר כל העת.
במוצאי שבת קודש לפרשת ויגש בשעת חצות עלתה נשמתו בסערה השמימה, כשבני משפחתו, מוכיריו ומוקיריו מתקשים לעכל את גודל האבידה.
את מסע ההספדים פתח שכנו הגאון רבי יעקב אליעזרוב, אב”ד ירושלים, שביכה את האבידה על פטירתו של צדיק אמיתי אשר הקרין מאישיותו על השכונה כולה.
לאחר מכן הספיד גיסו הגאון רבי חיים יוסף בלוי, מרא דאתרא שכונת פאג”י, שהעלה על נס את עמלו בתורה ושקיעתו בתורה. הגאון רבי שבתי פיין, מראשי ישיבת ‘תפארת התלמוד’, אשר הנפטר נמנה בין משתתפי שיעורו במשך למעלה משלושים שנה, ציין את אהבת התורה המופלגת של הנפטר, וקרא עליו את דרשת חז”ל: “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב את התורה בוז יבוזו לו”.
הגאון רבי צבי אריה טיקוצינסקי, רו”מ ‘עץ חיים’, התמקד בהספדו על התמסרותו לתלמידים, ועל היותו דמות של שקידה עבורם שגם בשעות בין הסדרים היה נשאר להגות בתלמודו.
הג”ר מנחם שלמה בקרמן שליט”א, ראש מוסדות טשכנוב, קרא עליו שהיה עמוד העבודה בבית מדרשו במשך ארבעים שנה, בתפילותיו הלוהטות. בבכי קורע לב נפרד ממנו בנו בכורו הרה”ג רבי מאיר, ודיבר אודות עבודת האמונה שהיתה אחת התכונות הבולטות באישיותו, ובכללו קבלת היסורים בדומיה ובאהבה, והדגיש את ההשקעה המרובה שהשקיע בחינוך צאצאיו לתורה ולכל ערכי המידות.
משם המשיכה הלוויה אל הר הזיתים, דרך ת”ת ‘עץ חיים’ ברחוב ישעיהו, שם המתינו מאות התלמידים לרבם הנערץ שהטעימם טעמה של תורה. מטעם הת”ת נשאו דברים חברי ההנהלה.
הותיר אחריו את אשתו, שעמדה לימינו במסירות רבה, ובניו: רבי מאיר, רבי שרגא, רבי ברוך, רבי יעקב, החתן שמואל, מתלמידי ישיבת ‘בית מדרש עליון’, והבחור רבי דודי, מתלמידי ישיבת ‘שכר שכיר’, וחתניו: רבי יחזקאל פרוש, רבי בנימין גינזבורג, ורבי יצחק רגוזניצקי, הממשיכים את דרכו הסלולה שהתווה להם, והמוני תלמידים, מוקירים ומעריצים המבכים את הסתלקותו בדמי ימיו בשם טוב.